האכספרסיוניזם משלב בפירושיו (כמו ביצירותיו) את עולם הרגש האנושי בהיבטיו הקיצוניים והמאיימים, והוא מפרש את התופעות הרגשיות של האדם והתופעות הפנימיות הנעלמות של העולם בעזרת הסימנים החיצוניים שהוא מגלה ביצירה. מקום שטוף שמש לוהטת, או מקום עוטה ערפל, עיוותים של האדם או של הנוף המלמדים על עולם פנימי רגשי סוער, משמשים את העיצוב האקספרסיוניסטי. האמן האקספרסיוניסטי שובר את פניה החיצוניים של המציאות, כדי להבליט ולבטא את משמעויותיה הפנימיים המתגלים מבעד לשברים, עמוק בנפש האנושית, כדי שהקורא והמתבונן יוכלו להציץ פנימה דרך הסדקים. מטבע הדברים גורם החיטוט במעמקי הנפש הסבוכים של האדם להלך רוח פסימי המצוי על גבול הדיכאון. מציאות הבנויה שברים לפי שיטת האקספרסיוניזם בונה יצירה שבה נרמזים שברי המציאות, ומגלים את היסודות התהומיים והמאיימים של הנפש. דוגמה מאפיינת לדרך יצירה זו, היא הציור הקוביסטי. הפרשנות המחפשת אחרי יסודות אלה נשענת לעיתים על הפסיכואנליזה, היא מבליטה את הצבעים הכהים והשחורים, ואת הקווים החדים והאגרסיביים שבעצוב הנושא. בני אדם מעוצבים באמצעות משולשים חדי זוויות המביעים אגרסיביות. ביטוי זה מקרב את השיטה לקוביזם של פיקאסו ובראק. ההתבוננות בקווים האגרסיביים מאפשר לפרש תמונה כמו גרניקה של פיקאסו. השענות על הסבר הקווים החדים, על הסבר הצבעים הכהים, על באור העיצוב השבור וחסר הרציפות, ועל הצצה אל המעמקים הסמויים והמאיימים של המציאות הוא מיסודות הפרשנות האקספרסיוניסטית.
