הסטרוקטורליזם התכוון לפרש את היצירה, את מצב האדם והעולם באמצעות בדיקת היחסים האובייקטיביים או הסובייקטיביים בין הסטרוקטורות של יצירות בודדות וקבוצות יצירות הקשורות זו לזו. המציאות בנויה סטרוקטורות המשתלבות זו בזו, ומתפקדות כשרשרת בעלת משמעות, המעניקה למבנים הפרטיים את מובנם. מתפקידה של הפרשנות לחשוף סטרוקטורות אלו, ולגלות את משמעותן.
סטרוקטורה ספרותית היא מערכת של יחידות או של יסודות עיצוב (בשיר, בסיפור, ברומן ובדרמה), שבינם ובין עצמם, או ביניהם ולמערכות המתפצלות מהם, או בין תת המערכות מצויים יחסי הדדיות.

על אף הכוונות להסיק מן הסטרוקטורה מסקנות לגבי משמעותה הרוחנית של היצירה, ההגדרה דלעיל, בדומה להגדרות אחרות, אינה מצביעות על כוונה להקדיש מאמצים רבים בטיפול במשמעויות הרוחניות של הסטרוקטורה.

הסטרוקטורות הנידונות הן תכונות של האובייקט הנקלט, אך גם אצל הסובייקט הקולט. מצב זה גרם שראשית ההבחנות הסטרוקטורליסטיות התרחשו בתחום הלשון האנושית הפועלת באמצעות ההדדיות בין הלשון לדובריה. גם תופעות כגון חברה, אמנות, דת, תרבות וכד' משמשות אף הן כשפות שאנו מוצאים בהן התנהגויות המקבילים לאלה של הלשון, כגון מסמן-מסומן, כשר-ביצוע, ממד דיאכרוני-סינכרוני ועוד.

הבלשן דה-סוסיר הבחין בין ה - langue (langage) ל - parol . בביטוי langue הוא מתכוון לשפת הדיבור או מה שנקרה "שפתם של בני אדם" (לאו דווקא השפה הלאומית). מדובר אצלו במערכת הכללית של הלשון, המשמשת את בני האדם לשם יצירת קשרים כלליים ביניהם. מתוך מערכת זו נוטלים בני האדם את האמירות הפרטיקולריות הייחודיות שהם משתמשים בהם. ביטויים ייחודיים אלה נקראים אצל דה סוסיר בשם parol שאפשר לכנותו בעברית פשוט "דבור". בניסוח אחר אפשר לומר שהשפה, ה - langue מכילה מערכת צפנים המקרינים את השדר, שהוא מקביל ל- parol. הצופן והשדר, ולכן גם ה - langue וה - parol הם המרכיבים ההכרחיים לכל תקשורת בין בני אדם, והם יוצרים סטרוקטורות לשוניות הטעונות פענוח. הכושר המאפשר ליצור סטרוקטורות או לפענח אותן טבוע בתת מודע של האדם מלידה. המורכבות של הסטרוקטורה, תלותה בתת מודע, והצורך לפענח אותה גורמים לכך שהסטרוקטורה נעשית ביטוי לתוכן או למשמעות העמוקים של הטכסט שבכתב שבעל פה.

בסטרוקטורליזם נתפס השלם כבעל ערך מוסף ביחס לחלקיו, מפני שהשלם נושא גם משמעות עצמית משלו. השלם הוא קוהרנטי, רציף ומלוכד, ולכן מהווה אחדות שבה מצויות מערכות לשוניות המשתנות בהתאם למחזוריות שבה הפרטים חוזרים על עצמם במהלכם ההקפי הסינכרוני. גלוי תהליך דינמי זה, על חלקיו המתפקדים כמערכות השלם, מהוה את הפירוש הסטרוקטורליסטי.

מושגים כגון מערכת, מחזוריות, רצף, נזקקים לאובייקט מקבל בעל הקף שעליו יחול הפענוח או הפירוש. לכן התרכז הסטרוקטורליזם בעיקר ברומן, אף שיש עבודות מעניינות אף בתחום השירה. לפי יקובסן בנוי כל דיסקורס (שיח) על סובייקט המשדר על רקע הקונטקסט, על השדר המועבר באמצעות הצופן והמגע, ועל הקולט המקבל את השדר. השדר הקומוניקטיבי יכל לפעול בדרך רפרנציונית המוסרת (מספרת דבר על משהו או על מישהו), הוא יכול להיות אמוטיבית (רגשית - אקספרסיבית), המספר או מוסר דבר על רגשות המשדר, או שהוא פועל בדרך קונאטיבית שאינה מספרת על אירועים, רגשות הקשורות במשדר, אלא פונות ישירות אל הקולט, כדי שיתרחש דבר שהוא יבצע (לך, רוץ, ברח וכד'.).

דרך רביעית היא הפונקציה הפאטית, שבו המשדר והשדר מכוונים לקיום מגע עם הקולט בלי למסור לו מסר קונקרטי, ואף בלי לצפות ממנו לאינפורמציה קונקרטית. בדרך רביעית זו מדובר רק בביטויי זירוז או פניה סתמיים, כגון נו, הו, אה, כן, אה לא, כך כך, כן כן. כל מערכת הפונקציות הזו פועלת בדרך דבור על העולם, כפי שראינו מן התופעות שהזכרנו, או בדרך דיבור על הלשון. דרך אחרונה זו בנויה שאלות או אמירות על הלשון, כגון: מדוע מאמר זה אינו מובן? פסוק זה הנו ארוך מדי".

הביקורת והפרשנות הסטרוקטורליסטיות של הספרות יוצאת מהנחת היסוד ש"האנליזה הלינגויסטית מהווה את הבסיס של מדע הספרות" (הרולד ווייטהול). לכן בבדיקת הספרות חייבים לבדוק תחילה את אוצר הלשון ולחשוף את רבדיו. ריבוי מילות גוף, מילות יחס, מילות קריאה וכד' יוצרות שיח אישי ייחודי. ריבוי תארי שם קובעים שיח השוקל ומעריך את נושאו, וריבוי תארי פועל, כגון "רץ מהר", "יושב מתוח", "יושב זקוף", "מהלכת באצילות", וגם שימושים של סלנג כגון, "חתיכה" במקום נערה יפה, קובעים שיח אמוציונלי הן מצד המשדר, הן מצד השדר, ואלי יש בכוחם לעורר אמוציות גם אצל הקולט. הסלנג והלשון הפיוטית המושאלת הם בעלי אופי מטא לשוני, כי המסר שלהם מתייחס הן למשלב הלשוני הרגיל של הנושא, והן למשלב הלשוני של עצמן. בקונטקסט של הלשון הפיוטית מתגלגלים כל הביטויים, ואפילו הדנוטטיביים, מקבלים אופי מטאפורי מושאל, ומביעים דבר נוסף למשמעם הראשוני. כך מספר יקובסן כי תלמידים ילידים אמרו למורה המערבי שנזף בהם על היותם ערומים, שגם המורה ערום. כשהמורה טען שאצלו רק הפנים ערומים, ענו לו התלמידים שאצלם כל הגוף הוא פנים. בתודעת הילידים, שהיא תודעה פיוטית, הפכה המילה "פנים" למטונימיה לכל הגוף. בקונטקסט הפיוטי עוברות כל המילים טרנספורמציה כזאת.

אריקסון מספר בספרו "ילדות וחברה" שכומר ניסה לשכנע אינדיאני ללמוד לקרא ולקנות השכלה, על מנת שיתעשר ויוכל להעסיק משרתים ולבלות חלק גדול מזמנו בנוחיות. נראה שהאינדיאני הבין את המילה נוחיות במשמע של לא להיות מחויב לדבר. כך עולה מתשובתו שבה טען שגם עתה הוא חי בנוחיות רבה על אף שאינו יודע קרוא וכתוב. ברור שהכומר והאינדיאני הבינו את המילה נוחיות ברמות שונות לחלוטין, והשאלה היא רק מי הבין אותה ברובד הדנוטטיבי, ומי ברובד המושאל המטאפורי. בכל הדוגמאות הללו ברורה השפעת הסטרוקטורה הלשונית על המילה הבודדת, ויש יחסי תלות ברורים ביניהם.

הסטרוקטורה של הטקסט יכולה להתארגן -
א. על-ידי סיבתיות לוגית. ("הוא היה אדם שמן מרוב אכילה ומחמת תפקוד לקוי של מערכת חילוף החומרים של גופו". "מאחר שכל יהודי הוא בן אדם, יש לראות אף ביהודי החרדי בן אדם").
ב. לפי סדר כרונולוגי, היוצר "סיפור מעשה", כגון, "הבן התחבא, ואביו חפש אחריו", או לפי סדר סיבתי היוצר "עלילה" כגון, "האב חיפש את בנו שהתחבא מפניו מפחד העונש".
ג. יש גם טקסטים, בעיקר אומנותיים וחדשים, הבנויים על יסודות א-סיבתיים ומנוכרים. טקסטים אלה חושפים את המבנה האבסורדי של חיינו בעולם המודרני. הסטרוקטורליזם בודק גם את ההבדלים הסטרוקטורליים בין שיח חד כיווני של הרצאה, לשיח דו-כיווני מקושר של דיאלוג, ולשיח דו-כיווני חסר קשר כמו בשיחה מנותקת של ילדים בני שלש בגנון, ובשיחות המנוכרות שבמחזה האבסורדי.

הפרשנות הסטרוקטורליסטית לא תרמה תרומה משמעותית להבנת המשמעויות הרוחניות של הטקסטים. יש קושי להגיע אל הרבדים של המשמעות הרוחנית על יסוד הסטרוקטורה בלבד. יש משוררים הטוענים, כי מפגש הולם בין המבנה לתוכן של היצירה הוא בחינת נס, מפני שהמבנים לכשעצמם נוטים להיות ריקים ממשמעויות רוחניות קונקרטיות. נוסף לכך מנסה הסטרוקטורליזם לבנות ממושגיו הלקוטים מתחומים שונים, שיטת מחקר מדעית, שהיא בעיקרה תיאור מצבים ותהליכים ואינה תוספת של משמעויות רוחניות ועמוקות. גם הטיפול בהיקפים אוניברסליים יצר נטייה לתיאור סטרוקטורות רחבות הקף, ולחשיפת החוקיות ביחסיהם ההדדיים, ובזה מנע את גילוי משמעותה הרוחנית של היצירה הבודדת, או את משמעותו של יוצר אחד. ההסתמכות על סימנים החוזרים בהיקף אוניברסלי, דחקה את רגלי הניתוח הסטרוקטורה הייחודית החד פעמית של היצירה הבודדת, ואת החתירה להבנת משמעותה. מרוב עיסוק במבנה הגלוי וביחסים שבין המבנים נשכחה ההבטחה להתמקד במבנה העומק של היצירות.

הופעת הביטוי "כשאר חברינו" בסיפור "תמול שלשום" למעלה משמונים פעם, מרמזת לפי שיטת הקריאה הצמודה המחפשת את הייחוד, שבסיפורנו מעוצבת דרך ההתרחקות של הגיבור יצחק קומר מבית אביו והתקרבותו אל "חברינו" שביפו. ואולם כדי להבין את המשמעות הייחודית של התקרבות זו יש לשים לב אל הוריאציות השונות שאינן חלק מן החזרות הסטרוקטוראליות. ההתפרשות על הופעות הביטוי בכל כתבי עגנון מסיטה את המעיין מהמשמעות הייחודית של הזנחת התפילין "כשאר חברינו". באופן זה מושכת השיטה הסטרוקטורליסטית את הקורא מן המשמעות הפרטיקולרית אל הכללית, משאירה אותו על פני השטח, ומונעת ממנו לרדת לעומקו של הסיפור. יתכן שהניתוח יגלה בדוגמא שהבאנו מעגנון על יסוד הביטוי "כשאר חברינו", שאמנם קיימת תלות בין היחיד לחברה. אפשר שהוא יטפל בסוגים של התלות הזאת, במגוון הביטויים המתארים אותם, ויבדוק את הרצף הורטיקלי - הסינכרוני שלהם. בעיית הסטרוקטורליזם הייתה, שכל הטיפול נעשה ביחס לרובד הלשוני, ולא חדר אל הבנת מעמקי הנפש בסבך ההרגשות והמחשבות. דבר זה נראה בטבלה שהכין יואב אלשטיין במבוא לדוקטורט שלו. הטבלה מתארת את ההבדלים העיקריים בין הניתוח המסורתי לסטרוקטורליסטי. לצורך העניין אציג כאן את החלק העיקרי של הטבלה. (עמוד 89 במבוא של יואב אלשטיין).