בשנת עשרים לסנחריב בן-סרחדום מלך אשור ונינוה, הייתי, אני אחיקר, סופר למלך. ובעודני נער הוגד הוגד לי: "בן לא יהיה לך". והעושר אשר עשיתי לי גדול היה מספור. ואקח לי שישים נשים ואבנה להן ארמונות שישים. אך בן לא היה לי.

ויהי אחרי כן ואבנה לי מזבח רם, כולו עץ, ואשים עליו אש ואתן בשמים עליה ואומר:

"אהה ה' אלוהים! מה יאמרו האנשים בראותם כי מתי ובין אין לי?

- הנה אחיקר, איש צדיק וטוב ועובד אלוהיו מת,
ובן אין לו אשר יקרבהו, ואף בת אין לו,
ולרכושו אין יורש, כרכוש אשר קללה רובצת עליו.
אנא אלוהים! תנה לי בן זכר, והיה במותי ושם עפר על עיני".

ואשמע בת-קול קוראת:

"אחיקר הסופר החכם!
כל אשר שאלת ממני נתתי לך.
ואם בנים לא נתתי לך, רב לך העצב!
הנה נדן בן אחותך הוא יהיה לך לבן.
והיה ככל אשר תגדל קומתו,
כן תוסיף ללמדהו כל דבר".

ויהי כשמעי את הדברים האלה וישב אלי יגוני ואומר:

"אהה ה' אלוהים: התיתן את נדן בן אחותי לבן לי,
למען ישים עפר על עיני במותי?"

אך דבר לא הושב לי. ואעש כאשר צוויתי.

ואקח את נדן בן אחותי לבן לי. ואתן לו שמונה מיניקות, כי רך היה. ואכלכל את בני בדבש, ואושיבהו על כרי משי, ואלבישהו בוץ וארגמן. ויגדל בני ויגבה כארז. ויהי כאשר גדל בני ואלמדהו ספר וחכמה.

ויהי כשוב המלך מדרכו ויקרא ויאמר לי:

"אחיקר הסופר החכם ואיש עצתי!
כי תזקן ומת,
מי זה ישרתני כאשר שרתני אתה?"

ואען ואומר לו:

"אדוני המלך לעולם יחיה!
לי בן וחכם הוא, ויודע ספר הוא כמוני, ולמוד הוא".

ויאמר לי המלך:

"הביאו וראיתיו.
והיה אם יוכל לעמוד לפני ושילחתיך בשלום,
וכילית ימי זקוניך בכבוד, עד יום מותך".

ואקח את נדן בני ואעמידהו לפני המלך. ויהי כראות אדוני המלך אותו ויאמר:

"ברוך היום הזה לה'.
כי כאשר רץ אחיקר לפני סרחדום אבי ולפני, כן נשא זכרו.
את בנו הקים בשער [ביתי] בחייו, והוא יכלה ימיו".

ואקוד, אני אחיקר, ואשתחווה למלך ואומר:

"אדוני המלך לעולם יחיה!
כאשר רצתי לפני אביך ולפניך עד עתה,
כן גם אתה אדוני הארך נא אפך עם בני הרך הזה,
למען יגדל טובך עמי פי שנים".

ויהי כשמוע המלך דברי, ויושט לי את יד ימינו.
ואנוכי אחיקר השתחוויתי למלך.

ולא חדלתי מלמד את בני, כי השבעתיו תורה כלחם ו[הרויתיו חכמה] כמים;
וכה היו דברי אליו: