האיסור ההלכתי של גילוי סודות רפואיים אינו אופייני להלכות רפואה בלבד. איסור זה נאמר כלפי מגלה סוד כל שהוא, ומקורו בפסוק: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז). וברמב"ם הלכות דעות מבואר:

"המרגל בחברו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך', ואע"פ שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך', צא ולמד מה ארע לדואג האדומי. איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם וכו'" (פ"ז, א-ב).

איסור זה של רכילות נאמר גם לגבי דיין המקל, שחבריו רבו עליו ונפסק הדין לחומרא, שאין לו לספר שהוא בעצם הקל בדבר. כך כתוב במשנה בסנהדרין:

"...ומנין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבים, אבל מה אעשה שחבריי רבו עלי על זה נאמר 'לא תלך רכיל בעמיך' ואומר 'הולך רכיל מגלה סוד'" (כט, א).

וכך נפסק להלכה בשו"ע חו"מ, הל' דיינים יט, א. בהלכה זו כלול גם שאין לרופא לחשוף בפני הזולת מצבו הרפואי של חולה, ללא הסכמתו. אולם נשאלת השאלה אם אין חריגים בנידון המאפשרים או מחייבים גילוי סודות רפואיים במקרים מסוימים. לדוגמא: אדם האוחז בהגה הנוהג במכוניתו לעתים מזומנות, ונתערער מצב בריאותו פיזית או נפשית, עד שנהיגתו מסוכנת, האם רשאי הרופא להודיע למשרד הרישוי מצב בריאותו העכשווי? התשובה לשאלה זו ברורה: לא רק שאותו רופא רשאי לספר על מצב בריאותו של החולה, אלא שחייב הוא לעשות כן. הרמב"ם קובע מפורשות בהלכות רוצח:

"...הרודף אחר חברו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של הרודף" (פ"א,ו).

וכן:

"אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה" . (שם, ט)

דינו של האסור בנהיגה כדין רודף והריהו מסכן את שלום הציבור ומצווה לעשות הכל כדי למנעו מכך. והגר"א (שו"ע חו"מ תכה, סק"י) הביא ראיה מפורשת שגם מי שאינו מתכוון לרדוף ולסכן תוך רוע לב - ג"כ נחשב לרודף. במסכת בבא קמא מסופר:

"ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי המברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה פטריה, אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא, א"ל האי מעיקרא רודף הוא" וכו' (קיז, ב). ]אדם העלה חמור על מעבורת לפני שירדו ממנה האנשים, והיא עמדה לטבוע. בא אחד, זרק את החמור למים, והחמור טבע. בא לפני רבה, פטר אותו מתשלום עבור החמור. אמר לו אביי: והרי הציל עצמו בממון חברו הוא (וצריך הוא לשלם עבור הוצאות ההצלה, לאמור: ישלם עבור החמור). אמר לו: מי שהעלה את החמור למעבורת הוא רודף המסכן את הנוסעים [.הב

הרי שלמרות שבעל החמור לא התכוון כלל לסכן נוסעי הספינה, מ"מ נחשב הוא לרודף כיון שהמציאות הייתה שהסתכנו. לדעתי אפשר להוכיח זאת מעצם ההלכה של עובר במעי אמו הנחשב כרודף אע"פ שברור שלא נתכוון לכך.

ומצינו גם ברמ"א הלכה מפורשת בנידון:

"...מי שמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכויות מקפידות דינו כרודף ומותר למסרו למלכות" (שם א).

בדורנו גוברת והולכת התעניינות הציבור במצב בריאותם של אנשי ציבור שסמכותם ראשונה במעלה. לעתים נוצר לחץ על רופאים או מוסדות רפואיים למסור לציבור מידע מדויק על אישיות זו או אחרת. מהי דעת ההלכה בנידון? הייתי אומר, שאנשים אשר הכרעות גורליות מסורות בידם מסוגם של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וכד' הרי הסובבים אותם ומביאים בפניהם שאלות קשות להכרעה - עליהם בודאי לדעת נאמנה, דרך קבע, מצב בריאותם והאם כושר שיפוטם לא נפגם. אולם הציבור הרחב - במדינה כשלנו שאינו בוחר ישירות בראש הממשלה, שר הביטחון וכד' ואינו מביא לשיקול דעתם בעיות יסוד - לגביו אין זו אלא סקרנות גרידא ואין על הרופאים לחשוף בפניו סודות רפואיים גם של אישים רמי מעלה. קיים כאן שוב העיקרון של: "הולך רכיל מגלה סוד".

אמנם מצינו לעתים שמותר ואף חובה לספר על מצב בריאותו של הזולת. דווקא המורה הגדול בהלכות לשון הרע מרן החפץ חיים ז"ל פתח לנו שערי היתר בדבר.בספרו "חפץ חיים" (הל' איסורי רכילות, כלל ט, עמ' 251) הוא מתיר לחשוף סודותיו הרפואיים של פלוני, בפני פלונית המתעניינת בו לצורכי נישואין (וכן להפך). אלא שמספר הגבלות בכך:

א. כשהמדובר הוא במחלה ממשית ולא בחולשה בעלמא.
ב. מותר לספר פרטי המחלה כפי שהיא ללא הגזמות יתירות.
ג. על המספר לכוון שיהיו הדברים לתועלת הצד המעונין, לא משנאתו את הצד השני.
ד. כשיש רגלים לדבר שדבריו יתקבלו, לא באופן שברור לו שהדבר כבר הוחלט וסיפורו
לא יעלה ולא יוריד. באופן כזה הרי זו סתם רכילות.
ה. אין צורך בשני עדים לכך ואף אם הוא עד אחד מותר לו לספר.
ו. על המספר לדעת הפרטים מתוך ידיעה עצמית הנהירה לו ולא ע"י שמיעה מאחרים.

ויש להוסיף: תנאי ברור הוא שהמחלה שמדווח עליה קיימת בהווה ואינה נחלת העבר בלבד.

בשאלה זו של חשיפת סודות רפואיים עוסק גם הגרמ"י ברייש ז"ל בספרו "חלקת יעקב" (ח"ג, קלו). רופא חרדי ביקש לדעת האם הוא מחויב למסור מידע למשפחת כלה המאורסת לבחור החולה במחלה ממארת, אשר לדעת רופאים לא יחיה יותר מאשר שנה-שנתיים. לדעתו, לא רק שאין איסור על הרופא לספר על המחלה אלא שהוא מחויב לעשות כן. הרמב"ם בהלכות רוצח קובע מפורשות:

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להציל הוא עצמו, או ששכר אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גלה אוזן חברו והודיעו וכו' וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך" (פ"א, יד).

לדעת ה"חלקת יעקב" במילים שהוסיף הרמב"ם: "וכל כיוצא בדברים אלו", כלולה האזהרה לרופא שבמקרים מסוג זה חייב הוא לגלות את הידוע לו ולהציל את הזולת מאסון.

האיסור בדבר גילוי סוד בכלל, וסוד רפואי בפרט שמקורו בפסוק "לא תלך רכיל בעמיך", לא נאמר במקרה שבית הדין נזקק לעדותו של היודע בדבר. במקרה כזה לא רק שאין איסור לספר אלא: "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). ונפסק להלכה בשו"ע:

"כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו ויש לחברו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו" (חו"מ כח, א).

נתלבטו הפוסקים באחד שנשבע שלא לספר סודו של חברו, האם ביה"ד יכול לכפות עליו? ולענייננו: שבועת הרופאים (שבועת היפוקראטס) שכל רופא חייב בה עם סיימו את חוק לימודיו האם אוסרת עליו לגלות סודות רפואיים לצורך עדות? אמנם בנוסח שבועת הרופאים לא מוזכרות המילים אני נשבע (ראה: יעקובוביץ,הרפואה והיהדות, עמ' 852), אבל אין זה גרוע יותר מקבלה בעלמא שלא לספר. הסמ"ע (חו"מ כה סק"א) מביא בשם מהר"י ווייל שאם עד הבטיח לחברו שלא לגלות סודו - יתיר לו חברו להעיד על כך בבי"ד. על הלכה זו תמה הט"ז שם, והוכיח מדברי המהרי"ק (הובאו ברמ"א, יור"ד רכח, לג) שכתב: "ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו, ואח"כ נתנו עליו חרם, חייב להגיד", משמע שאין זקוקים לשום התרה. הט"ז עצמו הכריע להלכה (שם, סקמ"ב) שאם אין תובעים ממנו להעיד - זקוק להתרה, אבל אם ביה"ד תובע מהעד להעיד - שבועתו כלל לא חלה. פוסקים אחרים (עיי' תומים חו"מ כח, סקא) מבדילים בין עד אחד לשניים. בשניים - שעדותם עדות מהתורה לכל דבר - לא חלה שבועתם מכח "אם לא יגיד ונשא עונו". בעד אחד - חלה שבועתו. בכולל - חלה השבועה גם בשניים. אולם במקרה שלא הייתה שבועה רק הבטחה - מחייבים את האדם שהובטח לו, שיתיר לעד לגלות, ואם הוא מסרב, ביה"ד יכול לחייב את העד להעיד. נמצאנו למדים, ששבועת הרופאים, שרק קבלה היא ולא שבועה - יכול בית הדין לכפות עליהם למסור עדות. בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"ג, פא) מוסיף שרופא דתי שעה שאמר את נוסח שבועת הרופאים ודאי לא כיוון לכלול בה העלמת מידע מבית דין, שעבירה היא בידו.

שאלה מעניינת בדין זה של חשיפת סודות רפואיים הובאה בפני בית הדין הגדול בירושלים. בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (כרך ט, עמ' 133) אנו קוראים את העובדות הבאות: בעל הגיש תביעה נגד אשתו, אשר זה זמן ממושך אינה ממלאת חובותיה כלפיו, אינה מתפקדת בניהול עבודות הבית והיא מסתגרת בעצמה. לדבריו מצבה הנפשי של האישה מעורער ובמשך תקופת נישואיהם חלתה במחלות נפש כמה פעמים ונזקקה לטיפול פסיכיאטרי. לכן מבקש הבעל לחייב את אשתו לקבל טיפול רפואי, ובמקרה של סירוב, להכריז עליה כמורדת. לעומת זאת טענה האישה שרק פעם אחת נכנסה לדיכאון ממשי כתוצאה מהריונה. בפעמים אחרות נזקקה רק לתרופות הרגעה ולטיפולים קלים. כיום היא בריאה לחלוטין, וממשיכה לעסוק בהוראה. סיבת אי תפקודה בבית כלפי בעלה היא משום שיש רגלים לדבר שנתן עיניו באחרת, ולכן ניתקה עמו כל קשר. בית הדין החיפאי ביקש מהבעל להמציא הוכחות על מחלת אשתו, וכשביקש הבעל להזמין את הרופא שטיפל בה, אסרה האישה עליו לגלות את סודותיה הרפואיים, והרופא סירב להעיד. בעקבות זה פסק בית הדין, כי לא נתערערה חזקת בריאותה של האישה ועתירתו של הבעל נדחית עד להבאת הוכחות על מצבה. על זה הגיש האחרון ערעור לביה"ד הגדול. בפסק דינו קובע בית הדין פה אחד, כי יש לחייב את הרופא לגלות את פרטי מחלתה של האישה. הוכחה לכך מדברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען:

"האומר לחברו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוצא שטרי, או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא, כופים אותו להוציאו" (פ"ה, ז).

ואף לדעת השו"ע (חו"מ טז, ד) החולק ומסתמך על ראשונים אחרים, שאין חייב להוציאו, כתבו הסמ"ע (שם סק"ז) וה"פתחי תשובה" (שם סק"ב) שכל האמור אינו אלא לאדם אחר, אבל האומר כן לנתבע שלו, הריהו חייב להוציא כל הזכויות שבידו. בעל התובע מאשתו לגלות לו סודותיה הרפואיים כדי להצריכה טיפול מסוים, אינו גרוע מתובע האומר לנתבע הראה לי זכויותיי. אלא שביה"ד קבע שעדותו של הרופא תינתן רק בפניו ותהיה חסויה בפני זרים.

לסיום יש להוסיף שהלכה זו של "הולך רכיל מגלה סוד" הכוללת את סודיות הרפואה, אינה אמורה רק לגבי זרים, אלא גם כלפי החולה עצמו. חולה במחלה מסוכנת שאינו יודע על מצבו, אין ספק שאין לרופא להעמידו על כך. מצינו כמה פעמים בחז"ל שתיקנו תקנות שלא לצער את החולה:

"חולה שמת לו מת, אין מודיעין אותו שמת שמא תיטרף דעתו עליו, ואין מקרעין בפניו, ומשתקין את הנשים מפניו" (מו"ק כו, ב)

וכן:

"דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו" (ב"ב קנא, א)

ועוד. קל וחומר למסירת מידע על מצבו הוא, שתצערנו ביותר.מאמר מפורט בנידון כתב הרב ש. אבינר ב"אסיא" שבט תשל"ח (כרך ה', חוברת ג).

יהי רצון שיקויים בנו הפסוק: "והסירותי מחלה מקרבך" ולא נעמוד בפני בעיה זו של גילוי סודות רפואיים לא לאחרים ולא לחולה עצמו.

---

חזרה לתוכן "סודיות רפואית"