שו"ת אבקת רוכל סימן כג
גם תשובה זו השנית היא של הרב הנז"ל
(הרב כמוהר"ר משה מטראני ז"ל)
(הרב כמוהר"ר משה מטראני ז"ל)
21. תרתי בלבי בשנת הרצ"ב (1532) שנת השמטה שעברה, למשוך ידי בקולמוסי, לדעת ביין שנתמרח על ידי ישראל וגדל בקרקע גוי בארץ ישראל, אם יהיה חייב במעשרות כשאר השנים או לא.
כי המנהג לא היה פשוט בארץ ישראל, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ורובם לא היו מוציאין מעשרות. וכמו שבהלכה רופפת נלך אחר המנהג, כן במנהג רופף נלך אחר ההלכה. ובהיותי מחפש על ההלכה מצאתי ראיות מכל אבקת רוכל לפי מיעוט השגתי, לפטור ממעשרות כל הגדל בארץ ישראל בקרקע גויים, אפילו נתמרח על ידי ישראל, ממשנה וברייתא ירושלמי ותוספתא. [ראה קטע מס' 7 בתשובה כב].
22. ואגב ריהטא כתבתי אז שחייבים גם כן בביעור, דהא בהא תליא, אלא שמטתי את ידי מלהאריך בעניין. ועכשיו שהגיענו השי"ת וקיימנו לזה שנת השמיטה של שנת הרצ"ט (1539), נ"ל היותי נושא בידי לחזור ולכתוב עניין הביעור, ואגב אורחיה נלמד על עניין המעשרות.
23. והעירני לעת כזאת קונדריס אחד, שראיתי מיוחס להחכם כמוהר"ר שלמה סיריליו, שכתב שנראה לו היות פירות שביעית הגדלים בקרקע גוים חייבים בביעור. ולהיות הדבר פשוט בעיני כבודו, לא הרחיב להביא ראיות כל הצורך להכריח העניין, וגם קצת ראיות לא נתחוורו אצלי, ולכן אלך לאט על מכתבו להורות איזה מראיותיו יכשר, ואח"כ אכתוב מה שנזדמן לפני מהראיות בשמטה שעברה, ומה שנשמט ממני ונתחדש לי עתה בשמטה הזאת.
[ראיות רבי שלמה סיריליו]
25. עוד כתב, בגליל העליון מוכח בס' יוסף ן' גוריון דכולה היה כבוש לעולי בבל. ולא היה צריך להביא ראיה מספרים חיצונים, דמשנה שלימה היא בפרק ט' דשביעית: שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש ארצות לכל אחד: גליל העליון והתחתון והעמק כו'. ופשיטא דארצות שכבשום עולי בבל הוא דמני תנא, דאי כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל הא תנן לעיל פרק ו', הנאכל לאחר הביעור. ועיקרא דארץ ישראל הני תלת אפרכי נינהו. ולעניין בתי ערי חומה נמי תנן בסוף ערכין גמלא וגדור וחריד ותנא גמלא בגליל וגדור בעבר הירדן וחריד ביהודה ותניא התם למה מנן אלו? כשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום. משמע בהדייא דהני תלת ארצות הן עיקר ארץ ישראל שכבשו עולי בבל. ואם כן לא היה צריך להביא ראיה החכם הנזכר על צפת עצמה, שכבשוה עולי בבל, כיון שהיא בגליל עצמו והיא מתפרנסת מכל גליל העליון והתחתון והעמק שהוא תחום טבריה, וכולם ארץ ישראל כבשום עולי בבל כדאמרן.
26. עוד כתב והביא ראיה שפירות הגויים חייבים בביעור, מדברי הר"ם במז"ל והגאונים ז"ל שכתבו דארץ ישראל אע"ג שנלקחת מידינו, חייבת במעשרות ושביעית, ושגויים שהחזיקו בה אין להם חזקה, דקרקע אינה נגזלת ונחמסת, ובחזקתינו עומדת לעולם.
27. וצריך לבאר זה, דאע"ג דמצינן למימר דהיינו לקדושת הארץ ועבודתה, דאפילו שהיה ביד גוי אסור לחרוש בה ולעבדה. אבל לעניין ביעור, דליכא ראיה, מוכרח מהכא לא היה, דכיון דאיסור עבודת הארץ הוא משום דקדושתה עומדת אפילו שהיה ביד גוים, הכי נמי לפירות הגדלים בה בקדושתה עומדת וחייבים בביעור. הגע עצמך שלא זרע גוי שדהו וצמחה ספיחין מאליה אי ארעא בקדושתה קיימא משמע דאסירי לאחר הביעור, וה"ה נמי אפילו ארעא דגוי, כיון דארעא בקדושתא קיימא. דמה לי לעבודה מה לי לקדושת הפירות, דכולא חד טעמא היא, דאין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מקדושתה. ולהכי אסור לעבדה בשביעית, ומהאי טעמא נמי פירות שביעית של גוי נמי אסירי, דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה.
28. וכן כתבו התוס', דטעמא דאסור לחרוש הוא משום דאין קנין. ובשלהי הנזיקין גם כן כתבו גבי אין עודרין עם הגוי בשביעית, דקשה על מה שפרש"י ז"ל בפרק זה בורר על אגיסטון אני בתוכה, שפירושו שהוא שכיר גוי, אלא פירש ר"ת בקרקע שמקבלים מן המלך כו', ושמא דסכנת נפשות איכא אם לא יפרע מס למלך, ולהכי היה מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו ארנונא בשביעית. אי נמי קסבר יש קנין לגוי בארץ להפקיע השביעית ע"כ.
משמע דלדידן דאין עודרין עם הגוי הוא משום דאין קנין לגוי להפקיעה בשביעית מקדושתה, ואם כן מה לי לעובדה מה לי לקדושת הפירות, כיון דאין קנין לגוי כדאמרן. ואדרבא קדושת הפירות חמירא מחרישת הקרקע, דחרישה לא אסירא אלא מדרבנן, ואפילו הכי אסירא בקרקע גוי, דאין קנין לגוי להפקיע כדאמרן, כל שכן קדושת הפירות ואיסורן לאחר הביעור, דהוייא מדאורייתא, דפשיטא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מקדושתה לפירות שביעית כדאמרן.
29. ומה שמביא מהתוספתא דאין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית, דמשמע דפירות גוי חייבים בביעור, לא מוכחא, דהתם מייתי לה עלה דההיא דאין מוכרין לחשוד על שביעית פירות שביעית, דאסור למסור בידם דמי שביעית, דשמא לא יאכל אותם בקדושת שביעית. ובתר הכי מייתי התם בתוספתא הא דאין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית. ואפשר דאיירי בפירות שביעית דישראל ביד גוי, דומייא דאין מוכרין דהוי פירות שביעית של קרקע ישראל. וטעמא דאין לוקחין, דמוסר דמי שביעית ביד גוי. ומלשון הרב ז"ל נמי דכתב דמה שזרע הגוי בקרקעו מותר, שלא נצטוו על השביעית כדי שנגזור עליהם בישראל דליכא הוכחא לומר דמשמע דמשום ספיחים הוא דמקלינן שלא נצטוה שלא לזרוע, הא לעניין קדושת הפירות, בקדושתן הן עומדין וחייבים בביעור.
30. והירושלמי שהביא, נראה בודאי שיש ממנו הכרח שפירות שגדלו בקרקע הגוי בארץ ישראל שחייבים בביעור, דבמקום דלא חשיד אאכילה אחר הביעור קאמר דמותר לסייען, אבל אי חשידי לאכול ממה שזרעו אסור לסייען במה שלקחו מן הסירקי. משמע דאי אכלי ליה אחר הביעור אסור, אף על גב דהוי מקרקע הסירקי, דאין סברא לומר דאיירי בפירות שביעית שגדלו בקרקע ישראל והם ביד הסירקי.
31. ומה שהביא מרבי יוסי בר חנינא דאמר לפוגא שמעיה פוק אצור לי פרי שלש שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, כדאיתא בסוף פרק הספינה, אפשר דמאי דקאמר פוק אצור לי פרי - מפירותיו הוא דקאמר ליה, שישמור ויאצור אותם לשלש השנים. דאי לקנות הוה ליה למימר פוק קני לי פירות לשלש שנים ואצור אותם. ואפילו תימא שהיה קונה אותם, אפשר שמישראל היה קונה, שרוב שדות העיר היו של ישראל, ולא ימצא לקנות מגוים אח"כ. אבל פשיטא דמילתא הכי משמע, דאפילו פירות שביעית דגוי חייבים בביעור, ולהכי היה אומר אצור לי פרי שלש שנים.
32. וגם מה שהביא מר"י ן' לוי דאזל מבי גוברין ללוד בגין מסחי, דתנן התם אם אדם חשוב הוא הרי זה לא ירחוץ במרחץ שהוסק בקש ותבן של שביעית, והיה הולך במקום אחר, כדי שלא יסיקוהו בשבילו, ליכא מהכא ראיה דמרחץ של ישראל שהוסק בתבן וקש של ישראל הוא.
33. עוד כתב דכיון דגידולי קרקע של גוים קדושים הם לעניין מעשר, הכי נמי בשביעית והא ודאי סברא היא, דכיון דלא פקעה קדושתה ביד גוי לעניין מעשרות, הכי נמי לעניין קדושת פירות שביעית. דאע"ג דלענין מעשרות בעינן מירוח על ידי ישראל התם גזרת הכתוב הוא, דגנך ולא דיגונו של גוי, אבל פירות שביעית קדישי ממילא, דקדושת הארץ לא פקעא ביד גוי, דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית, דהוי שביעית דומייא דמעשר דקדושתו בפירות, הכי נמי בשביעית פירותיו קדושים לעניין ביעור, דלענין איסור עבודה בקרקע לא איצטריך.
עד הנה הגיעו תוכן ראיותיו ואח"כ האריך בהני פירות שביעית בענין אכילתן והנייתן וביעורן.
34. ועתה אני חוזר להביא ראיות שיגעתי ומצאתי וכתבתי זה כמה שנים, ומה שנתחדש ונתיישב לי עתה בפיטור מעשרות הפירות שביעית הגדלים בקרקע הגוי, וחיוב ביעור בפירותיהם, דהא בהא תלייא.
35. ראשונה כי מן התורה אין חיוב כלל דשמטה במעשרות, כדכתיב "ויתרם תאכל חית השדה" הקיש האדם לבהמה, דכתיב ברישיה דקרא "ואכלו אביוני עמך" - מה חיה אוכלת שלא מן המעשר, אף אדם אוכל שלא מן המעשר בשביעית בדבר הראוי לו. וכיון דמדאורייתא אין שום חיוב לישראל במעשרות בשנת השמטה, גם במה שגדל בקרקע הגוים אין חיוב במעשר, דלא יהא גוי חמור מישראל, דאי משום דנתמרחו על ידי ישראל, הא פירות ישראל גופייהו ונתמרחו על ידיהם פטירי בשנת השמטה.
וא"ת דמשום דפירות ישראל הם הפקר לכל פטירי, אבל גוי דאינו מפקירם והוא מוכרם יהיה חייב, אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירם בשנת השמטה יהיה חייב במעשרות, הא רחמנא אפקרא לארעיה לעניים ולעשירים. והכי נמי בגוי. ואם כן כיון דודאי פטירי ממעשרות בשנת השמטה משום קדושת הארץ, פשיטא דחייבים בביעור. וכיון דאין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה לעבודה, הכי נמי לקדושת הפירות, כדפירשנו לעיל.
36. עוד נראה לי להביא ראיה ממשנת ידים על עמון ומואב מה הן בשביעית, גזר רבי טרפון מעשר עני, ולמד ממצרים, גזר רבי אלעזר בן עזריא מעשר שני, ולמד מבבל. ואי פירות גוים בארץ ישראל בשביעית חייבים במעשר שני או עני, אמאי לא ילפי מינייהו. אלא ודאי אין שום חיוב בהם במעשרות אלא דהוו כפירות ישראל לעניין ביעור נמי.
37. עוד מצאתי תוספתא בסוף אהלות והביאה רבינו שמשון ז"ל בפירות דתניא העיד יאודה בן יעקב מבי גוברין ויעקב בר יצחק מבית גופנין על קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במניין. אמר רבי חנין, אותה שנה שביעית הייתה, והלכו גוים לקרקסיות שלהם והניחו שוק מלא פירות, ובאו ישראל ובזזום. בחזרתם אמרו בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים. א"ר זריקא בחמשית באדר השני נמנו עליה כ"ד זקנים והתירוה, שיהיו הכל נכנסים בתוכה. ופרש"י ז"ל שהחזיקו בה מעולם, שהייתה של ארץ ישראל, וחייבת במעשר ושביעית, והתירוה שלא במניין - מעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטרה ממעשר ושביעית, אע"פ שלא נמנו חכמים להתירה במניין. ובאו ישראל ובזזום, ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור.
הא קמן דמשום שהתחילו לנהוג בה התר ולפוטרה ממעשרות ומשביעית בזזו פירות הגוי שמצאו בשוק, ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור. הא אם היו נמנים כמו שנמנו אח"כ בכ"ד זקנים, והתירוה שיהיו הכל נכנסים בתוכה ולא יהיה בה טומאה משום ארץ עממים, שארץ ישראל שהחזיקו בה הייתה כמו שהעידו, לא היו בוזזים הפירות שהניחו בשוק, והיו אסורים לאחר הביעור. כמו שאמרו הגויים בחזרתם, בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים, שפירות שביעית היו אסורים אחר הביעור.
ושמא כבר עבר אז שעת הביעור, ולהכי אמרו שמא התירו להם חזירים. ובתוספתא דדמאי נמי תניא, המשלח ביד גוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, מפני שהם בחזקת המשתמר. משמע שפירות של גויים הם באיסור שביעית, אע"ג דאיכא למיתב חושש משום שביעית פירות של ישראל ביד הגוי.
38. עוד מצאתי הדבר יותר מבואר בשלהי יבמות: גוי שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות של ערלה הן, של עזיקא, הן של נטע רבעי הן, לא אמר כלום. שלא נתכוון אלא להשביח את מקחו. ופרש"י ז"ל בשם רבותיו, "של עזיקא" - מפרדס מעוזק וגדר לו סביב לשומרו, והיא שנת שביעית. וכתב, דקשיא ליה על פירוש זה, דמה איסור יש כאן: אם עבר זמן הביעור, לא שנא מן המופקר ולא שנא מן המשומר אסורים. וקודם זמן הביעור אלו ואלו מותרין. ולכן פירש דעזיקא שם עיר בארץ ישראל, ופירותיה משובחים. וגוי זה בחוצה לארץ משבחה ואומר שמעזיקא הביאם, אין חוששין לו, דלהשביח מקחו הוא דקאמר הכי.
משמע לפירוש רבותיו של רש"י ז"ל, דלא אמר כלום לאוסרם על כך, משום דלהשביח מקחו אמר כן, דפירות פרדס השמור טובים משל הפקר, שיד הכל ממשמשין בהם וקשו להו ידים. הא אם היינו מאמינים שאמת אמר, שהיה של פרדס מעוזק בשביעית, היו אסורים. ורש"י ז"ל נמי הכי סבירא ליה, אלא דקשיא ליה מאי שנא שמור ממופקר לעניין שביעית, אפילו הוא מקרקע גוי, כדתניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק כו'. ור"ת פירש כפירוש ראשון פרק לולב הגזול.
39. ובסוף פ"ק דקדושין כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל, דערלה וכלאים ונטע רבעי נוהגת בשל גוים, והביא ראיה מברייתא זו: גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן, דלהשביח מקחו אומר כן. אלמא דערלה נוהגת בשל גוים. ואין לומר דאיירי בשלקחן מישראל, דקתני בסיפא דהך מתניתין, אבל אם אמר מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר, דברי ר'. מכלל דרישא איירי כשגדלו בשלו עכ"ל. הרי מבואר שפירות שביעית שגדלו בקרקע של גוי בארץ ישראל הם חייבים בביעור, מדאמר דלא אמר כלום, דלהשביח מקחו אמר כן. ומרישא דברייתא נמי משמע דפירות שגדלו בקרקע שלו הן, דאי חיישינן להכי דלקחן מישראל לעולם פירות שגדלו בקרקע גוי לא יהיו חייבים בביעור, אמאי קאמר לא אמר כלום, דלהשביח מקחו אמר כן, נימא דנאמן שהם פירות של שנת שביעית, אלא שלו הם ואינם של קרקע ישראל. אלא מדקאמר לא אמר כלום, משמע דאפילו בפירות שגדלו בקרקע שלו חייבים בביעור.
40. הרי מבואר שפירות שמוכר גוי זה גדלו בקרקע שלו, כמו שהכריחו ר"ת והרא"ש ז"ל, ואפ"ה אצטריכנן למימר דלא אמר כלום. דאי אמר כלום, הוו אסורים משום שביעית. והא דלא אייתי ר"ת ז"ל ראיה מהכא נמי דשביעית נוהגת בשל גוי, היינו משום דלא איירי ר"ת לא במאי דאסיר חוצה לארץ כמו בארץ, והם ערלה ונטע רבעי ועוד, דערלה ונטע רבעי הם מפורשים בברייתא, ושביעית אינו מפורש אלא עזיקא. ויש פירוש אחר של עזיקת, שהוא שם עיר, כדפירשתי.
מכל אילין משמע דרש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש ז"ל כולהו סבירא להו דפירות שביעית שגדלו בקרקע של גוי דארץ ישראל חייבים בביעור.
41. והרמב"ם ז"ל כתב פרק א מתרומות, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. משמע דלכל מצוות הנוהגות בארץ ישראל לא הפקיעו קנין הגוי, לא שנא שביעית לא שנא תרומות ומעשרות. וכן כתב בסמוך ויש קנין לגוי בסורייא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שנתבאר. משמע דבארץ ישראל אין קנין לגוי להפקיע מן השביעית. ומה שכתב בפ"ד, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיו מותרין, כתב עליה הרב בעל כפתור ופרח: תימא על זה כו', גם כי אח"כ כתב שעל הרב ז"ל יש לו להאמין אף על שמאל שהוא ימין.
42. גם הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה, פרשת בהר סיני, הביא ברייתא זו להוכיח שאסור ליקח מן המשומר בשביעית. וכתב וזה לשונו:
וזהו שאמר גוי שהיה מוכר פירותיו בשוק ואמר של ערלה הן כו', פרש"י ז"ל בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב. והיא שנת שביעית. ואם היינו מאמינים לו, היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל, ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל ליקט ומכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, וגזרו עליו כישראל. עכ"ל.43. הרי שכתב הרב ז"ל, דשמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, משום דלא הביא ברייתא זו אלא אגב גררא להוכיח שאסור ליקח אפילו כחצי איסר מן המשומר של ישראל פירות הגוי הזה, שמא הוא אריס לישראל כו', דודאי הפירות אסורים משום שביעית, או שמא אין קנין לגוי כו', דלאו למפסק הלכתא אתא, ולהכי כתבה כמסתפק.
44. ועוד אפשר לומר, דלא מספקא ליה להרמב"ן ז"ל אי פירות שביעית של גוי חייבין בשביעית או לא, אלא הכי קאמר, דאם היו מאמינים לו, היה אסור ליקח ממנו, שמא הוא אריס לישראל, או שמא של ישראל לקח ומכר, או שמא משום דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו בישראל. דפשיטא ליה דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, וגזרו עליו בישראל. אלא שכתב דשמא פירותיו ממש של גוי הם, ואין קנין לגוי, או שמא של ישראל הן ובכל גוונא אסירי אם היו מאמינים לו.
וגם אם הוא מסתפק, הרי רש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש ז"ל סברי דאיירי בפירות שגדלו בקרקע של גוי, ואפילו הכי היו אסורים אחר הביעור אם היינו מאמינים לו. ואם בפירוש פסוקי התורה כתבו הרב ז"ל כמסתפק, כשהיה כותב לעניין הדין היה פוסק כתוספות, דאין קנין לגוי להפקיע דיני שביעית בסוף פרק הניזקין כדפירשנו.
45. וכשהלכתי לירושלים תובב"א בשנת הרצ"ה, מצאתי ביד החכם השלם הר' לוי ן' חביב ספר כפתור ופרח שמדבר בדיני ארץ ישראל. וחפשתי ומצאתי שם פרק מ"ז כתוב זה לשונו:
מי שלא חל עליו חוב שביעית, כמו הגוי, פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות. ואם כן עכשיו בארץ ישראל שרוב פירותינו משל גוים הם, בדין הוא שיהא נוהג בהם דין במתנות ושביעית, אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני לא שני, משום עניים, כטעם עמון ומואב שאמר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישים המתנות על הסדר. עד כאן הלשון שהעתקתי מהחבור הנזכר כתיבת יד.46. ומצאתי כתוב שם הגה"ה על זה וזה לשונו:
תימא, אמאי מותרים, דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקניין הגוי, ואם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל בשביעית אסור, אבל ספיחיו דלא אסירי אלא משום גזרה מותרין, דאין הגוים מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם עכ"ד.47. הנה שבעל הספר כתב כאן הלכתא בלא טעמא, והמגיה כתב הלכתא בטעמא, דשבת הארץ וקדושתה דכתיב בקרא לא הופקע בקניין הגוי. ואם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל בשביעית אסור. ולכן אנו חייבים לנהוג כדברי רוב החכמים הראשונים, כל שכן שהם מחמירים. והרוצה להחמיר יחוש גם לדברי האומר שחייבים במעשר, ויבערם בשנת הביעור כמו שכתב בתוספתא בדמאי, בעם הארץ שיהיה מוכר פירות בשביעית, ואמר של ערב שביעית הן, חייבים במעשר וחייבים בביעור.
48. כתב בעל כפתור ופרח ז"ל:
כפי מה שמצאתי בכתיבת יד כתב בעל התרומה ז"ל גם קדושת עזרא בזמן הזה בטלה, ואינו חייב מן התורה להפריש תרומה ומעשר ע"כ.עוד כתב ז"ל:
מה שכתב הרמב"ם ז"ל שלא גזרו על הספיחים, ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל, אבל לזרוע אסור מן התורה וכדלעיל, והגוים אינם מצווים על השביעית ומשום הכי אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחיהם. אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה, לא הופקע אותו האיסור בקנינא, מטעם דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית, שהרי אינם חייבים במעשר, ואפי"ה פירותיהם חייבים, הכי נמי אינם חייבים בשביעית, אבל בפירותיהם נוהג שביעית. אם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל, מקדושה שהיה בשביעית אסור, אבל ספיחים מותרין. ולזה לא מצא הרמב"ם ז"ל התר לפירות הגוי בשביעית אלא משום דהגויים אינם מצווים על השביעית, דאל"ה ליכתוב פירות גוי בשביעית מותרין ולישתוק. ע"כ.
49. עוד מצאתי בקונדיריס ישן, ולעניין שביעית מתכשרין בשביעית, ואף לרבינו שמשון ז"ל שפירש דפירות הגוי אין צריכין ביעור, מ"מ שאר קדושת שביעית נוהגת בהם, כי זה לשונו בפ"ט ממסכת שביעית:
אפילו למאן דאמר ספיחין מדרבנן, לא מסתבר כלל לאסור ספיחים של גוי, דמה ראו חכמים לאוסרם? ע"כ משום דאי שרית להו חיישינן שמא יזרע ויאכל ויאמר מאליהן עלו, וכדאיתא בכמה דוכתי, הני מילי בישראל דאסור לו לזרוע בשביעית, אבל בספיחין של גוי לא שייך למיגזר, ואפילו בביעור לא מחייבי, אע"ג דיש כאן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתי טובא, איסורא ודאי הוא דלא פקע, אלא ביעור הדבר תלוי בממון, להפקיר ולחלק לעניים, או אפילו לעניים, לרבי יוסי לא מצי למימר קא אתינא מכוח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה, כדאשכחן בשלהי פ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים כו' עכ"ל רבינו שמשון הזקן ז"ל.
