פרק ב.

מצות לא תעשה התלויות בלב


שלא יעלה על לב שיש אלוה זולת הבורא יתברך שמו שנאמר: "לא יהיה לך" כו'.

שלא יתאווה בלב להשיג ולקנות מכל מה ששייך לחברו, בין קרקעות או מטלטלין וכל שכן אשתו, אפילו בדרך היתר, היינו שיגרשנה בעלה והוא ישאנה. וכיון שגמר והסכים בלבו להשתדל בכל עוז לקנותו, תכף עובר על "לא תתאוה", דאין תאווה אלא בלב. ועל זה נאמר "לא תתאוה אשת רעך" כו'. ולאחר שהרבה עליו רעים, או ריבה לו מעות עד שנתרצה לו, הרי זה עובר על לאו ד"לא תחמוד". ולכן אסור להפציר בחברו למכור לו דבר, אלא אם כן זה רוצה למכרו.

שלא להתגאות שנאמר: "פן תאכל ושבעת ורם לבבך" וכל מקום שנאמר "פן" הוא לא תעשה. ועוד נלמד לזה לאו מדכתיב "השמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך". וכל המתגאה בודאי שוכח את ה', שאילו היה זוכרו, היה קובע בנפשו מדת היראה והצניעות והענוה. ועוד, שהוא נלמד בקל וחומר ממלך, שהרי אפילו בו כתיב "ולא ירום לבבו", כל שכן להדיוט. ולכן אמרו חכמינו ז"ל "כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה".

שלא לכעוס. ועל זה נאמר "לא יהיה בך אל זר", והרי זה כאלו עובד עבודה זרה. ועוד אמרו בזוהר, שעל זה נאמר "אלהי מסכה לא תעשה לך" כו', שלא תעשה את עצמך למסכה, שעל ידי הכעס נעקר ממנו חס ושלום הנשמה הקדושה, ושורה במקומה רוח הטומאה.

שלא לנסות את ה'. שלא יאמר אעשה מעשים טובים, ואראה אם יגיע לי מזה טובה. שנאמר: "לא תנסו את ה'". רק במעשר שרי לנסות בשביל שיתעשר, שנאמר: "והביאו את המעשר וכו', ובחנוני נא בזאת".

אסור לשנוא אחד מישראל, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך". וכל שלא דבר עמו שלושה ימים מחמת שנאה, עובר על לאו זה. אבל אם רואה בחברו שעובר עבירה, ואינו מקבל תוכחה, מותר לשנאותו, ומצווה לשנאותו, כדכתיב: " הלא משנאיך ה' אשנא".

שלא לנקום ולנטור. שנאמר: "לא תקום ולא תטור".
איזה היא נקימה? אמר לו השאל לי חפץ פלוני, ואמר לו איני משאילך, כמו שאתה לא השאלתני את הדבר פלוני שבקשתי ממך.
ואיזו היא נטירה? אמר לו אף על פי שאתה לא השאלתני, אין אני כמותך, אלא אף על פי כן אני משאילך.
ואין העונש על הדיבור, אלא על נטירה, רק צריך שימחה הדבר מלבו לגמרי, כאלו לא חטא כנגדו.

שלא לפנות אחרי ע"ז במחשבה, ושלא להרהר בה ולא ידבר מדבריה, שנאמר: "אל תפנו אל האלילים".

שלא לגור מן המייראים את ישראל על אמונת ה' שנאמר: "בזדון דבר הנביא לא תגור ממנו". והוא הדין בכל אדם המיירא לעבור. אלא צריך שיאמץ לבו באמונתו.

שלא להאמין ולקבל למי שמדבר לשון הרע על חברו, שנאמר: "לא תשא שמע שוא". ומכל מקום למיחש מבעי, שאם יאמר לך אדם פלוני מבקש להרע לך, אף על פי שאסור להאמינו ולשנוא את חברו, מכל מקום יחוש שמא אמת הדבר, וישמור עצמו ממנו. ובכלל האזהרה, שאם הוא דיין ושגג, ושמע דברי אחד מבעלי דינין קודם שבא חברו, שירחיק הדבר מלבו ולא יאמין לו כלל לדבריו, עד שיטענו שניהם לפניו.

שלא יחזיק אדם בעיניו שהוא צדיק שנאמר: "אל תאמר בלבבך בצדקתי". ואף אם רואה שמצליח בכל דבר, יתלה שהוא בזכות אבותיו, או ידאג שמא חס ושלום כל צדקותיו לא לרצון לפני ה', ולכן משפיע לו טובה בעולם הזה.

שלא לשנוא המוכיח אותו לשוב, ואדרבא יקבל דבריו, שנאמר: "וערפכם לא תקשו".

שלא יהיה אכזר על עניים ואביונים שנאמר: "לא תקפוץ את ידך". ואפילו אם יתן, אלא שלבו יהיה אכזר על העני, על זה נאמר "ולא תאמץ לבבך". אלא צריך שיתן ברחמנות.

שלא יהיה צר עין, אלא כל מה שנותן יתן בנדיבות וטוב לב, שנאמר: "ולא ירע לבבך בתתך לו".

שלא לחשוב לעשות עבירה, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם" כו'.

שלא יהרהר הרהורים רעים, שעל ידי זה יבא לידי טומאה בלילה" שנאמר: "ונשמרת מכל דבר רע". ובכל מקום שנאמר: "השמר", הוא לא תעשה.

שלא יתייאש האדם מן הרחמים והתפילה, אפילו יראה האדם צרה קרובה. אלא יקווה לישועת ה'. שנאמר: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים וכו', לא תירא מהם".

שלא יכיר פנים למי שבא לפניך למשפט, מפני מורא שישנא אותך או שיירע לך, שנאמר: "לא תגורו מפני איש". ובכלל זה שלא יכיר ויירא משום דבר ולמנוע מן המצווה מחמת יראת איש.

שלא לחבב דבר ממנהגי הגויים ולספר בשבחו, שדבר זה גורם להידבק ולהתחבר עמו, וללמוד ממעשיו, שנאמר: "לא תחנם", וקבלו חכמינו שרצה לומר לא יהיה להם חן בעיניך.

שלא לאהוב את המסית, בין יהודי או גוי המסית אותו לעבור על רצון הבורא. שנאמר גבי מסית "לא תאבה ולא תשמע לו", וקבלו חכמינו ז"ל שרצה לומר לא תאהבהו.

שלא לרחם ולחמול על המחטיאים והמשילים בני אדם, שנאמר לגבי מסית "לא תחוס עיניך ולא תחמול", ואמרו חכמינו ז"ל כל הנעשה רחמן על האכזרים סוף נעשה אכזר על הרחמנים.

שלא לחון את מי שמחויב להלקותו או לעונשו. שלא יאמר שמא בשגגה בא לידו. ועל זה נאמר "וקצותה את כפה לא תחוס עיניך".

שלא נימנע מלהלוות לעני מיראתו שמא לא יחזיר לו, שנאמר: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמטה ורעה עיניך באחיך האביון".
ר"ל דבשלמא לעשיר לא ימנע מלהלוות אף על פי שקרבה שמיטה, דמסתמא יחזיר לו. ואף על פי שיאמר לו "משמט אני", יאמר לו "אף על פי כן", כדאיתא בגמרא.
אבל האביון, כשיאמר לו "משמט אני", מסתמא ילך לדרכו.