פרק ז.

מצות עשה מן התורה התלויים בדבור פה התלויים בזמן


לקדש שבת בדברים בכניסתו, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו". וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה, שרצונו לומר לקדש אותו בדברים. ומצווה זו יוצא במה שמתפלל ערבית בשבת, שמברך מקדש השבת וקידוש על הכוס הוא דרבנן.

ופשוטו של מקרא הוא שתמיד יהיה יום שבת שגור בפיו, שאפילו כשמונה הימים יאמר היום יום אחד בשבת שני בשבת וכן כולם. וכן אם יזדמן לאדם דבר טוב, יאמר זה יהיה לשבת. ומה שאמרו בגמרא אבל הלל מידה אחרת היה לו, רוצה לומר בודאי גם הלל מודה לזה, אלא שהיה זהיר מאוד במצות ביטחון, ולכן לא קיים מצווה זו במאכלים.

מכלל מצווה זו היא להבדיל במוצאי שבת.
ולדעת מקצת פוסקים הבדלה אינו אלא מדרבנן.
ויש אומרים דגם קידוש והבדלה בכל יום טוב הוא מדאורייתא, שגם יום טוב נקרא שבת.
ויש אומרים דלדעת מאן דאמר דהבדלה הוא דאורייתא, צריך שיבדיל דווקא לאור הנר, דכתיב "וירא וכו', את האור וכו', ויבדל".

שיהיה שמח בפסח שבועות וסוכות, שנאמר: "ושמחת בחגך".

מצות עשה לספר ביציאת מצרים בליל פסח, שנאמר: "והגדת לבנך" כו'.

יש אומרים דמצות עשה לקרות הלל, שנאמר: "הוא תהלתך" כו'. אבל רוב הפוסקים סבירא להו דאינו אלא מדרבנן, והוא מכלל המצווה שנצטווינו לשמוח ברגלים. ומרוב השמחה יש להלל ולשורר לפניו ית'.

מצות עשה לספור העומר, שנאמר: "תספרו חמישים יום". ומכלל המצווה גם לספור שבועות, שנאמר: "שבעה שבועות". ודעת רוב הפוסקים דבזמן הזה אינו אלא מדרבנן.

חוב שעברה עליו שמיטה, ולא נכתב עליו מקודם פרוזבול, ובא חברו לפרעו, מצווה לומר "משמט אני", שנאמר: "וזה דבר השמיטה". ואם אמר לו הלוה "אף על פי כן קבל ממני", מותר לקבל ממנו. ובחוצה לארץ לכולי עלמא אינו אלא מדרבנן.

רוצח שגלה, ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני, שנאמר: "וזה דבר הרוצח".

לקדש בכור בהמה טהורה, דכתיב "כל הבכור אשר יולד וכו', תקדיש". אף על פי דממילא קדוש, מכל מקום מצווה להקדישו בפה. וזה נוהג בזמן הזה אף בחוץ לארץ מן התורה. ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור להקדישו מדרבנן.

מצות עשה מן התורה שעל כל צרה שלא תבוא על הציבור, לזעוק ולהריע בכנופיא, לעורר לב האדם לתשובה, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם" כו'. וכן כל יחיד חייב לזעוק ולהתפלל על צרתו, שאפילו לפוסקים דתפלה מדרבנן, מודו שבעת צרה הוא מצות עשה דאורייתא.