מתוך ההקדמה לספר "מעדני ארץ"

הספיקות שעמדו לבירור אשר רק בפתרונם יצא דבר ההיתר, נחלקים לשני סוגים: ספיקות אשר בפתרונם באו כמעט כולם לעמק השווה, והם שלוש; וספיקות אשר אין פתרונם ברור ומוחלט כראשונים, והם חמש.
1. אין השביעית נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, בין לעניין דין קדושת הפירות, ובין לעניין איסור עבודת הארץ.
2. אף על פי שאין קניין לגוי להפקיע ממעשר, בכל זאת לעניין שביעית נוהגים כדברי רבי יוסף קארו (בספרו אבקת רוכל סימן כד), שכתב "כי העיקר הוא כמנהג הקדמונים שלא נהגו דין שביעית בפירות גוי הגדלים בארץ ישראל"; וכן הכריעו רוב הגדולים הבאים אחריו, שאין לנו לסמוך אלא על הוראת מרן [רבי יוסף קארו] שפירות הגוי אין להם דיני שביעית... אולם כל זה דווקא לעניין זה שאין לפירות גוי שום קדושת שביעית. מה שאין כן לעניין עבודת הארץ, אף לדעת רבי יוסף קארו הקרקע היא בקדושתה, ואין לישראל לעבוד בה שום עבודה.
3. אף שהמכירה נראית כהערמה... אין לחוש לכך... וכל שכן בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן. וכתב הרב נפתלי הרץ הלוי במכתבו לאדר"ת להשיב על הטענה... כי המכירה היא הערמה גלויה: "מה שכתב כי הוא דבר זר מאוד והערמה ברורה וכחוכא וטלולא וחילול השם - הנה כבר עשינו בפני הגאון הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל, וכבר דברנו עמו הרבה בעניין הזה יותר מכל הדברים, ולא שמענו ממנו שיחוש לזה".
4. אם המכירה לזמן לנכרי, אסורה דבר תורה משום לאו ד"לא תחונם" כמו במכירה לצמיתות, או שמותרת אף מדרבנן, וקלה יותר משכירות.
5. אם גם במכירה לזמן מועיל קניין נכרי להפקיע את הפירות מקדושתן (וכן לעניין היתר עבודת הארץ לדעת המתירים).
6. אם המכירה מועילה למרות שאין לה שום ערך ותוקף חוקי בדיני המלכות, מפני שאינה רשומה בספרי האחוזה של הממשלה, וגם מפני שבדיניהם אין שום ערך למכירה כזו שנראית בעיני בשר שלהם רק כהערמה בעלמא.
7. כאמור לעיל (סעיף 2) אף רבי יוסף קארו לא הפקיע כלל שדות נכרים מאיסור עבודה, ואין שום מקום להתיר שום עבודה לישראל לאחר המכירה, כי אם לדעת ספר התרומה הסובר שלעניין קניין נכרי חשובה ארץ ישראל בזמן הזה כמו סוריא, שמועיל בה קניין נכרי להתיר גם עבודה.
ונחלקו בזה אם יש לסמוך בשעת הדחק כמו במקרה שלנו על דעה זו שהיא רק דעת יחיד. ברם גם המתירים לא סמכו להתיר עבודת הארץ והאילן, כי אם לעניים שאין ביכולתם לשכור פועלים נכרים, ואף גם זה דווקא באותן העבודות שגם בזמן ששביעית נוהגת מן התורה הן אסורות רק מדרבנן. אבל אותן עבודות שעיקר איסורן הוא מן התורה - לא התירו לעשותן אלא על ידי פועלים נכרים, ולא על ידי ישראל בשום אופן ועניין.
אולם לעניין קצירה ובצירה (שאסורות מהתורה) מבואר בספרנו (בסימנים ב-ח) שבכגון זה שקוצר ובוצר באופן הרגיל, שכוונתו רק לצורך הפירות ולא לעבודת האילן והארץ, אין לאסור אלא בפירות שיש להם קדושת שביעית וחייבים בשמיטתם. מה שאין כן בפירות נכרים, דינם כגידולי שנה שישית, שמבואר בספרנו סימן ד שאינם אסורים כלל בקצירה ובצירה.
8. עוד הרבו המתירים והאוסרים לדון, אם יש איסור עשה של שביתת שדהו בשביעית כמו בשביתת בהמתו בשבת, שאף אם השכיר בהמתו לגוי, והגוי עובד בה בשבת - עוברים הבעלים באיסור עשה. וכמו כן בשביעית, או לא.

הערה: לעניין סעיף 6, שהמכירה אין לה תוקף בדיני המלכות. דבר זה תוקן בחוק עיסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה) תשל"ט. חוק זה קובע כי "עסקה במקרקעין, לצורך קיום מצוות שמיטה, שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית... תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין תשכ"ט, או בכל דין אחר, ואף אם היא לזמן, ותהיה נגמרת אף בלא רישום". על פי חוק זה יש למכירת הקרקעות תוקף מלא לפי חוקי מדינת ישראל, למרות שלא נרשמה בטאבו.