דרך זו של פרשנות הנקראת גם בשם תורת ההתקבלות, בודקת את השפעת הקוראים ועמדותיהם על היוצר ויצירתו מזה, ועל הפרשן והמבקר מזה. היוצר בוחן את עמדות הקוראים השונים, וביניהם גם הפרשן והמבקר, והוא מכוון את יצירתו לפי עמדות אלו. לפי שיטה זו מתפתחת היצירה על פי הידוע לנו על עמדות הקוראים עוד בשעת היווצרות הטכסט. השיטה פותחה בעיקר על-ידי וולפגנג איזר, ואצלנו היא שמשה פרשנים שונים רק לעת מצוא, ורק ככלי עזר לדרכי הפרשנות האחרות.
התיאוריה של ההתקבלות עשתה כביכול מהפכה בפרשנות המודרנית. אחרי פרסום תפיסותיהם של וולפגנג איזר והנס רוברט יאוס, שוב לא התרכזה מלאכת הפרשנות והביקורת ביצירה, בתכניה ובצורותיה באופן בלעדי, אלא התמקדה גם בבדיקת החברה, ושפטה את היצירות אף לפי טיבה של תגובה זו. אין להסיק שנוצר כאן משהו חדש שלא הכרנוהו קודם לכן. תמיד ידענו שסופרים משתדלים למצוא חן בעיני קוראיהם. אלא שעד עתה לא שמשה תגובת הקוראים קנה מידה עיקרי להערכת היצירה. גם לא שמענו שההתאמה בין מערכת הקודים של המוענים, לאלו של הנמענים הנה תנאי לקליטת הטקסט ולהבנתו.
גרשון שקד כתב חוברת קצרה ובה סיכם את תפיסות היסוד של השיטה, עקרונותיה, ועורך אנליזה לדוגמאות אחדות. לדעת גרשון שקד ההבדל בין השיטות השונות המבססות את הפרשנות על תפקידי המוען, המסר והנמען, הוא בדרך כלל "בהדגשתם של תפקידים אלה או אחרים" (עמוד 7). לדעתו על אף ההדגשים חייב כל פרשן להתחשב במגוון האספקטים שהיצירה מגלה. נראה לי כי באמת כך נהגו, אמנם במידה שאינה מספיקה, הן הסטרוקטורליסטים והן התומכים בתיאוריה של ההתקבלות ובתפיסה של השפעת הקוראים על תהליך היצירה. כעיקרון עלינו להבין שכל היוצרים כתבו את יצירותיהם מתוך פזילה לעבר קהל קוראים ממשי או דמיוני, שהם פנו אליו גם בנוף היצירה, בסמלים, בסימנים ובריאלייה. הם הבינו שקהל הקוראים לא מסוגל לקלוט ולקבל יצירות שעולמם היה רחוק מדי מעולמו.
פירוש הטקסט צומח מתוך הבדלי התפיסות בין המוען והנמען. בה במידה שתפיסת הנמען רחוקה יותר מתפיסת המוען, חלים שינויים בפירוש שהמוען נותן לטקסט.
לגבי יצירה קיימת, שאינה משתנה לפי הנורמות החברתיות והאומנותיות, התרחקות בין תפיסת המוען לתפיסת הנמען יכולה ליצור פער, ששוב אין הנמען מסוגל להבין את היצירה. במקרה זה מתעצם תפקידו של הפרשן והמבקר, והם נדרשים להקטין את הפער בין הרחוקים. הקטנת הפער פירושה לערוך שינויים משמעותיים בתפיסות המוען והנמען כאחד. תורת ההתקבלות פועלת לפי זה תוך תהליך דינמי מתמיד של ניסיונות קרוב, וניסיונות התאמה בין התפיסות והנורמות של המוען המחבר, לאלו של הנמען הקורא.
דוגמה בולטת היא יצירתו של ש"י עגנון. תפיסתו של עגנון ביחס לתהליכים שעברו קהילות ישראל היו שונות לחלוטין מתפיסותיהם של חבריו מתקופת ההשכלה. אנשי ההשכלה ראו בנאורות של עמי אירופה תקווה לחיים טובים יותר גם עבור עם ישראל, ולכן גינו את אורח החיים היהודי והעלו על הנס את אורח חייהם של עמי אירופה. עגנון הבין שתפיסה זו בטעות יסודה. הוא הבין שאין רצון אצל הגויים לקבל את היהודים כמות שהם, ולראותם כשווים להם בכל. הוא גילה את יתרונותיה ומאורותיה של תרבות ישראל, וראה את עליונותה על תרבויות אירופה. קוראי עגנון שהושפעו מתפיסותיהשל תקופת ההשכלה, והתרחקו מתרבות ישראל, שוב לא היו מסוגלים להבין את לשונו של עגנון, שלא לדבר על המודלים שהוא בנה לחיי היהודים.
אין פלא לפי זה, שבראשית הופעתו נתפס עגנון כמחבר סיפורי אגדות וסיפורי חסידים, על ידי קוראים, ועל ידי מבקרים כאורינובסקי, שה לבן ואפילו ארנולד בנד. אחרים, כמשולם טוכנר למשל ראו בו בעיקר מספר אלגורי. רק עם הופעתם של קרויניקר וקורצוייל התבררה כל עצמתו הסימבולית, הרב רבדית, האירונית מזה והאפאתית מזה.
ככל שהשתלטה הבערות על הקוראים של בית ישראל, עם התנערותם ממקורות היהדות, גדל הפער בין המוענים לנמענים עד כדי כך, שהיום יש כבר הוצאות של עגנון המוסיפים פירוש למילים כגון טלית ותפילין. עם כל זה כוחם של סיפור המעשה והעלילה של עגנון גדולים כל כך, שאף בלי מעטה תרבותי, ובלי הכרת התפיסות והמודלים של המוען, רבים מאוד מן הנמענים עדיין מסוגלים לקלוט את ערכיו ולקבלם באמפתיה. הוכחה לדבר זה בעובדה שאפילו בתרגומים נשתמר משהו מעצמת היצירה של עגנון, ואפילו גויים רחוקים מכל דבר יהודי הסכימו להעניק לו פרס נובל.
