האכזיסטנציאליזם קם כהתנגדות לפילוסופיה של המטאפיזיקה ולעיסוק העיוני במה שמעל לטבע. לכן הוא מפרש את האדם מבחינת אחריותו של האדם כלפי עצמו ועולמו. היצירה והאדם נתפסים מבחינת קיומם ומהותן הממשית. היצירות והדמויות נבחנות לפי מידת האחריות שבה הן מתייחסות לגורל האדם, ולפי מצבם האמיתי של בני האדם בקיים.
החומר, ובייחוד החומר הדומם, זהה עם מהותו, לכן ישותו ומהותו קיימים יחד. אצל האדם
ישותו (existence) קימת תחילה, ולאחר מכן מתפתחת
מהותו (essence) מתוך פגישתו עם העולם ובני האדם. בגלל השפעת החברה על האדם, קשה לו להיות
אותנטי. השפעת הטבע מצטרפת להשפעת העולם והחברה, ויחד הם מקשים על האדם להבין את המהות האותנטית שלו. הביטוי
להג קבל במערך זה משמעות של חזרה על דברי אחרים, בניגוד ל
דיבור, שהוא הביטוי האותנטי של מהות האדם. עם זה קשה לענות על השאלה איזו דמות אותנטית: אובלומוב המופנם, דון קישוט המוחצן, או ז'ולין סורל השאפתן.
האם הוא כאובלומוב המתפרנס מאדישות, הסתמיות ומכך שהוא בוהה בעולם, בלי נכונות להשפיע, ובלי נכונות להגשים את מהותו האותנטית. ואולי הוא סיזיפוס הפועל בלי הרף כדי להשפיע על העולם ודוחף אל פסגת ההר את הסלע, על אף שאין לו כל סיכוי לקבוע אותו בפסגה והוא תמיד מתגלגל למטה וגורם למצבו האבסורדי בעולם. בגלל הקושי להכריע נוטים לראות אוטנטיות דווקא בדמויות האנטי חברתיות.
מצב האדם הוא אבסורדי, מפני שהוא נזרק לעולם שאין לו שליטה עליו, ומפני שבסוף הדרך מצוי תמיד
המוות. המות הופך את מצב האדם לאבסורדי, מפני שהוא מבטל את טעם החיים. לחיים שמטרתם היא
המוות, אין הצדקה ואין
טעם ו
משמעות, ועל כן גורל האדם הוא
מועקה מתמדת שעל אף היותה
סובייקטיבית, היא גורמת ל
בחילה, בגין מצבו האבסורדי של האדם בעולמו. מתחושות קשות אלה יש מוצא לשני כיוונים.
האחד הוא
האדישות האובלומוביסטית הממצה את עצמה בפסיביות המוחלטת, במועקה ובבחילה. הכיוון השני הוא
המרד נגד הטבע, המות ואלוהים האמורים לשלוט בחיי האדם. הדת יוצרת קשר בין האדם לאלוהים כל יכל, ועל ידי כך מעניקה קצה חוט של
תקווה. אולם האדם המצוי אינו זוכה להתגלות אלוהית, ועל כן הוא נופל ל
ייאוש, ובייאושו הוא דוחה את אלוהים, ומקבל על עצמו את
האין. המרד של האדם פונה נגד האבסורד של קיומו. גם המרד, בדומה למעשה של סיזיפוס, הנו חסר תקווה, והמורד המיואש בבדידותו אינו יכול לפנות אפילו לאלוהים, שלו התכחש ובאופן פרדוכסלי אינו יכול להתנתק ממנו. השיר הבא של א"צ גרינברג מדגים יפה את הסיטואציה האקסיסטנציאליסטית.
גבר יודע את אישתו בלילות
והרה האישה לגבר.
ותשעה ירחים נושאת היא פרי אונים
מסוגר בחמימות; וקבר
מחכה בחוץ כבר בקברות העולם
ויחכה עד שבעים ושמונים.
והאישה זועקת בחבלי הלידה
ופולטת בדמה מתנה.
אך לו פלטה האישה פרי בטנה בלי קשי
והייתה מצווה גם אז להתייפח
על מטת הלידה הלבנה -- --
מכל האמור אפשר להסיק, כי מרד האדם נגד שליטת האבסורד בגורלו הוא הביטוי המלא של האותנטיות שלו. אם אין לאדם למי לפנות בייאושו, גם אין לו כלפי מי להפנות את מרדו, ולכן אין הוא יכל להגשים את מהותו. כך נוצר אדם קרוע בין הנטייה לקבל מרות מטפיזית, לנטייה להכחיש כל קיום מטפיזי אלוהי, ולהכריז על קבלת
אתאיזם. אחת מדרכי המוצא ממצב זה היא
ההתאבדות. מוצא אחר מן המבוך הזה הוא להציע לאדם לקבל על עצמו
אחריות למצבו, לגורלו ולהשפעתו על הזולת. על אף כל הכישלונות עליו להמשיך במרד, שהוא האפשרות האחת לבטא את האותנטיות של האדם הקיים עלי אדמות. בהתאבדות מבטא האדם רק את שליטתו האפשרית במוות, שהיא תמיד חלקית, כי הוא שולט רק בהבאת המוות על עצמו, אך אינו שולט במניעתו. לעומת זה, בנטילת אחריות על חייו הוא משתמש
בריבונות ובחופש שיש לו לשם פעילות על-פי החלטה ריבונית. פעילות זו נעשית אפקטיבית כאשר היא לטובת הזולת. בקבלת אחריות ובפעולה למען הזולת אנו סוגרים מעגל אדישות וייאוש אתאיסטי, ונסוגים לכיוון הצו הטרנסצנדנטי - האלוהי.
כעיקרון מבטלת התפיסה האקזיסטנציאליסטית את המטאפיזיקה ודורשת לעסוק בבעיה של קיום האדם בעולם אדיש ועוין. קרקגור לחם באידיאליזם שגרמה לשאננות, ופנה לבעיות פרגמטיות מציאותיות ופסיכולוגיות, כבעיית האב שנאלץ להקריב את עצמו ואת בנו למען ערכים רוחניים נעלים (עקדת יצחק). הוא הגיע למסקנה שאדם חייב להשלים עם האבסורד. לפי סרטר על אף היקום הניהיליסטי בלי נוכחות אלוהית, יש לפרט חופש פעולה, ועל אף שפעילותו נידונה לכישלון, עליו לקבל אחריות לכישלונו. סרטר מבטא את תפיסתו בספריו העיוניים ("היש והאין" ו "ספרות מהי?" וברומנים ובמחזות שכתב.
אם אלבר קמי פסע בעיוניו מן האדישות אל הבחילה, הייאוש וההתאבדות, הרי שקרל יספרס בניגוד לסרטר ולקמי מצא תקווה באחריות האדם לעצמו ולזולתו. כאשר אנו מקבלים תביעות המופנות כלפינו או דוחים אותן, אנו חייבים להחליט, וההחלטה מטילה עלינו אחריות. בנקודה זו חוזר יאספרס לעולם הדתי. האדם אינו מסוגל ליצור את עצמו, לכן הוא חייב להתייחס אל האלוהים, המטיל עליו את קיומו, את החופש ואת האחריות. מה שנראה שעשינו בהכרח, הוא תוצאה של חוסר רצון. האלוהים העניק לנו חופש, ובמידה שהאדם חופשי יותר הוא קשור יותר לאלוהים. בני אדם, בניגוד לבעלי חיים, הם בעלי חופש. חופש זה ניתן להם על-ידי האלוהים, והאדם, כשם שאינו יכל ליצור עצמו, כך גם אינו יכול להעניק לעצמו חופש, ועל כן אינו יכל לנהל את חייו בלי אלוהים.
הפרשנות והביקורת האקזיסטנציאליסטית בנויות על עקרונות שיטה זו, והן מחפשות ביצירה את היסודות שנידונו כאן. הן בודקות את השפעת התודעה של המוות על הדמויות שביצירה. הן בודקות קיום אבסורדי בין יש לאין, בין אדישות, ייאוש ומרד, בין מועקה לבחילה וכד', והן מחפשות בדמות האומנותית את מהותה האותנטית, את המרד, את קבלת האחריות על הגורל וההחלטה לפעול לטובת הזולת. הפרשן והמבקר מחפשים בדמויות את האחריות המוטלת עליהן, בין אם הן סבורות שהעולם הוא בלי אלוהים, ובין אם הן מקבלות את קיום האלוהים כהכרח שאין להתחמק ממנו.
עזריאל אוכמני כתב על הגיבור האקזיסטנציאליסטי בהרחבה יחסית למושגים האחרים שהוא מביא בספרו (
תכנים וצורות, ספרית פועלים, ח"א תל-אביב 1978 עמוד 83). לדבריו גיבור זה
"אינו יכול להגיע אל הכרת העולם - הוא רק מתנסה בו על-ידי קיומו בקרב "קיימים אחרים". עיני הזולת הנתונות באדם הופכות אותו לחומר, למשהו מוגמר, נוטלות ממנו את חירותו, רואות אותו כפי שהוא מצטייר בדמיון המביט, ולא כפי שהוא במציאות, ממילא מטילות אותו לתוך בחילה אל עצמו, שאין ממנה מנוס. האדם הוא ריקות, שרק קיומו עשוי למלאו מהות, אך האחריות הגדולה הרובצת על האדם מטילה עליו אימה גדולה: "סחרחורת החירות". האדם עזוב לחירותו האיומה, חירות שבה שום הכרעה אינה צפויה וכל ברירה [היא] חסרת שחר, הוא מתנכר על כך [על-כן ?] לאפשרויותיו, אכול בחילה ועצב, בורח הוא מן הבחירה אל הסתמיות, אל האין, שאינו הפוכו של הקיום, אלא מצב הנובע מניסיון הקיום. הוא בורח אל ההתאפסות בתוך ההמון, "נדבק" אל ממון, תהילה, אידיאלים, נשים. הוא מה שהיה או מה שיהיה, אך לעולם חסר הוא הווה, רק ב"מצבי גבולין", כמוות, יגלה את עצמו - זו הטרגדיה האיומה שלו חשוכת המרפא".
יש באקזיסטנציאליזם יסודות של אקספרסיוניזם ושל נטורליזם. האדם הוא סופי והמות שולט בחייו, בזמן שהוא שואף אל האינסופי והנצח, ואינו משיג אלא את הייאוש. מעשי גבורה מעניקים לו הרגשה טובה אך זמנית של נוחות, אך לתקווה בחייו אין הוא מגיע לעולם. בהיותו מושפע על-ידי החברה, הוא מאבד את האותנטיות שלו. רק המוות משחרר אותו מן השינויים שהטילה החברה במהותו, ורק המוות מחזיר לו את האותנטיות שלו.
יסודות אקזיסטנציאליסטיים מוצאים ביצירות של פ' דוסטויבסקי, ז'ן פול סרטר, אלבר קמי, סימון דה-בובואר, סמואל בקט, ובספרות העברית יוסף חיים ברנר, אורי צבי גרינברג, יהודה עמיחי ועוד.
