האיסורים "לא תזרע" "לא תזמור" הם כפשוטם: אסור מוחלט על זריעה וזמירה בשביעית. האיסורים האחרים: "לא תקצור" "לא תבצור" אינם יכולים להיות איסורים מוחלטים, כדוגמת איסור קצירה בשבת, שהרי הכתוב אומר בפירוש "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". על כן קבלו חז"ל שהכוונה באיסורים אלה הנה לקציר בדרך של בעלות על הפירות, כפי שיבואר במקורות כב-כט.
החורש בשביעית - רבי יוחנן ורבי אלעזר (חלקו בדינו): חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה. לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי! דאמר: כל מקום שנאמר "כלל" בעשה, ו"פרט" בלא תעשה - אין דנים אותו בכלל ופרט (וכלל).
עיין במקור א' וראה כי פסוקים ד-ה מנוסחים בכלל-ופרט-וכלל: שבת שבתון; לא תזרע לא תזמור; שנת שבתון. בלימוד כלל-ופרט-וכלל רגיל, לומדים לרבות כל הדומה לפרט. לפי זה נלמד מאיסור זריעה וזמירה גם חרישה, כי החריש דומה להם - כלומר עבודת קרקע. כאן, שניסוח הכלל ניסוח חיוב: "עשה", וניסוח הפרט שלילי: "לא תעשה", אומר רב אבין בשם רבי אילעא, שהלימוד יהיה כדרך לימודי כלל-ופרט. במקרה כזה לומדים רק את הפרטים שפורשו, ולא כל פרט אחר. אם הלימוד יהיה כך - חריש לא ייכלל באיסור קצירה וזמירה.
האפשרויות של דין חרישה יהיו, אפוא, שלוש:
א. חרישה אסורה בעשה ("ושבתה הארץ")
ב. חרישה אסורה בלא תעשה (כלל-ופרט-וכלל)
ג. חרישה מותרת מן התורה (כלל-ופרט).

ש א ל ו ת

28. מי אומר שחריש אסור בעשה, ומה דרך לימודו?
29. מי אומר שחריש אסור בלא תעשה, ומה דרך לימודו? (ראה גם מקור י).
30. תתכנה שתי סיבות שאין לוקים על חרישה. מהן?
מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה' " (ויקרא כה:ב) ונאמר "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד:כא).
החופר או החורש לצורך הקרקע, או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודות הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודות האילנות - מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.
שצוונו לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, והוא אמרו יתעלה "בחריש ובקציר תשבות". וכבר נכפל זה הציווי פעמיים, ואמר "שבת שבתון יהיה לארץ" ואמר גם כן "ושבתה הארץ" (ויקרא כה).

ש א ל ו ת

31. מה דעת רמב"ם על חרישה בשביעית? ומה דעת רש"י ותוספות, מקור לג?
"וכי תאמרו מה נאכל" (כה:כ) - "וכי תאמרו" עתידים אתם לומר. "מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" - אם אין זורעים, מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא: מכאן סמכו על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית.
וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסוף?" אמרת לנו לא תזרעו, ומה שאנו אוספים, אין מכניסים לקיום. אמרת לנו בערוהו - ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך?
לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר: שגזרו בהם לאסרם לגמרי משום חשד, שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם. ולכך אמרו בירושלמי, אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורים חוץ מן העולים בשדה בור, בשדה ניר, בשדה כרם, בשדה זרע. שדה בור - שלא משגיח עליה... שדה כרם - שלא לאסור כרמו; שדה זרע - שאין רוצים בקיומו (כי העשבים מזיקים שם).
ומן המחלוקת הזו שנו בתורת כוהנים "את ספיח קצירך לא תקצור - מכאן סמכו לספיחין שהם אסורים בשביעית". שנו משנתם כדברי רבי עקיבא ש"לא תקצור" - כלל. אבל כדברי חכמים, פירושו, שלא תעשה אותם קציר לעצמך, ולא תעשה אותם בציר לעצמך, אלא נהוג בהם מנהג הפקר.

ש א ל ו ת

32. פרש את ויקרא כה:ה, לפי ר"ע ורבנן.
33. מתי אין איסור ספיחין לשיטת רבנן? מה יאמר רבי עקיבא על מקרים אלה? מדוע?
כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית... הכול מותר לאכלו מן התורה, שנאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרים באכילה. וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור", שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרים - לוקה. כגון שקצר כל השדה, והעמיד כרי ודש בבקר... אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל.
ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה. ולמה גזרו עליהם? מפני עוברי עבירה: שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

ש א ל ו ת

34. איך פסק רמב"ם במחלוקת ר"ע וחכמים?
"והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג:יא) (שלא תאמר) מפני מה אמרה תורה (לשמט) - לא כדי שיאכלו אותה עניים?! הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר "והשביעית (תשמטנה ונטשתה)" - מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם.
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, בטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא). ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך שמביאין מההפקר.

ש א ל ו ת

35. האם אסור לנעול כרמו ולסוג שדהו או שצריך גם להפקיר?
36. איך פירש רש"י את הפסוק "והשביעית..." ואיזה דין למד מהפסוק, שמות כג:יא?
"לא תבצור" - לא תבצור כדרך הבוצרים. מכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצים אותם במוקצה, אבל קוצה אותם בחורבה. (מוקצה: מקום מיועד לקציעות - ראב"ד. חורבה - בית חרב, מקום שאין דרך לקצות שם). אין דורכים ענבים בגת, אבל דורכים בעריבה. אין עושים זיתים בבד ובקוטב (קורה ואבן, שעליה, שבהם עוצרים שמן) אבל כותש (במכתשה) ומכניס לבודדה (מקום קטן - ראב"ד). פירוש: משלא כתוב "ענבי הנזיר לא תבצור" וכתוב "נזירך" - לדרוש לא תבצור אותם כדרך (גפן) נזיר שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים. לומר: שלא ישמרם לעצמו, אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר, וינהג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגים לדורכן בעריבה. וכן העניין שאמרו שאין קוצים התאנים במקצוע, ולא דורכים הענבים בגת - גדר ואסמכתא מדבריהם, כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים.

ש א ל ו ת

37. מה פירוש "לא תבצור"? הוכח!
38. מה בין "ענבי הנזיר" לבין "ענבי נזירך"?
ג. "ואת ענבי נזירך לא תבצור" - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר.
"נזירך" - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם - "לא תבצור" - אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר.
הכוונה לרב (רש"י) בזה, שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית, אין הפירות נאסרים. וזו ששנויה בתורת כוהנים "מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר" - יפרש הרב לומר: ענבי נזירותם לא תבצור אותם בנזירותם (כשהם שמורים), אבל תפקיר הכול ותבצור עם העניים.

ש א ל ו ת

39. לרש"י שיטה קבועה בביאור המלה "נזיר". ראה: בראשית מט:כו, ויקרא כב:ב, במדבר ו:ב, ישעיהו א:ד.
40. רמב"ן מבין את הביטוי "ענבי נזירך" במובן של ענבים שגדלו ללא טיפול, ככרמו של הנזיר שאינו מטפל בו. באר את הפסוק לפי גישה זו.
אומר רבנו תם, שפירות מן המשומר אסורים. כמו שאנו דורשים בתורת כוהנים "ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן המופקר אתה בוצר, ואי אתה בוצר מן המשומר". ש"נזירך" משמע שניזר מהם בני אדם.

ש א ל ו ת

41. פרש את דברי הספרא "מן המופקר אתה בוצר" לפי רש"י ולפי רבנו תם.
42. איך פירש רבנו תם את "ענבי נזירך" - כרש"י או כרמב"ן?
43. איך פסק רמב"ם, מקור כג?
"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לאכלה ולא לסחורה.
אין מוכרים פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין, ולא תאנים במניין ולא ירק במשקל.

ש א ל ו ת

44. פרש את ויקרא כה:ו. מהי "שבת הארץ"?
45. במה דומה איסור מכירה לשיטת ברטנורא לאיסור שמירה וחובת ההפקר לשיטת רמב"ן, מקור כה?
אין עושין סחורה בפירות שביעית. ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית - מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית. ולוקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.
רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" וסמיך ליה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" - דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש - לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"...

ש א ל ו ת

46. איסור סחורה בפירות שביעית הוא דאורייתא או דרבנן? מה משמע מרש"י ותוספות, מה מדברי ברטנורא ומה מרמב"ם?
"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" - "לכם" ולא לאחרים (רבנו הלל: גויים). "לאכלה" - ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה (פסחים נב: "לאכלה" ולא להפסד).
"ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא) הראוי לאדם - לאדם. והראוי לבהמה - לבהמה.

ש א ל ו ת

47. סכם את צורות השימוש האסורות בפירות שביעית.

"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ז) - "ולבהמתך ולחיה" מה תלמוד לומר (רבנו הלל: יכתוב חיה, ובוודאי שהבהמה אוכלת) ומה אם חיה שאינה ברשותך, הרי היא אוכלת, בהמה שהיא ברשותך, אינו דין שתאכל? - אילו כן (רבנו הלל: אילו כתב רק חיה) הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם, ומה אני מקיים ביעור פירות שביעית (הגר"א: הנלמדת מן הפסוק "מן השדה תאכלו את תבואתה" (יב) ופרשוהו בירושלמי שביעית ט:ג כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מה שבבית, כלה מן השדה כלה מן הבית). - בפירות אדם, אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם. וכשהוא אומר "לבהמתך ולחיה" - מקיש בהמה לחיה. כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית. כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמה שבבית.

ש א ל ו ת

48. עיין ברש"י כה:ז. רש"י ציטט רק חלק מהספרא, ולפי ציטוטו מקור מצוות ביעור בפסוק ז ולא בפסוק יב. מדוע מעדיף רש"י את פסוק ז?
"לך ולעבדך ולאמתך" (ו) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא), שיכול אין לי פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד. מנין אף לעשירים? תלמוד לומר "לך ולעבדך ולאמתך" - הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים. אם כן למה נאמר "ואכלו אביוני עמך?" העניים אוכלים אחר הביעור, ולא העשירים. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים (גירסה אחרת: אין) אוכלים אחר הביעור.

ש א ל ו ת

49. מה מלמד הפסוק בשמות כג, ומה הפסוק בויקרא כה:ו?
50. פרש את "ואכלו אביוני עמך" לפי ר' יוסי ולפי רבי יהודה. האם לדעת רמב"ן יש ביניהם מחלוקת?
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו - נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית דין שוכרים פועלים ואורים אותם ועושים אותן דבלה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותם לאוצר שבעיר. ומחלקין מהן ערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו (רמב"ן: וכל זו התקנה והטורח של בית דין מפני החשד שלא יבואו לעכבן או לעשות מהם סחורה).
מי שיש לו פירות שביעית (ואין בית דין) והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו.

ש א ל ו ת

51. בדברי התוספתא שני חלקים. הראשון: הנעשה עד הביעור. ע"י בית דין. השני: הביעור כאשר אין בית דין. בשעה שיש בית דין, הביעור מתואר בסוף מקור לז. סכם את הנעשה בפירות כאשר יש בית דין, ואת הנעשה כאשר אין ב"ד.
היו לו פירות מרובים, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח, ומאבדן לכל דבר שמאבד.

ש א ל ו ת

52. איך גרס רמב"ם בדברי ר' יוסי מקור לו?
53. איך באו לידי ביטוי בדברי הרמב"ם שני השלבים שבדברי התוספתא? 54.
איך פרש רמב"ם "ביעור"? עיין דברים כא:ט מלכים א, יד:י.
אמר אברהם: בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם. ואולי הוא סובר כי החילוק (חלוקה) של שלוש סעודות הוא גמר הביעור האוסר. ואינו כן, אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהם, ומביאים אותם לאוצר ליד בית דין, והם מחלקים לכל אדם שלוש סעודות כדי לשבת, וכן בכל יום ויום, עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקים, מוציאן לשוק ומפקירן, ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם. ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ - ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל. ואחר שיכלו מכל הארץ - אז יבערו לגמרי לשרפה או לאיבוד.

ש א ל ו ת

55. מהם שני השלבים בביעור? איזה מהם הוא שיטת רמב"ם?
(הכלוי) עניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירו, והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום. ואין העניין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורים בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית, לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם.

ש א ל ו ת

56. מה שיטת רמב"ן בביעור, ומה גרסתו בדברי ר' יוסי במקור לו?
57. איך פרש רמב"ן "ביעור"? ראה דברים כה:יג-יד.
אם עכבם (את הפירות) אחר הביעור כרי לאכלם, אסורים הם באכילה לגמרי. ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא, ואולי אפילו הביעור כולו חומר מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כוהנים בעניין הביעור - אסמכתא מדרבנן.

ש א ל ו ת

58. מתי נאסרים פירות שביעית לפי רמב"ם, מתי לפי ראב"ד ומתי לפי רמב"ן?
זמן הביעור הוא כאשר כלה המין לחיה בשדה. חכמים קבעו זמנים מיוחדים למינים השונים בשנה השמינית: ענבים בפסח, זיתים בעצרת, תאנים בחנוכה, תמרים בפורים.
מתי נחשב המין כאילו כלה מן השדה, ראה משנה שביעית ט:ב: כאשר כלה מכל המדינה, מיהודה לאנשי יהודה, מהגליל לאנשי הגליל, ומעבר הירדן לאנשי עבר הירדן. חלוקת הארץ לשלוש "ארצות" לשביעית - מפני שאין חיה שביהודה מרחיקה עד הגליל לחפש מזונה.
ביעור פירות שביעית נוהג כאשר הפירות ברשותו של אדם פרטי. כאשר הפירות באוצר בית דין - ראה מקור לו - אין חובת ביעור, שכן הפירות אינם שייכים לפרט, אלא לכלל.
עבודות החקלאות נעשו כיום בדרך של מינוי החקלאים כשלוחי בית הדין. המרשה להם לגבות בחלוקת הפירות את הוצאות הטיפול בפירות. כאשר החקלאי פועל בהרשאת בית דין, הוא רשאי לקצור את כל השדה בבת אחת, ואין עליו חובת ביעור בסוף העונה.

מקץ שבע שנים תעשה שמיטה.
וזה דבר השמיטה:
שמוט כל בעל משה ידו
אשר ישה ברעהו
לא יגש את רעהו ואת אחיו
כי קרא שמיטה לה'
את הנכרי תגש
ואשר יהיה לך את אחיך
תשמט ידך.

ש א ל ו ת

59. עיין בהמשך הפרשה וציין לאיזו מצווה מקשרת התורה דין זה, ומפני מה היא מזהירה.
מצוות עשה להשמיט המלווה בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו". והתובע חוב שעברה עליו שביעית עובר על לא תעשה, שנאמר "לא יגש את רעהו ואת אחיו". אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים: בזמן שאתה משמיט קרקע, אתה משמיט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחו"ל. ובזמן שאין שם שמיטת קרקע, אין אתה משמיט כספים בשביעית, אפילו בארץ. ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

ש א ל ו ת

60. מה פירוש "שמיטת קרקע" בדברי רמב"ם?
61. מדוע שמיטת כספים, לפי אופיה, נוהגת גם בחו"ל?
"מקץ שבע שנים" - יכול מתחילת השנה? הרי אתה דן: נאמר כאן "קץ" ונאמר להלן "קץ" (דברים לא:יא, מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות - לגבי מצוות הקהל). מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחילתה, אף קץ האמור כאן (שמיטת כספים) בסופה ולא בתחילתה.
"מקץ שבע שנים" - בתחילת השנה, כאשר פירשתי. והעד: "הקהל את העם" (וא"ע מפרש כי מצוות הקהל נוהגת בסוכות שבתחילת השמיטה).

ש א ל ו ת

62. מהו זמן מצוות הקהל לפי חז"ל, ומהו הזמן לפי א"ע? מתי נשמטים החובות בשמיטה?
"מקץ" - אמר רבי אברהם, בתחילת השנה, וכן אמרו המדקדקים כולם. כי הראש והסוף יקראו קצה, שכל דבר יש לו שתי קצוות. וכעניין שכתוב "מן הקצה אל הקצה". ואין דבריהם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה, והוא הקצה שנקרא בהם ראש. ואילו אמר "מקצה השנה השביעית", היה דבריהם נכון. ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשטו, הוא ברור ומתוקן. כי "קץ" הוא סוף, כן תרגומו. והמספרים וכל דבר, יש להם ראש וסוף, וראשם וסופם - בהם. ותאמר בעשרות, כי האחד - ראש המספר, והעשירי - סופו. אם כן: קץ שבע שנים - שנת השבע, שהוא סוף המספר ההוא, ובשמיטת הארץ הכתוב מדבר. והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר (בהקהל), שיהיה בחג הסוכות בראש שנת השמיטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו קיבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית.
(על כן) כך אני אומר: הקץ והסוף - יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר. ופעמים הם בו ופעמים אחריו, חוץ ממנו. "טוב ללכת אל בית אבל. באשר הוא סוף כל האדם" (פירושו אחרי הסוף) שכבר מת. ויהיה פירוש הכתוב: מתכלית שבע שנים, בחשבון שנת השמיטה, בחג הסוכות הבא אחר השבע - תעשה הקהל.

ש א ל ו ת

63. לאיזו מצווה מתייחס הביטוי "מקץ" אם הוא מכוון לתחילת השמיטה, ולאיזו מצווה אם הוא מכוון לסופה?
64. מה טוען רמב"ן נגד א"ע?
"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו" מפשוטו של הכתוב לומדים שאין שביעית משמטת אלא בסופה, ככתוב "מקץ שבע שנים", שאינו אלא בסוף השבע - "שמוט כל בעל משה ידו".
אבל מיד כשהתחילה שנת השמיטה, אין בית דין בודקין לגבות שום חוב, וגם המלווה בעצמו אין לו ליגוש הלווה, שכתוב "לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמיטה לה" - מיד כשנכנסה שמיטה לא יגוש. אבל אם יפרע הלווה מעצמו, אין צריך לומר משמט אני.
אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה" ושם הוא אומר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלווה את חברו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית - אבד החוב.

ש א ל ו ת

65. הרא"ש מבדיל בין "שמוט" לבין "לא יגוש" ומפרש כי אלה שתי מצוות. מה הן?
66. מה בין "שמיטה" בפסוק א' ל"שמיטה" בפסוק ב?
67. לגבי איזה עניין מסכים הרא"ש עם א"ע מקור מה? (בעל התומים, חושן משפט סז:כו, כותב, כי אמנם התכוון א"ע לגישה זו שכתבה הרא"ש).
68. מה דעת רמב"ם על הדין שחידש הרא"ש?
את הנכרי תיגוש ואת אחיך לא תיגוש - זו מצוות עשה.
פירוש הספרי: מצוות עשה באחיך. הנכרי תיגוש, ולא אחיך. ולאו שבא מכלל עשה-עשה. ולפי ששנינו שם "לא יגוש", ליתן עליו "לא תעשה" חזרו ושנו "את הנכרי תיגוש" זו מצוות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה. והרב רבי משה (רמב"ם) עשאה מצווה ממש, לנגוש את הנכרי. טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים: "כל עוף טהור תאכלו" - מצוות עשה; "זאת הבהמה אשר תאכלו" (דברים יד) - מצוות עשה.

ש א ל ו ת

69. איך מפרש רמב"ן את הספרי, ואיך רמב"ם?
70. מה תהיה מחלוקתם בדברים כג:כא?
71. השווה את דברי רמב"ן כאן לדבריו בויקרא כה:ג.
"את הנכרי תגש" - שהנכרי זורע וקוצר ובוצר ויכול למכור לשלם ולפרוע. אבל אחיך לא חרש ולא זרע ולא קצר, במה ישלם? "כי קרא" - אחיך "שמיטה" לשדותיו "לה'" - לשם שמים, ואין לו במה יפרע.

ש א ל ו ת

72. טעם זה של רבי יוסף בכור שור, מתאים לשמיטת כספים בתחילת השביעית (א"ע), או לשמיטה בסוף שביעית (חז"ל)?
"ואשר יהיה לך את אחיך" - ולא של אחיך בידך. מכאן אתה אומר: המלווה על המשכון אין שמיטה משמטת. "ואת אחיך תשמט ידך" - ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מכאן אמרו: הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה, עמד והתקין פרוזבול. וזהו גופו של פרוזבול: מוסרני אני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמים למטה, או העדים.
ומי איכא מידי דמאורייתא משמטא שביעית. והתקין הלל דלא משמטא? (היתכן שמהתורה שביעית משמטת, והלל תיקן שלא תשמט?). אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא. דתניא: רבי אומר "וזה דבר שמיטה שמוט" - בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים. בזמן שאי אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים. והתקינו רבנן דתשמט, זכר לשביעית (תוספות: ולא תקנו זכר ליובל, כי רוב הציבור לא יכול לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שנתיים רצופות.) ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוזבול.
- ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית, ותקנו רבנן שמשמט? (- היתכן שמהתורה אין שביעית משמטת, וחכמים תקנו שתשמט, והרי הלווה גוזל?)
- אמר אביי: שב ואל תעשה הוא.
רבא אמר: הפקר בית דין הפקר. (תשובה לשתי השאלות: בין אם שביעית דאורייתא וחכמים תקנו פרוזבול, בין אם אינה דאורייתא וחכמים תקנוה זכר לשביעית - יכולים חכמים לתקן תקנות הנוגעות לכספים - רש"י.)

ש א ל ו ת

73. באלו מקרים אין שביעית משמטת מדין תורה?
74. איזה ממקרים אלה שימש בסיס לפרוזבול?
75. איך הסביר אביי את רשותו של הלל לתקן תקנה "נגד" חוק התורה?
76. איך הסביר זאת רבא?
... ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים. אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.

ש א ל ו ת

77. רמב"ם פסק כאביי או כרבא?
שונה היא מצוות שמיטת כספים מכל מצוות שבתורה, בכך שסכנה טמונה במצווה זו שמטרתה - עזרה לעני - תגרום לו לסבל נוסף. משום כך הזהירה התורה במיוחד שלא יעלה על לב "דבר בליעל" שלא להלוות לעני לקראת השמיטה. בזמן בית שני נוצר מצב שדין שמיטת כספים דרבנן, גרם לביטול מצווה מן התורה: הלוואה לעני. משום כך תיקן הלל פרוזבול, על יסוד העקרונות שקבעה תורה ביחס לשמיטת כספים. התורה קבעה שיש לשמט חוב של רעהו: "לא יגוש את רעהו", ועל פי דין זה תיקן הלל את הפרוזבול, ונתן אפשרות לכל אדם להפוך את חובו לחוב שאינו של רעהו - מסירת שטרותיו לבית דין.
בארץ ישראל הקפידו תמיד במצוות ההשמטה ונהגו לערוך פרוזבול. גם בחו"ל המריצו גדולי ישראל את העם לערוך פרוזבול. החתם סופר הטיל קנס סמלי על מי שלא כתב פרוזבול כדת, ומנע עליה לתורה בפרשת שמיטת כספים ("שישי" של פרשת ראה).
בין יקירי ירושלים קיים המנהג להלוות לעני בשנת השבע, במחשבה לקיים בהלוואות מצוות השמטה. הרב ח"ז גרוסברג מזכיר מנהג של חותנו אשר הוסיף בנוסח הפרוזבול "חוץ מחוב שיש לי על פלוני" וכך קיים בפועל את מצוות השמטת כספים כלפי אחד ממלוויו.
בעשותנו את הפרוזבול נזכור את מטרת הנהגתו, והיא שנמשיך במתן הלוואה לנצרכים, ונערוך חשבון נפשנו אם לא הגזמנו בניצול ממוננו למטרות חומריות ואנוכיות. נפתח את הדלת לרווחה בפני הלווים, ונמצינו מצדיקים את סידור הפרוזבול.

ויצו משה אותם לאמר
מקץ שבע שנים
במועד שנת השמיטה
בחג הסוכות
בבא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך
במקום אשר יבחר
תקרא את התורה הזאת
נגד כל ישראל באוזניהם
הקהל את העם
האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך.
למען ישמעו ולמען ילמדו
ויראו את ה' אלוקיכם
ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
ובניהם אשר לא ידעו
ישמרו ולמדו ליראה את ה' אלוקיהם
כל הימים אשר אתם חיים על האדמה
אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.

ש א ל ו ת

78. איך תארה התורה את זמן מצוות הקהל?
79. מה טעמה של מצוות הקהל?
80. במה שונה טעם המצווה אצל הבנים מן ההורים?
גרים שאינם מכירין חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע - מכוון לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאלו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.
לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה ייפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכים לחיי-עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שייקהלו הכול ביחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה, ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לומר: מה הקיבוץ הזה שנתקבצו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דבר התורה שהוא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו. ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכול בלבם חשקה. ועם החשק בה ילמדו לדעת את ה' ויזכו לטובה, וישמח ה' במעשיו. וכעניין שכתוב בפירוש "ולמען ילמדו ויראו את ה' ".
אחרי שהחרישה , הקצירה נאסרו להם שנה תמימה, הלא בכליון עיניים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש אל כרמו ואיש אל שדהו: - אז מצווה להם להקהל ולשמוע דבר ה' בירושלים בעזרה, למען ידעו דרך ה' בעשותם מלאכת שדה וכרם ובהיטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה'.

ש א ל ו ת

81. לאיזה מעמד משווה רמב"ם את מצוות הקהל?
82. מהי התועלת במצוות "הקהל" לפי רמב"ם ולפי בעל החינוך?
83. מה מוסיף ר' מאיר שמחה?
מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אליעזר בן חסמה שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המקדש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש; שבת של מי הייתה? - של רבי אלעזר בן עזריה הייתה. - ובמה הייתה הגדה היום? - אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? - הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה הייתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני?!

ש א ל ו ת

84. בירושלמי יבמות א:ו מסופר כי אמו של ר' יהושע הייתה "מוליכה עריסתו לבית הכנסת, כדי שיתדבקו אוזניו בדברי תורה" נמק לפי דברים אלה את שמחתו!
"ובני אהרן הכוהנים יתקעו" - "הכוהנים" בין תמימין בין בעלי מומין. דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר: תמימים ולא בעלי מומים ... אמר לו רבי טרפון: עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו, עקיבא?! איני יכול לסבול, אקפח את בני אם לא ראיתי את שמעון אחי אמי, שהיה חיגר ברגלו אחת, שהוא עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו: הן, שמא בהקהל? שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים ביובל.
אמר לו: העבודה שלא בדית! אשרך אברהם אבינו שיצא עקיבא מחלציך! טרפון ראה ושכח; עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו!
אימתי היו קורין? במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית. והמלך הוא שיקרא באוזניהם, ובעזרת הנשים היו קורין. וקורא כשהוא יושב, ואם קרא מעומד - הרי זה משובח. מהיכן הוא קורא? מתחילת חומש "אלה הדברים" עד סוף פרשת שמע (דברים א:א - ו:ט), ומדלג ל"והיה אם שמוע" (עקב יא:יג-כא), ומדלג ל"עשר תעשר" (ראה, יד:כב) וקורא מ"עשר תעשר" על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד "מלבד אשר כרת אתם בחורב" (כי תבוא, כח:סט) ופוסק.

כיצד הוא קורא? תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים, והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו. וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביבו, וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן לכוהן גדול, וכוהן גדול למלך, כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה - ישב. ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת. וקורא הפרשיות שאמרנו, עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות, ומוסיף שבע ברכות.
(השומרונים אנשי שכם פגשו את אלכסנדר) ובקשוהו לבוא אל עירם ולכבד גם את בית המקדש שלהם. והוא הבטיחם לראות את המקדש ההוא לכשישוב אליהם. אולם משביקשו שיניח להם את המס בשנה השביעית, מפני שאינם זורעים בה, שאלם מי הם שהם מבקשים זאת. וכשאמרו לו שעברים הם, אלא שהם קרויים צידונים בשכם, חזר ושאל אותם אם יהודים הם. אמרו לו שאינם יהודים. אמר: הרי אני נתתי זכויות אלה ליהודים. ברם, אחר שאשוב ותבררו לי ביתר דיוק, אחליט ואעשה.
גאיום קיסר איפראטור בשנייה קבע, שהיהודים יעלו מס ירושלים העיר... מידי שנה, חוץ מהשנה השביעית שהם קוראים לה "שנת שבתון", הואיל ואינם אוספים את פרי העצים ואינם זורעים בה.
וממחנה המלך (אנטיוכוס) עלו לקראתם לירושלים, וייחן המלך ביהודה ובהר ציון. ויעש שלום עם אנשי בית צור, ויצאו את העיר כי לא היה להם שם אוכל להסגר בה, כי שבת הייתה לארץ. וילכוד המלך את בית צור ויעמד שם מצב להגן עליה. ויחן על המקדש ימים רבים, ויעמד שם דייק ומכונות וקלעי אש וקלעי אבנים ועקרבים לירות חצים וקלעים. ויעשו גם הם מכונות נגד מכונותיהם וילחמו ימים רבים. ואוכל לא היה באוצרות כי הייתה השנה השביעית, והנמלטים ליהודה מתוך הגויים אכלו את שארית האוצר. ויישארו במקדש מתי מספר כי חזק עליהם הרעב, וייפרדו איש למקומו.
מכריז רבי ינאי: פוקו (- צאו) וזרעו בשביעית משום ארנונא (מס שנגבה לפי גודל הקרקע).
רש"י: שביעית בזמן הזה דרבנן, שבטלה קדושת הארץ.
תוספות: שביעית בזמן הזה דרבנן. אי נמי: פיקוח נפש הוא, ששואל המלך להם מס, ואין להם מה יפרעו, ומתים בתפיסת המלך.