|
|
שמיטת כספים
יונה עמנואל
מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. (דברים ט"ו, א-ג).(1)כל החובות שזמן פירעונם חל לפני סוף שנת השביעית, נשמטים ביום האחרון של שנת השמיטה, לכן דבר בעתו לעיין במצווה זו, רעיונותיה ויסודותיה.
ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד (נחמיה י', לב).
טעמי המצווה
"ללמד נפשנו במידות המעולות מידת הנדיבות ועין טוב, ונקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול הברכה והרחמים, וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאוד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמור, אפילו הלוויתיו ממוני והגיע שנת השמיטה אמרה תורה להשמיט בין המלווה, שלא לגזול ושלא לחמוס לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון".בפירושו ההלכתי על חושן משפט מאריך רבי יונתן אייבשיץ בכוונת מצווה זו ואומר שם בין השאר (תומים סז, א):
"...ומה עצום מצווה זו וטעם יש בה ועל ידה, ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואו וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקניינים ולאסוף חמרים חמרים... והיא שנת שביעית שנת רצון לה' אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה. ולכן נוהג שמיטת קרקע וכספים בשנה ההיא, שבת נוגש עול מדהבה. ומצווה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק משא ומתן ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגויים אשר על פני האדמה, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, כי לזו צריך הלוואת איש באחיו ולהיות נושה איש ברעהו מזמן לזמן וזה אי אפשר בהחזיק מצווה הנ"ל, כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה וייצא נקי מכל חובו. ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במידת הספקות כראוי ונאות לעובד השלם... וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון, רועי צאן, מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודים ישתו וברכת ה' היא תעשיר, ברצונו נותן וברצונו נוטל ושווא כל תחבולות בני אדם. ואם כן מצווה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקות והשמחה."הרב דוד צבי הופמן מסביר את מצוות שמיטת כספים על רקע מצוות שמיטת הקרקע; שהרי אין אפשרות לעני לשלם את הלוואותיו בתום שנת שמיטה אשר אין בה חריש וקציר. העובד את אדמתו רגיל לשלם את חובותיו בגמר הקציר, והתורה דואגת כאן שהעני שאין ביכולתו לשלם לנוגשיו בסוף שנת השבע לא ידרדר מטה מטה. לפיכך מובנת המסורת של תורה שבעל פה כי השמיטה אינה משמטת אלא בסופה.
אבל טעמי המצוות לחוד ויסודות המצווה, כלליה ופרטיה לחוד. הרעיון אינו משפיע על הדינים ואין ביכולתו לנגוע בם כמלוא הנימה. השמטת החוב חלה על הלוואת העני ועל הלוואת העשיר, על תביעת העירוני ועל תביעת איש האדמה. מאידך, הלוואה על משכון אינה נשמטת, וקשה לטעון שהפקח שדרש משכון על ההלוואה אינו זקוק ללמוד מידת הנדיבות והביטחון.
"טעם המצווה אינו יכול לשלוט על הדין ולשנותו אלא אך ורק להפך: כללי המצווה ופרטי דיניה מקרבים אותנו לרעיון המצווה והם נותנים לנו את האפשרות להבנת רעיון המצווה, שיישאר תמיד בגדר השערה אנושית גרידא; בכל זאת אנו רואים את החשיבות הגדולה שחכמינו ז"ל ייחסו להתעמקות ברעיונות מצוות ה'" (הקדמת הרש"ר הירש ל"חרוב", עמוד 9)
גדר ופרטי המצווה
"מצווה עשה להשמיט המלווה (מם בחיריק) בשביעית שנאמר 'שמוט כל בעל משה ידו' והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על 'לא תעשה' שנאמר 'לא יגוש את רעהו ואת אחיו'." (הרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פרק ט הל' א).בעניין זה יש מחלוקת: האם תפקענה התביעות מכוח צווי התורה - אפקעתא דמלכא - או שמא מותנית השמטת החוב בפעולת ויתור מצד המלווה?
רבנו אלעזר ממץ - הרא"ם - אחד מבעלי התוספות - סובר ש"חוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לווה לעכבו אלא על פי מלווה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע". הרא"ם נותן עצה ללווה ש"יזמין מלווה לדין שישמוט לו חובו כאשר ציווה היוצר, ובית דין יחייבו למלווה לומר: 'משמט אני'."
לעומתו מביא רבנו מדרכי אשכנזי (פרק ד' דגיטין סי' פט) את פסק דינו של הרב אביגדור כץ מוינה:
"לעניין השמטת כספים קיבלתי שהשביעית משמטת מאליה אע"פ שלא אמר 'משמט אני' אלא מצווה היא דרמיא עליה דכתיב 'וזה דבר השמטה'."להלכה דחו כל הפוסקים את דברי הרא"ם, ויש אפילו דעה כי לבסוף הרא"ם חזר בו והודה שהשמיטה היא כשלעצמה מביאה למחילה גמורה(2). לכן: השמטת החובות אינה תלויה ברצונו של המלווה כלל.
לעומת זאת אומרת המשנה:
"המחזיר חוב לחברו בשביעית, צריך שיאמר לו 'משמט אני'. ואם אמר לו 'אף על פי כן' יקבל הימנו." (שביעית פרק י' משנה ח).על זה מוסיף רבה:
"ותלי ליה עד דאמר הכי." (גיטין לז:)הראש מפרש:
"תלי ליה" - כלומר יהא עיניו תלויות, יושב ומצפה עד שיאמר כך, וכך מפרש בירושלמי וכו'."על פי הנ"ל מפרש הרב שמשון רפאל הירש שההשמטה לא באה לבטל את חיובו של הלווה לשלם את חובו, אלא לבטל תלותו של הלווה בנוגש. בהמשך למצווה זו אומרת לנו התורה "אפס כי לא יהיה בך אביון", כי אפילו לעני שמקבל צדקה יש עוד עצמאות מסוימת, אבל האביון שיש לו חובות בלי אפשרות לשלם, עומד במדרגה הנמוכה ביותר בחברה, הוא תלוי ברצונו של המלווה וכל שאיפותיו אך ורק לרכך ולפייס את הנוגש על אי-תשלום החוב. התורה מקווה שאחר כך תהיה ללווה אפשרות לשלם מרצונו החופשי וגם למלווה - מצדו - מותר לצפות להחזרת החוב: "והמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו" (שם משנה ט), אבל התורה שחררה את הלווה משעבודו למלוה(3).
לפי רבי קשורה שמיטת כספים כחיוב מן התורה לחיוב יובל מן התורה; וכך פסק הרמב"ם:
"אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג... ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע (יובל) אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ. ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ". (שם הלכה ב).גם שאר המפרשים קבעו שבזמן שיש שמיטת כספים מן התורה, חל החיוב בין בארץ ובין בחוץ לארץ.
וזה על פי הגמרא קידושין (לח, ב) האומרת, ששמיטת כספים היא חובת הגוף וחיובה גם בחוץ לארץ וכדברי הספרי (דברים טו, ב) "כי קרא שמיטה לה'" - בין בארץ בין בחוץ לארץ.
לפי הנ"ל ולפי דברי הרמב"ם עצמו קשה לנו להבין את דברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה ר"ל) כאילו שמיטת כספים מן התורה תמיד קשורה לארץ ישראל:
"הזהירנו שלא לתבוע משאות בשנת השמיטה אבל ישמטו כולם יחדיו שנאמר... וזה אין חייבים בו מן התורה אלא בארץ ישראל, בעת שתהיה שם שמיטת קרקע רוצה לומר יובל, ומדרבנן יתחייב כן בכל מקום ובכל זמן".היו הצעות לתקן ולהגיה בדברי הרמב"ם בספר המצוות, שנכתב על ידי הרמב"ם בערבית ותורגם אחר כך ללשון הקודש, אמנם הוכח שקשה להתאים דברי רמב"ם זה לזה אפילו על ידי הגהה(4).
לפי הרמב"ן חובת שמיטה מן התורה אינה תלויה במצוות יובל והוא סובר שכבר במדבר, לפני כניסתן לארץ ישראל, נהגו בני ישראל שמיטת כספים(5).
זמן שמיטת החוב - סוף יום האחרון של שנת השביעית. הרא"ש סבר שכבר מהתחלת השנה ישנו האיסור של "לא תיגוש", אמנם רק יחידים חוששים לשיטה זו והמנהג בארץ ישראל שגם איסור זה מתחיל בצאת שנת השמיטה(6), כמו שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סי' סז ס"ק ל).
המוסר שטרותיו לבית דין
אך התורה עצמה כבר נתנה אפשרות להתגונן נגד תופעות שליליות מעין אלו: המלווה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין מבטיח לעצמו אפשרות משפטית לגביית החוב אחרי שנת השמיטה. אכן מפרש הנצי"ב שכך גם כוונת הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון": כוונת התורה שעלינו לדאוג לכך שאנחנו לא נהיה עניים על ידי קיום מצווה זו.
ברור שהגבלות כאלו הן הכרחיות, אבל המקורות מראים לנו שרוב המלווים לא השתמשו בקולות אלו, ותקנת הלל הפרוזבול (ראה למטה) מוכיחה זאת. יתכן, שגם המלווה לא רצה להופיע לפני הבית דין להראות שברצונו לעקור את השמטת תביעותיו. יתכן - אמנם לא מצאתי לזה מקור - שגם בית הדין לא היה מוכן לקבל את שטרי החוב מכל המלווים וסרב להיות התובע של מלווים עשירים, שלהם לא היה מזיק להשמיט את תביעותיהם.
תקנת פרוזבול
"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים ט"ו, ט).שונה מצוות שמיטת כספים מכל מצוות התורה. רק במצווה זו טמונה סכנה שקיום המצווה - שמטרתה להקל ולעזור ללווה העני - יגרום בסופו של דבר לסבל נוסף לעניים. התורה רוצה לעזור, והנה דווקא מצווה זו תגרום להפסקת ההלוואות. "השמר לך" מזהירה התורה - [וחכמינו מסבירים "נאמר כאן בליעל ונאמר אצל עיר הנדחת בליעל, מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה (ספרי)]. התורה הזהירה והבטיחה את ברכת ה' על קיום מצווה זו - הזהירה והבטיחה ותו לא.
בזמן בית שני לא היה חיוב יובל מן התורה, היות "שלא רוב יושביה עליה". לכן גם אז היה חיוב שמיטת כספים דרבנן, ועם ישראל קיבל עליו מצווה זו (נחמיה י, לב). בזמן הלל גרמה מצוות ההשמטה דרבנן להפרעות במצוות הלוואה לעניים, שהיא מצווה מן התורה לכל הדורות: זאת אומרת, החיוב לקיום מצווה דרבנן גרם למעשה לביטול מצווה ולאיסור מן התורה. אפילו לדעה, ששמיטת כספים חלה אז מן התורה, היה נחוץ לחפש עצה כדי שהעם לא יעבור על אי-נתינת הלוואות ועל האיסור "השמר לך, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו'.
לכן, "כשראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', התקין הלל פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול:
מוסר אני איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים" (שביעית י; ג-ד)ישנו דמיון בולט בין "המוסר שטרותיו לבית דין" ובין תקנת הפרוזבול, אמנם ישנם גם הבדלים עקרוניים: בפרוזבול אין צורך למסור את השטרות לבית דין, והוא חל גם על מלווה בעל פה. לעומת זה יש לפרוזבול גם חומרות משלו: אפשרות לסידור פרוזבול מותנית בכך שיש למלווה קרקע, ומעיקר תקנת פרוזבול שרק בית דין חשוב יכול לסדר אותו. מתקנת הלל והלאה הובטח המשך מצוות הלוואה בישראל וגם המשך מצוות שמיטת כספים, כי מי שלא מסדר פרוזבול חייב בכל דיני שמיטת כספים, והספרות ההלכתית מתקנת הלל עד היום, מעידה על שאלות מעשיות רבות בענייני הלוואות וחובות - אפילו חובות מסחריים - שעברה עליהם שנת השבע. תנאי "בית דין חשוב" גרם גם לפעמים להיסוסים עד שאפילו רבנו תם היה בתחילה מסופק אם הוא ובית דינו ראויים לסדר פרוזבול.
שמיטת כספים בימינו
בארץ ישראל הקפידו תמיד במצווה זו ואפילו בגולה המריצו גדולי ישראל את העם שלא לעבור על מצוות ההשמטה, על ידי שידאגו לפחות לסידור פרוזבול כדת וכדין. ה"חתם סופר" הטיל סנקציה סמלית על אלו שאינם עורכים פרוזבול, באסרו לתת להם "עליה" לתורה בפרשת שמיטת כספים ("שישי" של פרשת "ראה") (שו"ת חתם סופר, אורח חיים, ס' ט,ו).
בזמננו, עם התרבות העסקאות הכספיות והבנקאיות, צריכים רוב הבריות להסדיר פרוזבול. יתר על כן, מוטב לעשותו אפילו אם בדעתנו לקיים את ההשמטה ככתוב, שכן אם נתחרט אחר כך על נדיבות לבנו ונלך לתבוע את "כספנו", אשר עברה עליו בינתיים "שעת האפס" של סוף שנת השמיטה ללא שערכנו פרוזבול, נמצאנו עוברים על לאו מפורש.
אך, מה טוב יהיה אם ימצאו אוהבי חסד, אשר, לאחר עשיית פרוזבול, יקלו על העניים-החייבים על ידי השמטה כללית של חובותיהם כלפינו או לפחות על ידי הארכת מועד הפירעון כדי להקל מעליהם. העובדה שקיימנו עימהם את מצוות "כסף תלוה את עמי", תגרור אחריה כך את המצווה של הסרת עול החוב או לפחות הקלת מעמסתו.
בין יקירי ירושלים קיים המנהג להלוות לעני בשנה השבע, במחשבה תחילה לקיים אחר כך בהלוואה זו את מצוות ההשמטה. בספרו "תורת השמיטה" מזכיר הרב ח.ז. גרוסברג את מנהגו של חותנו זצ"ל, אשר הוסיף בנוסח הפרוזבול שלו: "חוץ מחוב שיש לי על פלוני" וכך קיים בפועל את המצווה כלפי אחד מלוויו.
נזכור את דברי הרמב"ם (שם הלכה ג):
"ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין יובל נוהג, כדי שלא תשכח תורת שמיטת כספים מישראל".ואחרון - חביב:
בעשותנו את הפרוזבול, טוב וראוי שנזכור את מטרת הנהגתו, והיא שנמשיך במתן הלוואות לנצרכים ונערוך חשבון נפשנו אם לא הגזמנו בניצול ממוננו למטרות חומריות ואנוכיות. נפתח את הדלת בפני הלווים לרווחה, ונמצאנו מצדיקים את סידור הפרוזבול.
הערות:
1. לפי אבן עזרא ור"ע ספורנו גם בהפסוק "והשביעית תשמטנה"... (שמות כ"ג, יא), מתכוונת התורה לשמיטת כספים. ויש להם על מי שיסמוכו; לאחרונה יצא לאור פירושו של ראש הישיבה רבנו נתן מא"י, שחי בתקופת הגאונים, ובפירושו על שביעית פרק א' הוא מפרש את הפסוק הנ"ל לעניין שמיטת כספים.
2. ריקאנטי ס' שנב, מובא בתורת השמיטה הפרוזבול להרה"ג יוסף צבי הלוי שליט"א עמוד תקכט-תקל ובספר שמיטת כספים להרב יצחק ז. כהנא עמוד פא. בשני ספרים אלה השתמשתי לכמה מקורות הלכתיים והקורא ימצא בהם חומר רב.
3. יש חובות הגורמים לשעבוד נכסים בלבד, אך רוב החובות הם עם שעבוד הגוף, כלומר יש התחייבות אבסולוטית לתשלום החוב, אפילו בהעדר נכסים. ה"תומים" (שם ס"ק כה) מפרש שהשמטת החוב חלה רק על החובות שיש עליהם שעבוד הגוף (יש כאן סימוכין לדברי הרב הירש). השווה גם דברי הרמב"ן שמביא הר"ן (גיטין לז ד"ה גרסי' בגמרא). מתעוררת השאלה, האם אפשר להסיק מדברי התומים שכל החובות של חברה בעירבון מוגבל אינם נשמטים, שכן חובותיה מוגבלים לנכסים מסוימים?
4. עיין מאמר שמיטת כספים בספר שנת השבע להרב ק. כהנא ובספר תורת השמיטה והפרוזבול הלכה א'.
5. לשאלת חשבונות השנים של שמיטת כספים במדבר שנפסק עם כניסתן לא"י עיין בחידושי הרמב"ן והר"ן לעבודה זרה ט'.
6. הרב י.מ. טוקצינסקי: ספר השמיטה חלק א, פרק יג סעיף ה; כרם ציון חלק ד' פ' כא.
7. שיטת רוב הראשונים (הרמב"ם, תוספות, הריטב"א, סמ"ג החינוך ועוד) שכבר מעיקר דין התורה מותר למסור השטרות לבי"ד, כדי שהשמיטה לא תחול עליהם.
