פרק ח.

מצות לא תעשה מן התורה התלויים בפה על ידי דבור


לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא. ונחלק לארבעה חלקים.
א) שלא לישבע על דבר ידוע שהוא אינו כן, כגון על איש שהוא אשה ועל אבן שהוא זהב ולהיפך.
ב) שלא לישבע לאמת את הידוע שהוא כן, כגון על איש שהוא איש ועל אבן שהוא אבן.
ג) שלא לישבע לבטל את המצווה, כגון שלא להניח תפילין או להתענות בשבת או לקלל ולהכות את ישראל או לגוזלו ולהפסיד ממונו. ושבועה זו היא שווא, שהרי מוזהר ומושבע עליו שלא יעשה כשבועתו.
ד) שלא לישבע לעשות דבר שאי אפשר לו לקיים, כגון שלא יישן שלושה ימים, ושלא יאכל שבעה ימים רצופים.
וכל אלו ארבעה מינים הוא שבועת שווא, והעובר ונשבע לוקה. אע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה, קבלו חכמינו זיכרונם לברכה שלוקין בזה.

לא תשבעו בשמי לשקר, והיינו שבועת ביטוי שחייבין עליהם קרבן עולה ויורד. ונחלק ג"כ לארבעה חלקים: שניים להבא ושניים לשעבר.
כיצד לשעבר? נשבע שעשה דבר זה ולא עשה, וכן להיפך.
וכיצד להבא? שאעשה דבר זה, ושלא אעשה.

מדכתיב "לא תשא", יש במשמעותו לשווא, ותרגום "למגנא", רצונו לומר בחינם, והיינו אפילו נשבע לאמת דבריו דבר שאינו ידוע, רק אין כאן מי שיכריח אותו לישבע, עובר על "לא תשא וכו', לשוא". ואינו מותר לשבוע אלא כשיתחייב שבועה בבית דין, אז ישבע.

מדכתיב "לא תשא", יש במשמעותו נמי שלא יקבל שבועת שווא. דהיינו: אם חייבו בית דין את האדם לישבע, והוא יודע שאינו יכול לישבע באמת, אסור לו לקבל השבועה, שיאמר בפיו אשבע, אף על פי שבלבו שלא ישבע, אלא שאומר כן שיפחיד חברו - גם זה אסור.

בכלל האזהרה שלא לסבב להשביע את חברו חינם. כגון שהיה חייב לו חמישים זוז, ותבעו מאה כדי שיודה לו חמישים. או שלא היה חייב לו כלום, ותבעו כדי להשביע, הרי זה בכלל "לא תשא" קרי ביה לא תשיא, "לשוא" שרוצה לומר לחנם.

המזכיר את השם לבטלה, אף על פי שאינו בדרך שבועה, עובר על "לא תשא". והמברך ברכה לבטלה עובר על לא תשא מדרבנן.

כשיתחייב שבועה וישבע באמת, יש אומרים דמצווה לישבע, דכתיב "ובשמו תשבע", ויש אומרים דבא להורות דדווקא בשמו תשבע ולא בשם ע"ז, והוי לאו הבא מכלל עשה, מלבד הלאו, שנאמר: "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו".

ובכלל לאו זה אפילו להזכיר שם עבודה זרה אסור, אלא אם כן יכנה לה שם של גנאי. ואם שמם כשם אדם מותר להזכירו, ובלבד שלא יזכירם כדרך שמזכירם הגוי, דזה אסור.

סיפא דהאי קרא "לא ישמע על פיך", שאסור לגרום לאחרים שישבעו בעבודה זרה, דהיינו שישביע את הגוי. ולכן אסרו לעשות שותפות עם הגוי.

"לא תנאף" קרי ביה לא תנאיף, אזהרה שלא להיות סרסור להביא נשים לחברו לניאוף, ואפילו לנכרי בת ישראל, או אפילו נכרית אשה האסורה לו.

"לא תענה ברעך עד שקר".

"אלוהים לא תקלל" כמשמעו. ועונשו "ונוקב שם ה' יומת".

ובכלל לאו זה שלא לקלל הדיין, שנקרא גם כן אלהים, כדכתיב: " עד האלהים יבא דבר שניהם", שאם דן דינך ולא ישר בעיניך אסור לקללו.

והמקלל מלך ישראל או ראש ישיבה עובר בלאו "ונשיא בעמך לא תאור".

והמקלל לאחד מישראל, ואפילו הוא חרש ואינו שומע, לוקה, שנאמר: "לא תקלל חרש". ודווקא כשקילל בשם.

המקלל את עצמו בשם לוקה, שנאמר: "השמר לך ושמור נפשך מאוד", ולוקה. ואם קילל בין לעצמו או לאחרים בלא שם, אף על גב דאינו לוקה, איסור דאורייתא איכא. ובכל מקום שאסור, אין חילוק אם מזכיר השם בלשון הקודש או בשאר לשונות.

המקלל אביו או אמו בשם, חייב סקילה.

"ארור מקלה אביו ואמו", רוצה לומר שמקלה בכבודם, שאינו מכבדם כראוי, והוא ארור מן השמים.

"אלמנה ויתום לא תענון" ולא מיבעי בעינוי ממש, אלא אפילו לדבר עימהם דברים קשים, שלא יצערנו בדברים וקנטרים. וענש עליהם מיתה, שנאמר: "והרגתי אתכם בחרב".

"לא תונו איש את עמיתו", אזהרה על אונאות דברים: שלא יצערנו בדברים קנטורים. וענש עליהם מיתה, שנאמר: "והרגתי", שנאמר: "וגר לא תונה".

שלא להלבין פני חברו, פירוש להוכיחו להושיבו מעון. אם אינו רגיל עמו וילבין פניו - אסור להוכיחו, שנאמר: "הוכח תוכיח... ולא תשא עליו חטא". ואם הוא רשע מותר להוכיחו ברבים. ובכלל לאו זה כל שמבזה חברו ומלבין פניו. ולכן אמרו "המכנה שם לחברו, והמלבין פניו, אין לו חלק לעולם הבא".

"לא תשא שמע שוא", קרי ביה 'לא תשיא', אזהרה שלא לספר לשון הרע.

ואזהרה לבעל דין שלא ישמיע דברי טענותיו לדיין עד שיהא חברו עמו.

"ולפני עור לא תיתן מכשול", אזהרה לאדם שלא יתן לחברו עצה שאינה הוגנת לו.

"לא תלך רכיל", אזהרה שלא יטעין דברים מזה לזה.

וגם אזהרה שלא להוציא שם רע.

וסמיך ליה "לא תעמוד על דם רעך", להורות שאם שמעת שזה רוצה להזיק לחברו אסור לך להימנע מהיות רכיל, אלא תגיד לו, כדי שישמור את נפשו. ואינו אסור אלא להוליך דברים של חרפה וגנות שאמר על חברו.

המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר "לא יהיה כקורח ועדתו".

אבל במחלוקת נגד המתייצבים על דרך לא טוב, מצווה להחזיק במחלוקת, שנאמר: "ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד כו'". ואם מונע עצמו נענש מפשעיהם, ועובר בלאו "ולא תשא עליו חטא".

ופשיטא המחזיק בידי רשעים עובר בלאו, שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעות".

אסור להחניף בשום דבר, וכל שכן הרואה בחברו שעובר עבירה, אף על גב שאין בידו למחות שירא ממנו ישתוק ולא יאמר כלום, אבל אם מחניף אותו, ואומר שאין זה עבירה, עובר בלאו, שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ". וכת חנפים הם מן ארבע כתות שאינם מקבלים פני השכינה.

אסור לנבל פיו, שנאמר: "ולא יראה בך ערות דבר", רוצה לומר אפילו דיבור פה. והמנבל פיו ייסורין באין עליו, ומעמיקים לו גהינם.

שלא להוציא מפיו דברי תורה או תפילה כשהוא ערום או נגד ערווה, שנאמר: "ולא יראה בך ערות דבר, והיה מחניך קדוש". וכן נגד צואה אם אינה מכוסה, למקצת פוסקים. אף על פי שאינה ברשותו אסור מן התורה ד"ולא יראה" קאי גם על הצואה הכתובה קודם לזה.

"לא תנחשו", אזהרה למנחשים ואומרים פתי נפלה מפי, מקלי נפלה מידי, וכיוצא מהבלים אלו, ועל ידי זה מונע ממעשה שרצה לעשות. גם בכלל זה השם סימנים כאליעזר עבד אברהם וסומך על סימן זה. ואליעזר לא סמך על הסימן, שהרי שאל לה בת מי את.

"לא תעוננו", מלשון עת ועונה. אלו נותני עתים. שאומרים ר"ח היום, מוצאי שבת היום, שחרית הוא.

בכלל זה העושה אחיזת עיניים להראות לבריות דבר שאינו כן. כגון שייקח חבל וישימו אותה בכנף בגדו ויוציא נחש, או שישליך טבעת לאוויר, ואח"כ יוציא אותו מאדם אחד העומד לפניו. ובכלל זה משחקי קלפים. ולכן אם הוא יהודי אסור לצוות לו לעשות.

"וחובר חבר", האומר דברי לחש על נחש ועקרב שלא יזיקו. אבל מי שנשכו נחש ועקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה.

שלא לשאול באוב וידעוני.

שלא לשאול למת, שנאמר: "ודורש אל המתים", זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שיבוא אליו המת בחלום ויודיע לו מה ששאל לו.

הלוחש על המכה וקורא פסוק על התינוק שלא יבעת, והמניח ס"ת או תפילין על הקטן שיישן, לא די שהם בכלל המנחשים וחברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שעושין דבר תורה רפואת הגוף. אבל הבריא מותר לומר פסוקים ומזמורים להגן עליו זכות קריאתן, שינצל מכל פגע.

שלא למנות בדיינים אדם שאינו בקי בדינים, שנאמר: "לא תכירו פנים במשפט".

שלא להעמיד בארץ ישראל שום שררה ודיין על ישראל אלא מישראל ולא מגרים, אלא אם כן הייתה אמו מישראל, שנאמר: "לא תוכל לתת עליו איש נכרי".

שלא יורה שתוי, שנאמר: "יין ושכר אל תשת" וסמיך ליה "ולהורות את בני ישראל".

"ולפני עור לא תתן מכשול" - נכלל בו גם כן ליזהר מאוד בדין שלא להורות שלא כדת.

שלא להטות הדין, שנאמר: "לא תעשו עול במשפט".

ובגר ויתום עובר שני לאוין, שנאמר: "לא תטה משפט גר ויתום".

אפילו אחד רשע ואחד כשר, אסור להטות הדין אף על פי שהוא רשע, שנאמר: "לא תטה משפט אביונך", וקבלו חכמינו זיכרונם לברכה שרוצה לומר בעל עבירות שהוא אביון במצוות.

ואם אחד עני ואחד עשיר, לא תאמר כיון שמצווה על זה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. על זה נאמר "לא תשא פני דל". ולא יאמר איך אבייש את העשיר אלא אזכנו, וכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו, על זה נאמר "ולא תהדר פני גדול".

שלא לכפור ממון. אף על פי שלא נשבע עליו עובר בלאו, דכתיב "ולא תכחשו". ופסול לעדות.

"ולא תשקרו", אזהרה שלא לישבע לשקר על כפירת ממון, מלבד לאו הכולל דלא תשבעו בשמי לשקר.

רשע פסול לעדות, שנאמר: "אל תשת ידך עם רשע", וקבלו חכמינו ז"ל דרצה לומר אל תשת רשע עד.

ובכלל לאו זה שאפילו עד כשר שיודע שהעד השני הוא רשע, ואין הדיינין מכירין רשעו, אף על פי שהעדות אמת אסור להצטרף עמו להעיד. וכל שכן כשיודע שהעד השני הוא עד שקר שאסור להעיד עמו. וכל מי שעבר עבירה שחייב עליו מלקות מן התורה או גנב או גזל או הלוה בריבית, הוי רשע ופסול לעדות.

קרוב פסול לעדות, ואפילו אין הבית דין יודע בו שהוא קרוב אסור לו לילך ולהעיד אפילו אמת.

"לא יקום עד אחד" כו', אזהרה לבית דין שלא יחתכו הדין על פי עד אחד.

וגם אזהרה לעד שלא ילך להעיד ביחידי בדבר אסור, אלא אם כן הוא בכפירת ממון, דאז מחייב אותו שבועה מצווה להעיד אפילו ביחידי.

היודע שהלווה אין לו במה לשלם, אסור לנגוש אותו, שנאמר: "לא תהיה לו כנושה". ואפילו לעבור לפניו אסור שלא יחשוב שבא לתובעו.

"לא תשימון עליו נשך", אזהרה כוללת שלא יהא אדם סרסור וערב בין הלוה והמלווה בריבית, מלבד הלאו דלפני עור.

היודע עדות לחברו אינו רשאי לשתוק, שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך". ודמים תרתי משמע.

שלא יאמר אדם אפילו דרך שחוק, 'כך אמרו משמים', אף על פי שאין דעתו שנאמרה לו בנבואה, שזה הוא בכלל המתנבא מה שלא נאמר לו, וכתיב "והנביא אשר ידבר בשם ה'..."