התשובות הבאות הן תשובות חכמי צפת במאה ה-16 בענייני שמיטה. תשובותיהם מכוונות ליהודים עובדי אדמה, ועסקו בבעיות מגוונות:
שביעית בזמן הזה - דאורייתא או דרבנן?
האם מותר לעבוד בשדה גוי?
האם מותר לעבוד בשמיטה כדי לשלם את המיסים?
האם מותר להחכיר שדה לנכרי, או לחכור ממנו?
האם מותר להשקות שדות?
תשובת רבי משה בן יוסף טראני. אביו היה ממגורשי ספרד. נולד בשאלוניקי בשנת 1500. עלה לצפת בשנת 1518 ולמד אצל רבי יעקב בירב. היה דיין בצפת במשך 54 שנים. חברו ובר פלוגתתו של רבי יוסף קארו. חיבר את הספרים "קרית ספר" ואת "בית אלהים" על התפילה. בנו הוא רבי יוסף מטראני, מהרי"ט.

נשאלתי על היהודים בני הכפרים בארץ ישראל, שזורעים בכל שנה חטים ושעורים וזרעונים וצמר גפן ושאר דברים, היאך יתנהגו בעניין התרומות והמעשרות. ושביעית שהיא שנתנו, נשיב בה בעניין, ואחר כך בתרומות ומעשרות.
והוא ידוע כי אסור מן התורה לזרוע בזרעים ולזמור בכרמים. כדכתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". וקצירה בזרעים, ובצירה בכרם, הם גם כן אסורות מן התורה. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, והם שני אבות ושני תולדות. ועל תולדות אלו לוקה, ולא על שאר אבות ותולדות. ואחד כרם ואחד שאר האילנות.
וכל זה הוא על הקדמה כי שביעית היא מן התורה בזמן הזה. אבל יש פוסקים הרבה שפוסקים דשביעית בזמן הזה דרבנן, ועל זה אכריז ר' ינאי "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" פרש"י ז"ל: מס שגובה המלך מן התבואה. וכתבו התוספות: ומשום ארנונא התירו זריעה איסור דאורייתא? וי"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. וכן גבי "אגיסטון אני בתוכה", פירש ר"ת אגיסטון בקרקע, שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך לתבואה בשנה וכו', א"נ קסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן, וגבי מלך התירו.
ובספר התרומה כתב: ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי, אפילו מדרבנן. וזה שמכריז ר' ינאי, הוא אפילו בקרקע ישראל, כיון שאין איסור אלא מדרבנן.
ובספר כפתור ופרח פרק מ"ז הביא לשון זה בשם בעל התרומה. וכן הביא בעל התרומה ראיה מתרומות, שהיא ג"כ מדרבנן, והכא נמי בשביעית.
ובסמ"ג סי' קמ"ז הביא הירושלמי, מנין שאין השביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, וכתב דשמיטה נוהגת בזמן הזה דרבנן. ושכן פירש רבנו יעקב, דהלכה כרבי וכו'.
ובפרק ו' דשביעית כתב רבי שמשון, אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה דשביעית מדרבנן. וכן בפרק ח'.
והרמב"ם ז"ל, פרק ראשון דתרומות כתב, התרומה בזמן הזה מדרבנן, מדכתיב "כי תבאו", ושנראה לו שהוא הדין במעשר. ומהאי טעמא נראה שסובר שהוא הדין בשביעית, וכמו שהארכתי בזה בתשובתי סימן תכ"ז.
ומכלל כל זה נראה, כי ישראל שיש לו שדה שחכר מן הגוי, או אפילו שהיה שלו ממש, ויש למלך או לעבדיו חלק מכל מה שיצא מן הזריעה, ואפילו לא יזרע אותו יכריחנו לתת לו החלק הנהוג אם היה זורע אותו - שהוא מותר לחרוש ולזרוע בו, דהווי כמו ארנונא לפירוש רש"י ז"ל, וכל הני רבוותא דסברי דשביעית בזמן הזה דרבנן פירשו זה, ואינו צריך שיהיה אונס גדול.
ואם כן, אם יש מי שזרע בזאת השנה של שמטה בשביל הארנונא, שהוא חלק הנוגע למלך יר"ה או לעבדיו, שהיה ברור וידוע לכל שיקחו ממנו שיווי החלק שהיה נוגע להם אם היו זורעים, ומפני זה זרעו, אין עליהם אונס או קנס שיעקרו, כי על זה הכריז רבי ינאי "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא". כדאיתא פרק זה בורר. ומשום דשביעית הוי דרבנן בזמן הזה, וכמו שכתבתי למעלה.
ואני הייתי מפרש, כי לא התיר ולא הכריז רבי ינאי לזרוע אלא בכדי חלק הארנונא ולא יותר, שנמצאו זורעים כרצונם במותר. אלא שלא ראיתי שום מפרש או פוסק שהביא עניין הכרזת רבי ינאי שיפרש כן, אלא הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק ראשון: "משרבו האנסים והטילו מלכי אומות על ישראל לעשות מזונות לחיילותיהם, התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד" עכ"ל. דמשמע לפי הפשט, שלא יזרע אלא מה שהוא צריך לתת להם, שאם יזרע כל השדות שיש למלך חלק חומש וכיוצא בזה בהם, כדי ליתן החומש למלך, הרי נשארים אצלו ארבעה חומשין ממה שזרע בשנת השמטה. אלא שאפשר לפרש, התירו לזרוע דברים שצריכים בלבד, במיני זרעים שהם צריכים לתת להם, יזרעו אפילו הרבה, ולא מינים אחרים שאין צריכין לתת מהם.
ואם נאמר שבשביל הארנונא יוכל לזרוע כל השדה, כי אי אפשר לצמצם חלק הארנונא, וכיון שצריך לזרוע יותר לחלק הארנונא יזרע כל השדה, אפילו הכי מה שיישאר אחר שיתן חלק המלך, יצטרך לנהוג בו מנהג פירות שביעית: שלא יחזיק בו הוא, אלא שיהיה הפקר, והוא יזכה ממנו כמו האחרים שזוכים מן ההפקר. וכולם יהיו חייבים להפקיר מה שנשאר בזמן הביעור. וגם כי אפילו הספיחים שעלו מאליהם בשדה של ישראל אסרוה, וכל שכן מה שזרע הוא, כיון שמפני הארנונא זרע יהיה מותר לאוכלם בקדושת שביעית, כמו פירות האילן.

מי שזרע באיסור ויש עליו חובות מיסים - פירותיו מותרים
ואפילו שיש קצת מאלו שזרעו, שעשינו להם התראה שלא יזרעו בשביעית, ועברו וזרעו, והיה הדין לעקור. אם יתברר שהיו לוקחים מהם החלק הנוגע למלך אפילו שלא יזרעו, לא נאסור עליהם הפירות מלאכלם בקדושת שביעית. כי גם אנו המתרים, אם היינו יודעים שהיו לוקחים מהם אפילו בלי זרעוה, לא היינו מתרים בהם.
וגם פירות אילני הזיתים והכרמים והתאנים, וכל שאר האילנות, אין לבעליהן שום זכות יותר מאחרים, אלא הם הפקר לכל, ויקחו מהם לביתם, ויאכלו מהם לחים ויבשים כמו שירצו בקדושת פירות שביעית עד שעת הביעור. וגם העלים על כל האילנות של תותים, שליקטום להאכיל לתולעים המגדלים המשי, הם הפקר לכל, אין לבעליהן אלא כמו האחרים, ואינם יכולים ללקוט אלא הצריכים להם מדי יום ביום. וכן עלי גפנים הרכים, שמלקטים לכרוך בהם בשר לתבשיל, הם הפקר לכל, ומי שאינו צריך לאלו העלים של תותים או של גפן, אינו יכול ללקטם או למכרם לאחרים, שאין עושים סחורה בפירות שביעית, אלא אם כן לקט לעצמו והותירו לו מעט, יכול למכור, ולאכול המעות בקדושת שביעית. ומה שמוכר לא במידה ולא במשקל וכו' ולא אגודות, אלא באכסרא (אומדן).
ואין קץ לדיני שביעית, כמו שכתבו התוספות פרק לולב וערבה.
והנהגת קדושת פירות שביעית שגדלו בקרקע של ישראל:
א. שלא לשנותן מברייתן: מה שנאכל חי לא יבשל, ומה שנאכל מבושל לא יאכל חי.
ב. מאכל אדם לאדם ומאכל בהמה לבהמה.
ג. שלא לסוך מה שאין דרכו לסוך.
ד. עניין הכביסה שלא לכבס במה שהוא ראוי לאכול, שלא לעשות מלוגמא וכיוצא בו במה שראוי לאכילה.
ה. במכירת פירות שביעית, שאחרון נתפס, לאכלו בקדושה ולא לשנותן מברייתן. ופרי עצמו של שביעית נשאר בקדושתו למי שמכרו, שיאכלנו בקדושת שביעית.
ו. שלא למכור ולא לתת פירות שביעית למי שאינו אוכלם בקדושת שביעית.
ז. שלא להוציא פירות שביעית חוצה לארץ ואפילו לסוריא.
ח. לבער מן הבית כל מין ומין בשעת ביעורו: בגרוגרות עד חנוכה של שנה שמינית, בתמרים עד הפורים, בענבים ויין עד הפסח, בזתים ושמן עד עצרת, בתבואה עד סוף חשון. בשעת חרישת השדות, שכלה לחיה מן השדה, ובשאר הפירות כשאין מאותו מין בשדה,
ט. שלא לעשות סחורה בפירות שביעית. ופרטי דינים אלו כתובים בפרק חמישי להרמב"ם ז"ל.
ילמדנו רבנו: ישראל ששכר שדה מגוי לזמן עשר שנים במעות בעין בכל שנה ושנה, והתנה עם הגוי שלא יסלקנו לזמן עשר שנים, והישראל הוריד בשדה ההיא אריסין גויים, אשר היו אריסי בתי אבות בשדה ההיא מקדמת, והגיע שנת השמיטה. אם יניח הישראל האריסין גויים לעבוד את האדמה בכל שנה כמנהג, ויקח חלקו, הואיל והוא אינו אומר עתה לאריס לרדת, והוא מעצמו יורד לתוך השדה, או דלמא הואיל והקרקע הוא של זה הישראל, כי שכירות ליומי ממכר הוא, וחייב שהארץ תשבות מעבודה, אם לא יניח האריס הגוי לעבוד את האדמה.
ולהיות המוביל נחוץ, לא היה לי זמן לכתוב את אשר מצאה ידי בדין זה. אבל הכלל העולה מאשר חיפשתי ומצאתי, כי אין ללמוד שביעית מעניין שבת. אבל מצאתי בתוספתא דשביעית פ"ב: "המקבל שדה מן הגוי, פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה." ונראה לי שאין משם ראיה לנדון דידן, שהמקבל אין לו חלק בקרקע, רק במה שתוציא חציו או שלישי, או מה שיתנו ביניהם. ושוכר הוא ששוכר הקרקע במעות, בין תעשה הארץ פירות בין לא תעשה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר ראשון פ"ו. והנדון דידן הוא שוכר במעות, ושכירות ליומי ממכר הוא.
ובכן אוחילה לאל אחלה פניו, יחתום לחיים טובים הוא וזרע זרעו ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, כי יש את נפש חכמ' גם חסידה בשמים וכנפש נרצע לעבוד עבודת איש חי ומתפלל בשלומו לאל חי.