דרך זו מתוחכמת הרבה יותר מן השיטה הביוגרפית ההיסטורית והחברתית. לפי דרך זו משקפת היצירה את התהליכים הרוחניים והנפשיים המפרנסים את חיי היוצרים ובני תקופתם. פרשנות זו רואה את היצירה כצומחת מתוך הנחות היסוד של עולם הרגשות והתפיסות, המגמות והאידיאלים, ומתוך הספירה התרבותית של תקופתה. היצירה היא סימפטומטית לתקופתה ולמקומה, ומהווה מעין דיאגנוזה של תחלואי החברה ושל הפרט.
על אף שהיא מפרידה באופן ברור בין יצירה אומנותית פיקטיבית למציאות הממשית, היא סומכת במידה רבה על עקרונות פילוסופיים ופסיכולוגיים בעיקר של הפסיכולוגיה התבניתית. על הפרשן להכיר היטב את מכלול התפיסות והרגשות השולטות בתרבות התקופה, כי אלה מאפשרות לו להבין את הניואנסים הדקים, ואת היסודות הייחודיים של החברה האנושית כפי שהם מתגלים ביצירה. לפי שיטה זו היצירה יותר משהי מעמידה אותנו לפני תביעותיה המוסריות, החברתיות, הלאומיות וכד', היא מעמידה אותנו מול גילוי פרצופם וגורלם של הפרט והחברה האנושית. אצלנו השתמש בדרך זו, תוך שילובו בשיטת הקריאה הצמודה של ריצ'רדס, המבקר הנודע ברוך קורצווייל.
