נסה לשער, מדוע שמיטת קרקעות נוהגת רק בארץ ישראל, בעוד ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום.
הערה: למעשה לא נהוג לקיים שמיטת כספים בחו"ל.

ב"קיצור שולחן ערוך" מקור חיים לרב ח"ד הלוי מובא (פרק קמ"ג, סעיף כ"ט):

ומדברי סופרים, שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה
בכל מקום, בין בארץ בין בחוץ לארץ.
וכל הלוואה שהלווה אדם לחברו...
שנת השביעית משמטת בסופה.
לפיכך, כשתשקע חמה בליל ראש השנה מוצאי שנת השמיטה,
אבד החוב.

מתי בשנה השביעית נשמט ובטל החוב, שחייב הלווה למלווה?
עיין בפסוקי התורה ומצא: מאיזו מלה דרשו חכמים: "שאין השביעית משמטת אלא בסופה" (גמרא, ערכין כ"ח, ב')?

לכן, במשך שנת השמיטה מותר למלווה לתבוע חוב שיש לו אצל חברו. אך לאחר שנת השמיטה אסור לגבות את החוב.

ברכיהו ונח ידידים בנפש. בשנה השישית למחזור השמיטה כשלו עסקיו של נח, והוא ירד מנכסיו. ברכיהו ראה בצער חברו, והלווה לו סכום הגון.
כעבור שנתיים שפר מצבו של נח, והוא מיהר אל רעהו להחזיר לו את החוב.
ברכיהו קיבל את נח במאור פנים, ואמר: בשנה הקודמת בשביעית הכרזתי "משמט אני", והלוואתך שמוטה ובטלה. ונח מפציר ומבקש, מסביר ומשכנע, שכדי לשקם את עסקיו נטל את ההלוואה, ועכשיו יש בידו להשיב את המלווה. אך זה בשלו, וזה בשלו.
לבסוף אמר נח: ברכיהו, קח ממני את הכסף כמתנה, כאות תודה על הידידות שבינינו.
כאן נתרצה המלווה, ונטל את מתנתו של נח.

חשוב: האם נהגו השניים כדין וכיאות?
בדוק להלן, בדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ט', כ"ח):

כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית,
רוח חכמים נוחה הימנו.
וצריך המלווה לומר למחזיר:
משמיט אני, וכבר נפטרת ממני.
אמר לו אף על פי כן רצוני שתקבל,
יקבל ממנו.
שנאמר: "לא ייגוש." והרי לא נגש.
ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך,
אלא יאמר לו: שלי הם, ובמתנה אני נותן לך.

שחזר עם חברך את פרטי השיחה בין ברכיהו לנח.
דמותו של מי מהשניים מוצאת חן בעיניך ביותר?
אחד התלמידים קרא: אני יודע מדוע המלווה קרוי ברכיהו והלווה נח. זה על שם האמור בפסוקי התורה ובדברי הרמב"ם.
הסבר את הדברים.
במשנה, במסכת "שביעית" פרק י', משנה א', וכן ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ט', מפורט אילו חובות אינם נשמטים בשמיטת כספים:

הקפת החנות אינה משמטת... (חוב שנרשם בחנות)
שכר שכיר אינו משמט...
קנסות... אינם נשמטין...
וכל מעשה בית דין אינן משמטין...
המלווה על המשכון אינו משמיט...

לפניך שלושה מקרים. בדוק לפי הרמב"ם, באילו מהם יישמט החוב בגמר השמיטה:
1. מפעל "מאור" נקלע לקשיים כספיים, ועובדי המפעל לא קיבלו את משכורותיהם זה חודשיים ימים. כשקרב החודש האחרון של השנה, שנת השמיטה, הרהרה אחת מעובדות המפעל: האם בגמר השנה יישמט החוב שחייב לנו בעל המפעל, ונפסיד משכורות של שני חודשי עבודה?
2. בדיון שנערך בבית הדין בחודש אלול של השנה השביעית פסקו הדיינים: על מר צבעוני לשלם קנס בסך 3,000 ש"ח כעונש על הפקעת המחירים של המצרכים שבחנותו.
בית הדין נתן לו ארכה של 60 יום לתשלום הקנס.
מר צבעוני חשב: אדחה את התשלום; הרי בליל ראש השנה יישמטו החובות. האומנם?
3. בשבוע האחרון של שנת השבע ערכו נועה ואמה קניות לראש השנה במרכול השכונתי. ליד הקופה שילמה האם בצ'ק דחוי, צ'ק שזמן פירעונו לאחר החגים.
נועה לחשה לאמה: איזה כיף! לא נצטרך לכבד את הצ'ק הזה. הרי השנה שנת השמיטה, והחוב יישמט בסוף השנה...
האם חייכה לעבר בתה, והסבירה לה...

התורה הזהירה אותנו, שלא נמנע מלהלוות מכספנו לעני בהתקרב שנת השבע:

הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמור:
קרבה שנת השבע, שנת השמיטה,
ורעה עינך באחיך האביון,
ולא תיתן לו...
(דברים ט"ו, ט')

ברבות הימים אכן קרה הדבר. הלל הזקן ראה, שבני דורו נמנעו מלהלוות כספים זה לזה, מתוך חשש שהשנה השביעית תשמוט את החוב, והמלווה יפסיד את כספו.
עמד הלל הזקן ותיקן לישראל את תקנת הפרוזבול.

פרוזבול הוא קיצור של המלה פרוזבולוטי. זהו הרכב של שלוש מלים:
פרוז - תקנה
בולי - עשירים
בוטי - עניים.
כלומר תקנה לעשירים ולעניים.
תקנת הפרוזבול באה להבטיח לעשירים, שהכסף שהם הלוו לעניים יושב להם גם לאחר שמיטת הכספים. ולעניים התקנה מבטיחה, שיימצא מי שילווה להם כספים גם בהתקרב שנת השבע.
למדנו, כי "כל מעשה בית דין אינן משמיטין" (משנה, שביעית י', ב'). חוב שחייבים לבית הדין אינו משמט בקץ השנה השביעית.
על עיקרון זה בנוי הפרוזבול.
זהו מסמך כתוב וחתום, שבו המלווה מעביר את החוב שחייבים לו לרשות בית הדין, ובית הדין הוא הגובה את החוב עבור המלווה. ההלוואה והגביה נעשים על ידי בית הדין, ובשל כך מותרת גביית החוב גם לאחר השמיטה.
בנוכחות עדים המלווה חותם על כתב המסמיך את שלושת דייני בית הדין לגבות את החובות המגיעים לו.
תקנת הפרוזבול מימי הלל ועד ימינו מבטיחה לעשיר את כספו ולעני את ההלוואה.