כהתנגדות לשיטות הקודמות באה שיטת "הקריאה הצמודה" שנקראה גם בשם New Criticis, שפותחה בידי א. א. ריצ'רדס. ריצ'רדס התנגד לערב יסודות חוץ ספרותיים בדיון הפרשני. הוא ניתק את היצירה מגורמים חיצוניים, והשתדל לפרשה מתוך עצמה בלבד. לשם כך הקפיד לגלות את המשמעויות הראשיות והמשניות שבמילים, בדק את הניואנסים, הקונוטאציות והמשמעויות הסמליות של המילה, ואת המסקנות וההבדלים שעלו ממבני המשפטים ותמונות הלשון שעוצבו באמצעותם. רק מהמשמעות המוצקה של הטכסט נאות ריצ'רד להפיק מסקנות לגבי משמעותה המקיפה של היצירה השלמה. לכן סמך על אנליזה פרטנית של פיגורות לשון כדימוי, מטאפורה, מטונימיה וסמל, שעל ידי פירוקם לגורמים ככלים לשוניים המעבירים חוויות ורגשות אל מרכיב לשוני חדש.
ריצ'רדס, בספרו "הפילוסופיה של הרטוריקה", תיאר את מרכיבי הפיגורה הלשונית במונחים כלי מעביר, נושא מקבל, ותכונה או מוקד משותף (ראה בסעיף על הפרשנות הפיגורטיבית). מן הסינתזה של שלש אלה הוא מעלה לפני הקורא את המשמעות של הביטוי הפיגורטיבי, שהיא אבן בניה במשמעות הכללית של היצירה. בדיקה קפדנית של המילים על באוריהן, מטעניהן הרגשיים והקונוטאציות שלהן, וכן בדיקה קפדנית של תחביר המשפטים, סדרי המלים והסממנים הסגנוניים, העניקו מהימנות רבה לשיטת הקריאה הצמודה. שיטה זו נשענה על הסמנטיקה והסטיליסטיקה, והפכה בסיס להתפתחות התיאוריות של הלשון הפיגורטיבית.
