בעניין שמיטה נאמר בתורה:

"לא תזרע"
ו"לא תזמור",
"לא תקצור"
ו"לא תבצור".

אלו הם ארבע המלאכות האסורות בשמיטה מדאורייתא, מהתורה. ומה על שאר מלאכות השדה בשביעית? האם הן מותרות או אסורות?
האם מותר או אסור בשמיטה לגזום ולזבל, לנכש ולסקל, לרסס ולהשקות?

חכמים לימדו, כי פרט למלאכות המפורשות בתורה והאסורות בשביעית מהתורה, יש מלאכות נוספות האסורות בשביעית.
מלאכות אלו הן איסורי דרבנן, איסורים שקבעו רבותינו החכמים. יש לנו אפוא בשמיטה איסורי דאורייתא ואיסורים רבים נוספים מדרבנן.

אחד החברים קרא: מה זה משנה מדאורייתא או מדרבנן? גם זה וגם זה אסור בשמיטה.
בשמיטה אסור לזרוע שיח עגבניות, למשל. זה איסור מדאורייתא. ולגזום את ענפי האילן כדי לשפר את צמיחתו אסור מדרבנן. מה ההבדל?
עיין להלן בדברי הרמב"ם, והשב לשאלה, מה ההבדל בין איסורי דאורייתא בשמיטה לאיסורי דרבנן:

אינו לוקה ( = נענש בעונש החמור, "מלקות")
מן התורה אלא
על הזריעה או על הזמירה
ועל הקצירה או על הבצירה...
(רמב"ם, "הלכות שמיטה ויובל" א', ב')

על איסורי דאורייתא היו נענשים בעונש מלקות. העוברים על איסור דרבנן מקבלים עונש לפי החלטת בית הדין.

פרט להבדל שהזכרנו לעיל בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן בשמיטה בעניין העונש, קיים הבדל מהותי נוסף בין שני סוגי האיסורים בשמיטה:
איסורי דאורייתא אסורים בשנת השבע בכל מקרה ובכל הנסיבות. למשל, בשמיטה אסור באיסור מוחלט לזרוע ולזמור. אולם בעבודות השדה האסורות בשביעית מדרבנן יש מהן שהתירו חכמים לעשותן בשמיטה. כלומר, יש פעולות שהן אמנם אסורות מדרבנן, אך בתנאים ובסייגים מסוימים התירו אותן חכמים בשביעית.

את כל הפעולות הנעשות בשדה ובכרם ניתן לחלק לשני סוגים:
סוג ראשון: פעולות הנעשות לקיום ולשימור המצב בשדה, כדי להציל את השדה ואת הצומח בו מהרס ומהפסד. אלו מלאכות הכרחיות לאילן וליבול, פעולות קיומיות ("אוקמי אילנא").
סוג שני: פעולות הנעשות לשיפור השדה והכרם, לשיבוחו ולטיפוחו של היבול ושל השדה, פעולות להבראת האילן והשבחתו ("אברויי" אילנא").
חכמים רצו לצמצם ככל האפשר את ההפסד הנגרם לחקלאי ואת הנזק הנגרם לשדה לשנת השמיטה בלבד, ולכן:
1. מלאכות דרבנן לקיום האילן או השדה מותרות בשביעית.
2. מלאכות דרבנן לשיפור האילן או השדה אסורות בשביעית.
דוגמה: השקיה איננה מלאכה האסורה בשביעית מדאורייתא; זו מלאכה האסורה מדרבנן, ולכן מותר בשמיטה להשקות שדה יבש בכמות סבירה, פעולה התורמת לקיום השדה ויבולו.
לעומת זאת, להשקות מים בכמות גדולה מאוד או להשקות שדה שאיננו יבש, זוהי פעולה להשבחתו והבראתו של השדה והיבול, ולכן היא אסורה בשנה השביעית.
א. בשנת השמיטה למדו בכיתתה של אילנית על המלאכות האסורות בשדה בשמיטה. בסוף השיעור אמרה אילנית:
התבלבלתי! התבלבלתי בין מותר-אסור, דאורייתא-דרבנן, לקיום האילן, להשבחת האילן ועוד...
הסבר במחברתך לאילנית את המותר ואת האסור בשביעית.
ב. בערבו של אותו יום ירדה אילנית לגן. היא הביטה בכל עץ, ליטפה כל שיח ורכנה אל כל ירק. לפתע נדמה לאילנית, כי העצים והשיחים שבגינה כמו לוחשים לעברה... היא קרבה, הטתה את אוזנה ושמעה כל שיח ושיחתו, כל אילן ושאלתו, כל ירק ובקשתו:
1. הביטי, אילנית, אל סנסני התמרים שבצמרתי. התמרים מצטמקים ומתייבשים. יבשה האדמה שבשורשי. הענפים כמשו. אני צמא...
2. אילנית, ראי! מקשת האבטיחים ריקה ושוממה. נותרתי רק אני, אבטיח בודד. מדוע אינכם דואגים לי ל"חבר"? מדוע אינכם זורעים זרעי אבטיח?
3. הצילי! המזיקים אוכלים בי בכל פה. החרקים והכנימות נוגסים באשכולות הענבים, בענפים ובעלים. רססי אותי בטרם אמות, בטרם יגיעו המזיקים אל שורשיי...
אילנית לחשה לכל אחד מהם את התשובה המתאימה.
רשמו והסבירו את תשובותיה של אילנית לתמר הצמא, לאבטיח הבודד ולגפן המתחננת...
השיגו קופסת קרטון שטוחה. הכינו בתוכה דגם מוקטן של הגן של אילנית. פזרו אדמה, "שתלו" את הצמחים והנזכרים, והצמידו לכל אחד מהם פתק, ועליו תכתבו את תשובתה של אילנית.