בדומה לשיטה הקודמת, עם מעט יותר לגיטימיות אנו מוצאים את השימוש בתקופות ההיסטוריות החברתיות כבסיס לפירוש היצירה. היצירה נבחנת כאן ברקע החברתי שלה ואלה מעניקים לה את משמעותה. המלחמות הגדולות, התהליכים החברתיים, כגון האורבניזציה, המהפכה הצרפתית, התפתחות הסוציאליזם והקומוניזם באירופה הטביעו את חותמם על היוצר ועל יצירתו.
גישתו של הצרפתי היפוליט טין (בספרו על "הפילוסופיה של האמנות" הוצאת שטיבל ורשה תרפ"א) קרובה לדרך זו, וארנולד האוזנר כתב לפיה את ספרו על "ההיסטוריה החברתית של האמנות והספרות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1971). אצלנו שילבו אותה רבים, כגון ח"נ שפירה בספרו "תולדות הספרות העברית החדשה" (הוצאת מסדה ר"ג), בשיטה הביוגרפית, והסבירו באמצעותה את היצירות של תקופות ההשכלה העברית, ומאוחר יותר את תקופות העלייה הראשונה, השניה והשלישית. ברמה גבוהה יותר בנה אברהם שאנן בדרך זו את הכרכים של "הספרות העברית החדשה לזרמיה" (הוצאת מסדה ר"ג והוצאת אוניברסיטת בר אילן).
