הדרך הביוגראפית מסכמת את תולדות המחבר, כדי להסיק מהן מסקנות פרשניות לגבי הטכסטים של יצירותיו. נמצאו פרשנים שהשתמשו בתולדות דוד המלך, כדי לפרש בעזרתן פרקים בספר תהילים. תולדות המלך שלמה ובני גילו שמשו בסיס לפירוש הספרים משלי וקהלת. תולדות חייו של ביאליק ביתמותו, בישיבת וולוז'ין, באודיסא שמשו כיסוד לפירוש יצירתו בידי פרשנים כקלויזנר ולחובר. בעמים הלך בעיקר ברנדייס בדרך זו, ואצלנו נזקקו לה נוסף לקלויזנר וללחובר גם אורינובסקי (בן-אור), שירמן [לשירת ימי הביניים] ועוד אחרים.

אדם שהתרגל לשיטה, קשה לו להיגמל ממנה. כך קרה לפ' לחובר עם דרך הפרשנות הביוגרפית. בהיותו בעל יושר אינטלקטואלי, הוא מודה שידועים לו דעותיהם של המתנגדים לשיטות הביוגרפיות, וכך הוא כותב:

ויש החולקים. והם רואים את שתי הרשויות הללו כשתי מלכויות שאין אחת נוגעת בחברתה. היצירה לאחר שבאה לעולם, טוענים הם, היא כולד שנולד, ואין כל חיבור וקשר בינו ובין חבלי הלידה ותנאי הלידה וההולדה שלו, ועובר שכבר בא לעולם, לאו ירך אמו הוא. לא אכנס בחקירות בעניין זה, ואראה רק על כך, שגם מי שבא להבדיל הבדלה זו, אינו יכול להפריד הפרד גמור בין יצירה ובין יוצרה, וכיון שזו עדיין תלויה ביוצר, הרי גילויים בחיי היוצר יש בהם כדי להראות לנו שבילים ודרכים המחברים אותנו עם שביליה של היצירה.

לחובר מוסיף כי יש רק משוררים מועטים שיצירתם חצובה כולה מלבם בלבד, ללא קשר למאורעות הפרטיים של המשורר, ואל מאורעות התקופה, ששניהם משפיעים השפעה מכרעת על היצירה המתהווה.

דוגמה מאירת עיניים להילוכה של שיטת פירוש זו אנו מוצאים בדברי לחובר על השיר "בתשובתי", ועל הקשר בין שיר זה לשיר "על סף בית המדרש". וכך הם דברי לחובר:

"ביאליק עזב את אודיסה ויצא לז'יטומיר, ובדרכו הלך ייאושו הלוך וגדול". ... על הסף מצא את זקנתו החורגת, שפתחה לו את הדלת. וביאליק מספר שראה כי היא "נתכמשה והוריקה כולה, נכפפה ונתקטנה - לא נשאר ממנה כי אם החצי, ושפתותיה הנובלות והכמושות דבקו בלחיי". "...וזקני היה ישן ולא קם אפילו לקבל את פני. בבוקר ראיתיו ולא הכרתיו. מלאך המות הציץ עלי מתוך עיניו הדלוחות. הוא הלך למות מחמת זקנה.". "... וזקן זה עם כל יבשותו וקשיו החיצוני הרי אהבני בלבו אהבה גדולה ועזה"

ועל דברי ביאליק מוסיף לחובר כדברים הבאים:

"את כל מצב רוחו הביע בשירו 'בתשובתי'. ... השיר מלא חריפות רבה ובחריפות רואה המחבר ומראה פני החברה שהוא נכנס לתוכה: זקן בלה, נד כעלה, נע ונד על גבי ספרים, זקנה בלה, אשר פיה מלא אלה קללה, חתול בית ההוזה ועם עכברים יעש חוזה, וקירי ארג העכביש המלאים פגרי זבובים...'. את כל זה רואה ביאליק כניגוד לעצמו, צעיר רענן מלא תקוות, ועם זה הוא מסיים ברוח ייאוש:
אבא אחי בחברתכם !
יחדיו נרקב עד נבאשה !

כדי למצוא נחמה, יצא לבית המדרש שבפרבר - והנה מצא אותו ריק. נתערער גם המקדש הזה "מקדש אל נעורי", "ומשנה חורבה חרבת", כמו ששר אחר כך בשירו "על סף בית המדרש".

היום אין צריך לומר שפירושים אלה של לחובר אינם מיטיבים עם שירת ביאליק. הם מגמדים אותו, על-ידי שהם קובעים שלפנינו שיר המספר את מאורעותיו הפרטיים של המשורר ובני ביתו. גם אם יש אמת מה בתיאור הקודר של בית הסב ושל בית המדרש, אין כאן לפי פירושו של לחובר, אלא עניין פרטי של שנים שלושה בני משפחה. בניגוד לתפיסת לחובר, השיר "בתשובתי" ויותר ממנו השיר "על סף בית המדרש", היו לביטוי לגורלו של דור. אין גם ספק כי מבחינת העובדות, בשנת תרנ"ד [1894], בזמן כתיבתו של השיר "על סף בית המדרש" עדיין -

"...הייתה התורה חביבה על ישראל, וכל תפארתו של אדם היא התורה". "...בתי מדרשות שנבנו זה אחר זה הגדילו תושיה ואפילו שוקים ורחובות ... נתקיים בהם מקרא שכתוב, חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה". (עיין ש"י עגנון, בכרך "סמוך ונראה", בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".)

ידוע שעל אף אנשי ההשכלה ואחרים שעזבו את היהדות של שומרי התורה ומצוותיה, עדיין שרוי היה השגשוג ברבות מן הישיבות, ובתי המדרש היו מלאים לומדים, והיהדות התנהלה על-ידי תלמידי החכמים מגדולי הדור. אני לכשעצמי, שנולדתי בשנת תר"ץ [1930 לפי מנינם], עוד ידעתי ישיבות ובתי מדרש מלאים לומדים מפה לפה לא רק ברוסיה ובפולניה, שתי ארצות שמנו כשבעה מיליון יהודים, אלא אף בהונגריה, במונקץ' באויהל, בגלנטה, בפאפה, בקלויזנבורג ובטורדה, שבכל אחת מהן למדו מאות בחורים אצל גדולי תורה כגון ר' יהושוע בוקסבוים בגלנטה, ור' דויד מיזליש באויהל. כמעט ולא היה אחת ממאות הקהילות בהונגריה, שלא היו בו חמישים עד מאה בחורים בישיבה. אני עצמי עוד זכיתי שנה לפני שנלקחתי למחנות הריכוז, ללמוד באחת מהן. אין כל אמת בדבורים על התמוטטות התורה והתרוקנות בתי המדרש בפולניה, שבה שגשגה התורה עד מלחמת העולם השניה, וברוסיה שאף שם לא פסק קולה עד 1917. אם מצא ביאליק את בית המדרש הפרטי שלו במצב עלוב, אין זה אלא מקרה פרטי, שאינו מלמד על הכלל, ואינו ראוי להיקבע בשירה אומנותית .

לכן חייבים אנו להניח שהשיר "על סף בית המדרש", יותר משהוא תיאור של עובדות על יהדות רוסיה בשנת תרנ"ד, הוא עיצוב האימה והחשש המקוננים בלבו של המשורר מפני העתיד הטרגי שעלול להשתלט על היהדות. כך דרכה האמיתי של ספרות ראויה לשמה. אין היא ביטוי לביוגרפיה של המחבר, אלא למאוויים שעדיין לא השיגם, או עיצוב של פחדיו שמפחד בואם הוא מתמלא אימה.

השיטה הביוגרפית אינה יכולה לשמש פירוש הולם לשירת אמת. לכל היותר יכולה היא לשמש פירוש לדברי חרזנות החסרים כל מעוף אומנותי.

---

---