באותם הימים חי בארץ רב וצדיק גדול, ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הרב קוק נולד בלטוויה. כבר כילד קטן רצה בכל לבו לעלות לארץ ישראל. מספרים, כי, כאשר למד עדיין ב"חדר" (= ב"חדר" למדו ילדים בני 6-3), היה מעמיד בהפסקה את חבריו הקטנים בשורה, מלביש להם תרמילים, ועומד בראש השורה ושואל: לאן אנחנו הולכים? ויחד עם חבריו היה משיב בשמחה: לארץ ישראל, לארץ הקודש אנחנו עולים! הרב קוק שמר בלבו את הגעגועים לארץ ישראל. כאשר גדל, ונעשה תלמיד חכם מפורסם, עלה לארץ ישראל. תחילה הוא היה הרב של יפו ות"א והמושבות החדשות, ואחר כך הוא נבחר להיות הרב הראשי לארץ ישראל.

הרב קוק ביקר בישובים החדשים. לפעמים הוא שכר עגלה, ולעתים הוא הלך ברגל בשבילי הארץ. הרב קוק התבונן בכל עץ שנטע, בכל שדה שנזרע בארץ ישראל, ושמח לראות, שהארץ חוזרת להיות "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח', ח').

במושבות רבות שמחו לקראת הרב, שאלו אותו שאלות בהלכה, ושמעו דברי תורה מפיו. הרב קוק ביקר גם ביישובים ובקיבוצים שלא שמחו לקראתו. הוא למד להכיר יהודים שעבדו בכל לבם באדמת ארץ ישראל, אך מצוות רבות לא שמרו, וגם תורה לא רצו לשמוע. הרב קוק לא דחה אותם ולא התרחק מהם. הוא שיבח אותם על המסירות שלהם בקיום מצוות בניין ארץ ישראל, והתפלל, כי הם ימצאו את הדרך גם לקיום שאר המצוות.