פרשנות אינטרטקסטואלית ואינטרדיסציפלינרית מפענחת את הקשרים בין הטכסט הראשי לטכסטים וליסודות אחרים שבטכסט הראשי. על-ידי השוואת שתי מערכות הטכסטים עשויים להתגלות יחסים של אמון, נכונות לקבל בחיוב מצב או אדם תוך התלהבות, סקפטיות, אירוניה, ציניות וכד'. בהתייחסויות אלה אתה מוצא את פירושו ואת מבנהו של הטכסט שאתה בא לפרשו.
האינטרטקסטואליות נפוצה ביותר במדרשי האגדה הבנויים על המידות שהתורה נדרשת בהן. ההשוואות הנערכות באמצעות קל וחומר, גזרה שווה, בנין אב, ולימוד סמוכין, הן דרכי עבודה אינטרטקסטואליות מובהקות.
עולה מן הדברים, שטקסט משולב הממזג טקסטים מרבדים אחדים ומתחומים שונים, מגלה את מגמותיו, את שיטותיו של המחבר אף אם הוא מבקש להסתירם, ואת הקף ידיעותיו בתחומי התרבות שהוא נוגע בהם. בדיקות והשוואות בין טקסט ראשי למשני המשולבים זה בזה שמשו את הפרשנות מאז ומתמיד, אלא שהמונחים היו פשוטים יותר מאלה הנהוגים בימינו.
לענייננו חשוב במיוחד המונח
תשתית ששימש כנוי לטקסט המשני (ולפעמים אפילו סמוי) שבטקסט המשולב.
היצירה האומנותית והספרותית נוטלות חומרים שונים מן העולם שקדם לו במקום ובזמן. יסודות קודמים אלה משמשים כאבני בניה של היצירה הנוכחית, בין אם הם מתפקדים ביחסים של השלמה, הדגשה, או הבהרה, ובין אם יסודות אלה מתפקדים ביחס אירוני או הנגדה, אנו קוראים להם בשם תשתית.
תשתית טקסטואלית:
הטכסט החדש משתמש בביטוי, משפט או קטע מטכסט קודם.
תשתית אידיאית:
השיר נוטל את תכניו ממצבים או מיצירות של העבר, כך שתפיסת עולמו מושפעת מזרמי מחשבה של מצבים או טכסטים אחרים -קודמים לו. כתוצאה מנטייה של התרבות להישען על מטעני דעת ורגש קודמים, מתגלגלים במרחבי ההיסטוריה יסודות עיוניים רגשיים ורוחניים, הנאבקים זה בזה, מתמודדים זה עם זה, ומעשירים זה את זה. התעלמות המחברים מתשתיות רוחניות קודמות כדי לדחות את תרבות העבר, או מתוך בורות, גורמת ליצירה דלות שאינה מסוגלת להתמודד לא עם העבר ותרבותו, ולא עם תרבות ההווה עצמה. התחמקות איננה התמודדות, ובלי התמודדות כזו, אין ליצירה איכות, רמה ועומק.
תשתית פיגורטיבית:
תשתית זו מעניקה לשיר תמונות, סמלים, מטאפורות ודימויים, ובאמצעותם גם משמעויות שמקורם בתרבות העבר, או בטכסטים קודמים. פיגורות הלשון הקדומות רוויות בדרך כלל מטענים רגשיים, כפל משמעויות וקונוטאציות. כל אלה מעניקים ללשון הווה עושר רב-רבדי ועומק היסטורי רבת פנים.
תשתית פרוזודית:
תשתית זו מצויה ביצירות המשתמשות בריתמים ובמשקלים האופיניים ליצירות קודמות. יש שריתמוס של המצלול או של התחביר, או של הסגנון, שהיה מקובל ביצירות קדומות מוכרות, חוזר ומופיע ביצירות מאוחרות.
כדי להצביע על האפשרות לגלות באמצעות תשתית היוצרת התייחסות אירונית, את עמדתו של מחבר כלפי נושא עיסוקו נשתדל להוכיח את הקביעה הבאה לפי הספור "והיה העקב למישור":
"עגנון משלב לעיתים תשתית בעלת ערכיות נעלה בסיטואציות טריביאליות בעלות ערכיות נמוכה. הקונפרונטציה הבנויה על הפער בין הטריביאלי לנשגב יוצרת כמובן אפשרות לראות את שני המרכיבים באור אירוני. ואולם הואיל ועיקר דיוננו עוסק במרכיב הטריביאלי, כי הוא תכנו האקטואלי הנמוך של הסיפור "והיה העקב למישור", מופנית האירוניה בעיקר כלפי מרכיב נמוך זה".
לשם הוכחת הטענה המסובכת הנ"ל עלינו לעשות את הפעולות הבאות:
1. להראות שבדברי עגנון יש סיטואציות נמוכות.
2. להראות שהסיטואציות הנמוכות הן העיקר האקטואלי של הסיפור.
3. להראות שרבות מסיטואציות אלו בנויות לעתים על תשתיות נעלות.
4. להראות שנוצרת בטכסט התייחסות אירונית.
5 להראות שההתייחסות האירונית פונה כלפי הסיפור ולא כלפי התשתית.
ננסה להראות מהן התוצאות של חמש פעולות אלה, ונתייחס אליהן לפי הסדר.
1. המספר של
"והיה העקוב למישור" מציג לפנינו את הרהוריו של מנשה חיים שאומר על
עצמו בלשון הפסוק: "ויבנה חנותו בקרוב, וגדול יהיה כבוד חנותו האחרונה מן הראשונה". ( ש"י עגנון, "אלו ואלו - והיה העקב למישור" הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תש"ך, עמוד צז). יש כאן ניסיון שבדמיון להקים מחדש את החנות שאבדה לגיבורנו בעניין רע. על אף חשיבותה של החנות הנותנת פרנסה, אין היא אלא בסיס כלכלי חומרי ונמוך של חיי מנשה חיים ואשתו, ואם תמצא לומר של כל עם ישראל.
2 . ברור שעיקר הסיפור הוא לא בית המקדש, אלא דווקא החנות. יש אם כן לקחת בחשבון שהחנות אינה אלא עניין טריביאלי נמוך, ויש יסודות רוחניים שהם נעלים הרבה יותר.
3. דבר זה בולט ביותר על רקע התשתית המקראית של המשפט העגנוני, שם נאמר:
"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב ט). לפסוק הזה צרף עגנון שלש מלים מן ההגדה של פסח
"ויבנה ביתו בקרוב", והבהיר שלפנינו השוואה בין החנות לבית המקדש. בית המקדש השני הקטן והדל משמש את הנביא כנקודת מוצא לדברי הנחמה המבשרים שהבית הקטן יגדל, יתנשא וישוב לכבודו הראשון.
4. העמדת החנות בצל בית המקדש, העמדת הטריוויאלי בצל המקודש והמפואר יוצרים אפקט של צחוק הן לפי תפיסת אריסטו, הרואה את
הקומי ביסוד החלש והלא מוצלח לעומת המוצלח, והן לפי הנרי ברגסון הרואה את המצחיק ב
קטן לעומת הגדול. הואיל והאירוניה היא אמירת ההפך כלפי הנמען, הקביעה שהחנות תיוושע ותקום מחדש, ואף תהיה גדולה משהייתה תחילה, בשעה שברור לכל שהיא לא תקום - יוצרת אירוניה ברורה למדי.
ברור גם שמנשה חיים רואה את חנותו כראות את בית המקדש. תפיסת החנות במונחים של בית מקדש מלמדת, שמנשה חיים מתייחס לחנות, ליסוד הטריביאלי שכולו חולין, כאילו היה זה דבר שבקדושה. נראה שעמוס עוז היה טוען כאן, שהאירוניה מופנית כאן כלפי בית המקדש המורד לדרגת החנות.
5. על אף שיש אפשרות לראות את האירוניה פוגעת לשני הכיוונים, יש בראיה זו מידת מה של סילוף האמת. בלי כל ספק סובב הספור סביב המשפט של עגנון או של גיבורו על אודות החנות. הפסוק מחגי איננו עומד במרכז הדיון, והוא מובא כדי לגלות לנו את יחסו המיוחד של מנשה חיים אל חנותו. הואיל ועל בית המקדש אין דנים כאן בכלל, והדיון בכל הקונטקט הרחב של הסיפור עוסק בחנות, ברור שכל ההשפעה מוטלת מבית המקדש על החנות.
לעניין זה יש הוכחה נוספת. הפער הגדול והקונטרסט בעל העוצמה, וכן הכרתנו את תפיסת עגנון ביחס לשני היסודות המנוגדים, רומזים לאופי האירוני של הקונטרסט. דבר זה זוכה לאישור ברור בסוף הסיפור, שאין בו זכר להתחדשותה של החנות. להפך.
מנשה חיים הולך למות מיתה בזויה, ולעולם לא יבנה חנותו, לא בקרוב ולא במרחקי הזמנים. הסיום הטרגי של הסיפור מעמיד באור אירוני ברור את תקוותו של הגיבור ביחס לחנות.
ראינו שהאירוניה שולטת גם בקשר שבין המשפט של עגנון לתשתיתו, ואירוניה זו מכוונת כלפי תקוותו של הגיבור שאין לה כל סיכוי להתגשם. עתה נראה גם ברור, כי הטענה שהושמעה על דרכו של עגנון הודגמה בניתוח מפורט של הפסוק העגנוני שנבנה על פסוק מן המקרא. אמרנו בלשון זהירה שהטענה
הודגמה. לא אמרנו שיש כאן
הוכחה לנכונותה של הטענה. ההדגמה תיהפך להוכחה, רק כאשר נוסיף ונראה בשורה של דוגמאות, כי השיטה שהצבענו עליה חוזרת אצל עגנון פעמים רבות
משפטים מן הסוג הנדון, שבהם נסמך היסוד הטריוויאלי שבספור העגנוני על תשתית נעלה מן המקורות המקודשים, אפשר למצוא בין היתר בדוגמאות הבאות:
1. "והרבה שלוחים למקום להוריד עד אשפות אביון" "והיה העקב" עמוד סב (במקום "מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה - הללויה" (תהלים קיג 7-9). המציאות של הסיפור הוא אנטיתזה של המציאות האופטימית של הפסוק הקלאסי. הגיבור יושב עם הקבצנים ולא עם הנדיבים, עקרת הבית היא אשת איש, אם הבנים אוי לה שבנה ממזר. כלזמן שחיה עם בעלה לא זכתה בבן, ודווקא עכשיו - לעג לרש - נולד בנה הממזר, ולכן לשמחה מה זו עושה?
2. "ויאמר אעברה נא ואראה את היריד הלזה" ("אלו ואלו", "והיה העקב" עמוד צז). (במקום "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". (דברים ג 25). היריד ההומה וההמוני נתפס כאן במונחים של כמיהה לארץ ישראל.
3. "וכך היה מונה וסופר וצירף וחישב את כל ממונו" ("והיה העקב" עמוד צז). (במקום "וכך היה מונה: אחת ואחת" (יומא ה 3). הפעילות המקודשת ביותר (ההזיה על הפרוכת), במקום הקדוש ביותר (בקדש הקדשים) ובזמן הקדוש ביותר, נתפסים כמניה חומרנית של הכסף.
ברור למדי, כי יחס המספר המחבר כלפי נושא דיונו הנמוך והחומרי הוא אירוני. הלעג המריר והשאיפה לתקון המעוות פונים כאן כלפי היסודות החומריים החילוניים, שהאנשים הדתיים לכאורה, שאינו חזקים ברוחם ובעמדותיהם הדתיות במידה מספקת, נוטים כלפיהם בחיוב. כך מסתבר גם בקטע שבו התשתית איננה פסוק מפורש אלא רק ריתמוס של פסוק המעומת עם מציאות חילונית חומרנית חדשה.
ב"סיפור פשוט" מסופר על חבורת קלי עולם היושבים בבית גילדנהורן ומשחקים בקלפים בליל זאת החנוכה כי:
כל בני החבורה יושבים כשקלפיהם בידיהם וציגרטותיהם בפיהם ועשנם מתערב זה בזה ומכניס ערבוביה בראשו. (ש"י עגנון, "על כפות המנעול - ספור פשוט", הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, תש"ך. עמוד 59).
משפט זה אין בו כמעט מלים המובאות מן התשתית העתיקה, ואף על פי כן הוא נראה בנוי על תשתית כזאת. אם אין כאן תשתית טכסטואלי של ממש, תשתית ריתמית של טכסט קדום יש כאן ללא ספק. חסרונה של תשתית מילולית כזו גורמת שכל מי שאינו מצוי בטבעיות מובנת מאיליה אצל המקורות, קשה לו להרגיש בקשרים האינטרטכסטואליים הרבה יותר מאשר בתשתיות הרגילות. יתר על כן. הואיל ואין כאן מילות קוד ברורות, גם המחשב אינו מסוגל למצוא קשרים. בדמיון מן הסוג הזה מסוגל לחוש רק המוח האנושי, ואף הוא מוגבל, כי איננו זוכרים בכל עת ובכל מקום את כל המבנים הריתמיים שהכרנו אי-פעם במקורות, עם המבנים הריתמיים של הטכסטים החדשים שאנו מטפלים בהם. מצד אחר אילו ידע המחשב "הזוכר" רבבות של מבנים ריתמיים לערוך השוואות ריתמיות מן הסוג שלפנינו, הוא היה מגלה לנו שאלפים רבים ממשפטי עגנון בנויים על מבנים ריתמיים מטכסטים קדומים. אין פלא שכבר הקדימו מחברים אחדים לרמוז לתופעה הנידונה כאן.
כל מי שמכיר את היסוד הריתמי המונח בבסיס המשפט דלעיל של עגנון, ירגיש בקשר לנאמר במסכת ברכות. "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא פריה ורבייה, ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות - אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז,א). מכל הקטע לא נותרה אצל עגנון אלא המלה "יושבים" בלבד, ואף על פי כן הקשר הריתמי ואפילו התוכני ברורים לחלוטין. ואולם קשר זה הנו מהופך. כל מה שבא במדרש בספירות העליונות ובאור חיובי לחלוטין, בא אצל עגנון בספירות התחתונות במישור הארצי ובאור שלילי לגמרי. ברומן הכל הפוך מן המצוי בספירות העליונות. בעולמנו ובעולמם של חבורת הקלפנים יש אכילה ושתייה וזלילה, ויש משא ומתן, יש קנאה ושנאה ויש תחרות. לאור עובדות אלו שנאמרים רק במובלע בין השיטין מתגנב אלינו החשד, שגם בספירות העליונות לא הכל חיובי. יש שם יותר מדי בטלה, חוסר מעש, ועם זה המצב בספרות התחתונות הוא חמור הרבה יותר. מכל מקום נראה, שעל הרקע המדרשי הסמוי של "העולם הבא", המציאות הארצית המוצגת לפנינו הנה חמורה ביותר, והיחס אליה הנה אירונית בברור.
דוגמאות מן הסוגים הללו של התנגשות אינטרטכטואלית בין הטכסט הנוכחי לתשתיתו, החושפת את מגמותיו של המספר אתה מוצא אצל עגנון למאות ולאלפים, ובכולם ברורה המגמתיות. ברבים מהן אפשר לראות שאף טענתנו בעניין היחסים האירוניים שבמפגש בין הסגנון הגבוה לנמוך ניתנת להוכחה.
עד כאן הבאנו את דרכי הפרשנות הסומכת על האינטרטקסטואליות לפי מה שהיה מקובל לפני שהשיטה הומצאה מחדש על ידי חוקר כרולנד בארת ואחרים עתה ראוי שנבדוק במה התעשרה הפרשנות באמצעות גילוייהם.
מדברינו אפשר לנחש, כי שיטה אינטרטקסטואלית מודרנית יכלה להתחדש רק אצל מי שאינם בני ברית, ואינם מכירים את תרבות ישראל המקורית. התופעה של שילוב טקסטים נדירה בספרות העמים, מפני שאין שם טכסטים מקודשים וידועים, עד שהם מזומנים לשימוש חוזר ואף דוחקים עצמם בחינת "הנני שלחני!". אפילו החומר הספרותי המועט המצוי בתרבויות העמים, כגון המקרא והברית החדשה ומעט שירי עלילה, התקיימו מאות רבות בשנים בשפה הלטינית בלבד, והם לא יכלו להשפיע על הטקסטים שנוצרו בשפות הלאומיות. אין לעולם הנוצרי משנה, מדרש וגמרא, והפילוסופיה שלהם נכתבה בלטינית, ולא זכתה להילה של קדושה דתית.
בתקופה המודרנית האינדיבידואליסטית קיימת נטייה אצל רוב הסופרים ליצור טקסט סטרילי המתנזר מהשפעות ומהקשרים קודמים. לכן רק השירה של השפות הלאומיות היה בה כדי ליצור שילוב של טקסטים, בדומה לשילוב שנעשה ביהדות. נראה שהקביעה של הרולד בלום, שלפיה אין טקסטים קיימים לכשעצמם, רק יחסים בין טקסטים, אין לה על מה לסמוך. בתרבות היהודית המסורתית כל טקסט חדש הוא שילוב של טקסטים ישנים וחדשים, או בצורת פיתוח הטקסט החדש באמצעות מדרשו, או בפירוש, או בדרך של אסוקיה שמעתא אליבא דהילכתא.
הספרות העברית החדשה המשיכה לשמור על קשר לטקסטים הישנים, אלא שהיא עשתה זאת כעזרה, שהיא יותר כנגדו מאשר לעזרתו. כך נוצרו יחסים אירוניים סאטיריים או עוינים מצד הטקסט החדש כלפי קודמו המשולב בו. לעומת זה בתרבות האירופית הנוצרית, שבה קשרים אינטרטקסטואליים היו נפוצים הרבה פחות, הפך גילויים של קשרים אלה המצאה וחידוש, ויצר שיטה פרשנית "חדשה".
את הקריאה האינטרטקסטואלית מאפיינות תכונות כגון: קריאה דו כיוונית המטלטלת את התודעה מן הטקסט החדש לישן ומן הישן לחדש; קריאה כפולה של הקורא ההופך להיות שותף העוזר לקיים את היצירה, ותומך בהדדיות ובקשר שבין חלקיה; עימותים בין טקסטים; סגנון "שיבוצי" המשלב יחד טכסטים ממקורות שונים; רמזים לדמויות, לאירועים, למצבים, למקומות, לתבניות, לזמנים, מהם גלויים ומהם סמויים שזומנו לפונדק אחד ממקורות אחרים וקודמים.
על-ידי עימות זה של הטקסטים, זוכים המוטיבים, הנושאים והמגמות של היצירה, והיסודות העיוניים והבדיוניים שלה, להעצמה ניכרת, באמצעות האזכור הכפול או הרב פעמי שלהם. אפילו מטאפורה לקוחה מטקסט קודם, בהיותה משמשת בטקסט החדש, זוכה עצמתה להגברה רבה על-ידי העומק ההיסטורי והאופי הרב ממדי שהיא סופגת לקרבה.
עם כל זה אין לקבל את הדעה שהאינטרטקסטואליות יוצרת הרמוניה בין טקסטים שונים, ולעיתים אפילו בין טכסטים מנוגדים. אפילו בתקופות הקדומות שיקף השיתוף של טקסטים את האנטגוניזמים האישיים, החברתיים, הלאומיים והדתיים שבין בני אדם. אם בתקופות קדומות כך, בתקופה המודרנית והפוסט מודרנית לא כל שכן. יש מחברים המשתמשים בטקסטים מיובאים, כדי לאשר את מגמותיהם הרוחניות והתרבותיות, אבל גם במקרה כזה צריך הפרשן לדעת, ששני טקסטים לעולם אינם שווים בכל, ויש לבדוק את ההבדלים שביניהם. שיטה זו, בין ביצירה ובין בפרשנות ובביקורת, יותר משהיא יוצרת הרמוניה, היא יוצרת העמקה. על-ידי עימות התפיסות, צדדים שונים של הנושא זוכים להבהרה, והטיפול בהם מעמיק יותר מן הטיפול החד-ממדי הנוטה לפשטנות.
