פיגורת הלשון כיסוד לפרשנות אף היא משמשת יסוד לפרשנות, ואף בה אנו מוצאים שיבה ברורה אל ריצ'רדס. סוף סוף ריצרד הוא שכתב את הספר הקטן והמעמיק על הלשון הפיגורטיבית: The Philosophy of Rhetoric, בו התווה את הדרך לכל ניתוח פיגורטיבי בעתיד. דרך זו כוללת עולם ומלואו הודות לגיוון הרב של פיגורות הלשון, ולמשמעויות המופקת מהן. מסיבות אלו נסתפק בקביעות עקרוניות של השיטה, ולא בתיאורה המלא.
המטאפורה מתגלה על-ידי כך שמובנה הפשוט אינו הולם את הקונטכסט, ואפילו יוצר עמו התנגשות פרדוכסלית. האומר "אשתו היא ביתו" השמיע פרדוכס, כי בית איננו אישה. רק הסבר מיוחד של הביטוי המטונימי יכול להצדיק את השימוש בניב זה. מכאן עולה, כי בקונטכסטים שונים יכולה המטאפורה לספוג משמעויות שונות. המטאפורה "אור" בשירת ביאליק, מייצגת לעתים השכלה, כמו "וכשכלה לבבי לחלון לאור" בשיר "לבדי", ופעמים את עולם הרוח, כגון "מגופו של עולם אל אורו ארגתי" בשיר "זהר", ולפעמים את כוח היוצר של האמן, כגון "לא זכיתי באור מן ההפקר". משמעות הדברים היא שבלי קונטכסט אין מטאפורה, והיא משמשת כמו במילון במשמעה הפשוט הדנוטטיבי בלבד.
בפרשנות אנו יוצאים מן המשמע הדנוטטיבי הראשוני של המטאפורה [ה - vehicle ], לדוגמה:
המילה "
אילה". בודקים את התכונות של הדבר [אילה - עדינה יפה, חיננית ונשית] ומגיעים למסקנה, שבאמת מדובר כאן בנערה [טנור] ולא באילה. מכאן אנו מגיעים תוך התחשבות במטען הרגשי, בקונוטציות ובקונטכסט, למשמעותה המלאה של המטאפורה.
משמעות זו מרמזת לרוב למשמעותה הכוללת של היצירה, שהיא נערה תמימה הנכנעת לפיתויים, ונאלצת לשאת בתוצאות. יתכן גם שהמשמעות רחבה יותר, ומכוונת לעולם הנשים בכלל, או לעולם של רגשות של עדינות, יופי, חן ודומיהם. ההבחנה המדויקת במהות הפנימית של המטאפורה משפיעה על הפרשנות.
למשל בפסוק "סלעי ומצודתי משגבי ומפלטי לי" [תהילים שמואל ב],
סלעי מצביע על הקב"ה בחינת כוח המגן על האדם, מכוח היותו יסוד חזק בטבע. לעומת זה
מצודתי, שאף היא משמשת הגנה, אפשר לפרשה כמקום מפלט שבבנייתו יש חלק לאדם המבקש הגנה. במצודה ניתנת לאדם הגנה גם מכוח השתדלותו. משורר תהילים בבקשו הגנה, פונה אל שני אספקטים אלו של הגנה בדרך נס, בלי שיתוף האדם, ואל הגנה טבעית שבה האדם משתתף. צרוף "הגנת הסלע" "והגנת המבצר" מרמז למשמעותה הכוללת של היצירה, המחייבת שני אפני הגנה אלו.
הלשון הפיגורטיבית-סימבולית היא כלי תקשורת דו אנפית, שמצד אחד משמשת כיסוי לעולמו הרוחני של האדם, ומצד אחר היא חושפת את קיומו, מהותו ומשמעותו המבצבצים מבעד לכיסויים.
הפיגורציה נחלקת לשלש קטגוריות, שהן שלש דרגות כיסוי. דרגות אלו הן: הסימבולי (המטאפורה), האלגורי והדינוטאטיבי, המתארגנים בשלשה מעגלים קונצנטריים.
המעגל החיצוני המקיף הוא המעגל של הכיסוי המלא, או המעגל של המטאפורה הסימבולית.
במטאפורה מכוסה המשמעות הפנימית לחלוטין, ואין היא מתגלה אלא בעזרת הקונטקסט, שבלעדיו אין לה קיום.
משמעות המטאפורה
"אילה" בשיר של אמיר גלבוע
"אילה אשלך אותך אל הזאבים לא ביער הם // גם בעיר על מדרכות תנוסי מפניהם בהולה"// מבצבצת רק מתוך הניגוד הקונטקסטואלי של הזאבים, שממנו אנו לומדים על הסיכון המאיים על האיילה, ורק מתוך הקביעות
"לא ביער הם", ו"גם בעיר על מדרכות תנוסי..." אנו לומדים על כך שמדובר ביצור אנושי. ורק מהביטוי
"עיניך יפות" אנו מבינים שמדובר בנערה. בלי הקונטקסט אין למלה איילה קיום מטפורי-סימבולי. במטאפורה
"אילה" לכשעצמה הכל מכוסה לחלוטין. משל לדבר הוא נערה עטופה בשמלה רחבה בעלת צורה ישרה שאינה מגלה ולא כלום מקו המתאר של גופה.
גם באלגוריה הכל מכוסה, ואולם ברור לכל קורא מה מסתתר מבעד לכיסוי. פירושה החד משמעי של האלגוריה, בדומה לשמלה צמודה לגוף, אינה משאירה ספק ביחס לנושא על תכניו ופרטיו.
כך מצאנו בספור "פת שלמה" של ש"י עגנון. מדובר שם על אדם אחד ועל ספרו שעגנון מתאר אותם כדלקמן:
"אותו ספר נחלקו עליו רוב הדעות. יש מן החכמים שאומרים כל מה שכתוב בו מפי האדון (....) כתבו יקותיאל נאמן ולא הוסיף על דבריו ולא גרע מדבריו ולא כלום. וכן אומר יקותיאל נאמן. ויש אומרים לא כי, אלא נאמן מפי עצמו כתבו, ותלה את דבריו באדון אחד שלא ראהו אדם מימיו. אין כאן המקום לפרש את טיבו של אותו ספר. ברם דבר זה צריכני לומר שמיום שנתפרסם בעולם נשתנה העולם קצת לטובה, שמקצת בני אדם תקנו את מעשיהם ושינו קצת את טבעם ויש שמכוונים את איבריהם להיות עושים הכל כמו שכתוב בספר".
אין ספק שעגנון כיוון סיפורו זה להיות אלגורי במובהק. אין בו כמעט דבר שנאמר כמשמעו וכמובנו. הכל מכוסה במלים אחרות, אבל מבעד לכל מילה אנו חשים במהותה של משמעות אחרת זו. אנו יודעים שיקותיאל נאמן הוא משה רבנו, הנקרא בתורה
"נאמן", ואנו יודעים שה
"אדון" המכתיב את הספר הוא הקב"ה, והספר שמקצת בני האדם תקנו מעשיהם בגינו הוא ספר
"התורה". משול הדבר לשמלה הדוקה המסתירה את העור ואת הגוף החשופים, אך מגלה את קווי המתאר.
הדנוטטיבי הוא האמירה החשופה שאינה משתמשת במילה מושאלת המסתירה את המובן או את המשמעות, והוא מתגלה כעירום שאינו מסתיר דבר. כאשר העיצוב או התיאור חשופים ומשתמשים בביטוי בוטה מחוספס וגס, מאבדים הטקסט או התופעה את עדינותם והופכים פורנוגרפיים חסרי כל ריסון.
הפורנוגרפיה היא עיצוב ישיר ובוטה שאין בה מקום לעידון, ריסון, להתרת המכוער והגשתו בעטיפה מעודנת. לכן דרך עיצוב זו לא התייחדה לארוטי בלבד, והיא יכלה לשמש כל נושא של חיינו. ההתייחדות מושג לעולם הארוטי, נובעת מכך, שתחום זה נוגע ופוגע בכמות גדולה של בני אדם.
כל מלה מטאפורית, ופיגורטיבית יש לה משמעותה סימבולית. בנוסף למשמעותה הראשונית, הדנוטטיבית, והמילונית, יש לה גם ערכיות חיובית, שלילית או ניטרלית, וגם משמעויות משניות בצורת קונוטאציות טכסטואליות, חברתיות תרבותיות וכד'. קיומן של משמעויות משניות אלו מוסיף נופך של הרחבה והעמקה לפרשנות של הטכסט. פירוש ביטוי או טכסט סימבוליים, בלי התייחסות לקונוטציות הפועלות בהן, הוא דל ושטחי, שאינו ממצה את המשמעות המלאה של הנושא.
נתאר את התופעה של הקונוטאציה תוך הבלטת חשיבותה.
כיצד מתגלה חשיבותה של הקונוטציה בביטויים או בטכסטים סימבוליים, וכיצד הם מעניקים מעשרם לפירוש הטכסט? כיצד ניתן לגלות בעזרת הקונוטציה את כוונותיו ואת עמדותיו של המספר כלפי דמויותיו?
על-אף שהקונוטציה היא רק משמעות משנית, היא הופכת עם הזמן להיות משמעות מקבילה, טבעית, אורגנית בצד המשמעות הראשית. היא חודרת למהותם הפנימית של הביטויים. לכן הקונוטציות הן משמעויות קונקרטיות בעלות איכות עצמית. כגון, בעל ריח רע, טומאה, זימה, טהרה, צדק, זיוף, מרמה, יושר וכד'.
בניגוד לקונוטאציות, המטענים הרגשיים של המילים אינם קונקרטיים, אלא כלליים בלבד כגון חיובי, שלילי או ניטראלי.
לדוגמה: המילה "דשא" היא בעלת מטען רגשי חיובי בתרבות העירונית שלנו, והמילה "בוץ", היא בעלת מטען רגשי שלילי בתרבות המבוגרים האמונה על שמירת הניקיון, והמילה "ארון" מטענה הרגשי נויטרלי.
גם האסוציאציות שונות מן הקונוטציה בכך, שהן פרטיות והן מצויות במוחנו או בתודעתנו בלבד. לכן בין שולחן לכיסא הקשר הוא אסוציאטיבי, (כאשר אדם אומר "שולחן" אנו נזכרים מיד ב"כסא"), כי כסא לעולם אינו משמש במשמעות שלחן, אלא בן זוג בלבד.
לעומת זה המילה התלמודית "בורסקי" יש לה קונוטציה ברורה של ריח רע. קשר מהותי זה בין שני היסודות נשען על הנאמר בבבלי במסכת קידושין: "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי. אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו למי שאומנותו בורסקי" [קידושין דף פב עמוד ב].
דומה לזה הביטוי "
אבי אבות הקידמה". מקובל ש"קידמה" היא חיובית. אולם הצרוף "אבי אבות" סוחב עמו קונוטציה של טומאה. הביטוי "אבי אבות" בא עם "טומאה" בלבד: אבי אבית הטומאה. כך קרה שהצרוף "אבי אבות" קבל מהמושג טומאה מתכונותיה והפכה להיות משמעות משנית לצרוף "אבי אבות".
ב"ספור פשוט" לש"י עגנון, בארבעת העמודים הראשונים של הפרק התשיעי מופיעה המלה
"קלפים" תשע פעמים. אם נבדוק רק את שני העמודים הראשונים נמצא שמלה זו מצויה בה שמונה פעמים, וצפיפות זו מלמדת, שלמלה חשיבות רבה בקטע. בפסקה המובאת לעיל, נראה בברור שהמלה
"קלפים" הנה מטאפורה, והיא באה במשמעות המהפכת בגנותם של הקלפים. בשעה שנכתב שהאורחים היו
"שטופים בקלפים", המשמעות המגונה ברורה לחלוטין. המלה שטופים היא מטאפורה מתה שבמקורה מספרת על מי ששטוף על ידי זרם של מים, עד שאין בכוחו לעמוד מול הזרם. במשמעות מושאלת שמשה המלה שטופים בצרוף של
"שטופים בזימה". שימוש זה הותיר במלה
"שטופים" קונוטאציה של זימה. בענייננו השיטפון היא של תשוקת המשחק, שבצורה מוסוות נרמז כאן קשר בינו לזימה, כתוצאה מן הקונוטציה שהזכרנו.
מצד אחד, כל המערכת המגונה הזאת מתקשרת אל הקלפים, ומעניקה להם חלק לא מבוטל מן המטען המגונה שבמלה
"שטופים".
מצד אחר המילה
"קלפים" הנה מטונימיה לבני החבורה המשחקים. קלפים אלה, שאף מכוח עצמם מרמזים לבני-אדם הולכי בטל, ואשר זה עתה הם הושוו על-ידי המילה "שטופים" לזימה באים כאן לייצג את החבורה שהתאספה למסיבת חנוכה בבית גילנהורן. כתוב בקטע כי
"לסוף נתעלמו אף הקלפים ומיני פרצופים שחורים ואדומים נראו בבית". מתברר שהקלפים התחלפו בפרצופים של המשחקים, ומשמשים להם מטונימיה. עוד יותר ברור הדבר, כאשר הירשל אומר כי:
"הרי אין בעולם בני אדם קטנים כל כך" והוא מתכוון לכך שדמויות המצוירות על הקלפים משמשות כמטאפורה לבני החבורה. כאן מתערבבות כל המשמעויות. הקלפים, הדמויות שעליהם, בני החבורה, המילה "שטופים" והקונוטציה של הזימה. כל אלה יחדיו, ובמיוחד המטפורה הכפולה
"שטופים בקלפים" נותנות תמונה מלאה של יחס המספר, המובא בסיפור כלפי החבורה הקלה והזולה של בית גילדנהורן.
מתברר כי כל מי שמבקש לפרש טכסט ספרותי, בלי להשען על הקונוטציה, מחמיץ את עיקר משמעותו של הטכסט המתפרש.
