החינוך הדתי יוצא מאלוקים ומגיע אל האדם: מתוך ידיעה ברורה למדי על מציאותו ותכונותיו העיקריות של האלוקים, נקבעת דרך החיים לאדם. החינוך הספרותי עוסק באדם לבד: הוא יוצא מן האדם והוא שב אל האדם, אבל אין הוא שב אלא לאחר שנתקל באותו מוחלט סתום אשר עם הישארותו סתום, הנה הוא מאפשר לנו לשוב אל האדם מתוך ראיית משמעות חייו, ונותן לו את העוז ממקורו.6בשנת תשל"ה פרסם ס' יזהר, שכבר אז היה סופר ידוע,7 בחוברת מיוחדת את מאמרו הארוך על חינוך וערכים.8 הוא קובע שאין ערכים בספרות ו"שלא צריך לחנך [לערכים] וגם אי אפשר לחנך". המאמר השפיע על תפיסת הספרות ופרשנותה, ועל הוראתה במערכות החינוכיות. המאמר העצים את הוויכוח בשאלת הקשר בין ספרות וערכים ונוכחות הערכים בספרות. הוא גרר תגובות רבות, הדים ובני הדים במשך שנים רבות.
אפשר לומר במידה של אחריות שהרב חיים סבתו עושה מעשה אברהם אבינו כשכל הספרות ניצבת מעבר אחד ותיאום כוונות מן העבר האחר. סבתו זכה וזיכה את כל עם ישראל והגשים מה שכיוון הראי"ה בדבריו על הספרות ועל הסופר העברי. לשרטט את שרטוטי הנפש הדקים ביותר של היחיד והכלל בעם ישראל. אינה דומה הספרות העברית לפני תיאום כוונות לתקופה שלאחריה, ונמצא שהעולם אינו שומם... עם ספרו של סבתו יתאפשר לחנך את המעונינים מחדש ולתרום תרומה של ממש לניצחון במלחמות ה' ולתיקון צה"ל.13ספרו של הרב סבתו רק מחזק את טיעוננו בעבודה זו, שיש בכוחה של ספרות לחנך לערכים שונים.
ממקמת את האדם בעולם, מסייעת בידו להיות נוכח ולהיות יוצר בעולם, משמע ליצור מערכות, להבין במערכות ולחשוב בממד של יחסי-זיקה. כל זאת, על ידי פתיחת היצירה הנקלטת לכלל המרחב האנושי מתוך מכלאות סגירותה ועל ידי קריאה לפעילות רוחנית מחברת, מפענחת, ובעלת מעורבות - כנגד הסבילות שבקבלה המתלווה לקליטה ספרותית מן החד-פעמי, הסגור והמוכן.16לשם כך יש לשלב בין הגישה האנליטית שיש בה סוג של סטאטיות, מאחר והמורה מוסר את המרכיבים הידועים לו על היצירה, לבין הגישה הסינטטית בעלת הדינמיות, שכן היא מחייבת תנועת חיפוש משמעותי של זיקות העולות מתוך היצירה והקשורות למצב העכשווי הרלוונטי של התלמיד. בגישה הסינטטית אין המורה יודע דבר מראש ואינו נושא שום סמכות עודפת מלבד ניסיונו בעולם וניסיונו בבניית מערכות מתוך היצירה ובאמצעותה.
בלי הסקת המסקנות מן היצירה הספרותית-אומנותית לגבי מה שמצוי בה רלוונטי לחיינו, אין לספרות כל ערך של ממש... כך חייבים אנו להרגיל עצמנו למצוא בכל חלקי היצירה את הרלוונטיות שלה לגבי חיינו ולגבי המציאות האנושית והאוניברסלית. חשוב מאוד שאף דבר זה יזכה לתרגול וליישום מן הקריאה והלימוד אל חיינו היום יומית.17דב לנדאו מתייחס לדרכים הדידקטיות בעזרתן ניתן להקנות חוויות ערכיות אלו,18 כל אלה מסייעים להפוך את שיעור הספרות לחווייה רגשית מרתקת ומפנימת ערכים.19
• הוראת הספרות כחלק ממסורת תרבותית וכתחום המשקף ערכים מוסריים, חברתיים ולאומיים;בתכנית הלימודים הכללית בבתי הספר העל-יסודי הכללי המטרות מנוסחות כך:
• הוראת הספרות כפעילות המזמנת לתלמיד חוויות רגשיות;
• הוראת הספרות מצד יוצריה, סוגיה ודרכי הבעתה.20
• פיתוח עניין בקריאת ספרות יפה כהתנסות מעשירה ומהנה, תוך הפגשת הלומדים הצעירים עם יצירות העשויות לעורר בהם מחשבה ומעורבות רגשית.
• טיפוח יכולת ההבנה והפרשנות של הלומדים כקוראים עצמאיים של טקסטים ספרותיים מסוגים שונים.
• פיתוח היכולת להתמודד עם ערכי מוסר, תרבות וחברה המשוקעים ביצירות שונות, מתוך השקפת עולם יהודית.
• פיתוח היכולת להפנים ערכים יהודיים המשוקעים ביצירות שונות מן התרבות היהודית.
• פיתוח רגישות ותובנה למורכבות ולרב-משמעיות של מצבים אנושיים, כפי שהם מגולמים ביצירות ספרות העשויות - מעצם מהותן - להאיר תופעות במציאות ולעודד פתיחות מחשבתית.
• פיתוח היכולת להבין עמדות המגולמות ביצירה בנושאים בין-אישיים, לאומיים וכלל אנושיים בהקשרם ההיסטורי והתרבותי, ובמקביל - פיתוח כלי חשיבה לשיפוט ערכי של עמדות כאלה.
• הרחבת אופקיהם של הלומדים באמצעות ההתוודעות ליצירותיהם של יוצרי מופת, לתחנות מרכזיות בספרות העברית והכללית ולסוגים ספרותיים מרכזיים.
• העמקת הזיקה למורשת התרבותית ולזהות היהודית-ישראלית, כפי שהן באות לידי ביטוי בספרות העברית על ריבוי פניה ורבדיה הלשוניים בתקופות שונות.21
החינוך משמעו ניפוי העולם הפועל בידי האדם: משמעו להעניק את כוח הפעולה המכריע לניפוי העולם, המכונס וגלום במחנך.22החינוך נתפס בעיניו כהתקשרות ולא ככפייה. כדבריו: "התקשרות בחינוך פתחון לב היא ושילוב דעת. חירות בחינוך - היא היכולת למעשה ההתקשרות."23
כשכל המגמות מכזבות בחשכת האפילה של התהום, קמה המגמה האמיתית היחידה של האדם, המגמה אל הרוח הבורא, אל רוח האלוקים המרחפת על פני המים. היא האוטונומיה האמיתית של האדם, פריה של אותה חירות, שאינה בוגדת ומנכרת עוד אלא נוהגת באחריות. האדם הנברא, הצר צורה ומשנה צורה לנברא, אינו יכול לברוא, אבל יכול הוא, יכול כל אדם לפתוח את לבו של עצמו ואת לבם של אחרים לדבר הבריאה, ויכול הוא לקרוא לבורא, שיציל את לבו של עצמו ואת לבם של אחרים לדבר הבריאה. ויכול הוא לקרוא לבורא, שיציל את צלם דמותו וישלימהו.26בחסידות מצא בובר את השילוב שבין מוסר ודת המביא לקדושה כדבריו בספרו בפרדס החסידות:
החסידות היא אחת מתנועות האמונה הגדולות, המראות לנו בממש, שנשמת האדם בחינת כלליות, בחינת אחדות בתוך עצמה, עלולה להידבק בכללות ההוויה, ולא נשמות יחידים בלבד, אלא גם ציבור נשמות שנעשו עדה אחת, איחוד התחום המוסרי והתחום הדתי, כפי שנתגשם למופת בחסידות - אף כי רק במשך פריחה קצרה - הוא המביא לעולם מה שאנו מכנים בעולם האדם שלנו בשם קדושה. רבים מן 'החופשיים' יוכלו ללמוד מן החסידות שיש קדושה, רבים מן 'האדוקים' יוכלו ללמוד ממנה קדושה מהי.27בהקדמה לספר זה מתאר בובר את מידת האמת, שכבשה את לבו במפגשו עם הסיפור החסידי. כפי שמעיד:
אמת זו הכרתי אומנם רק קמעה קמעה, אבל לבסוף הכרתיה כולה וקלטתיה בתוכי. כאן לא היה מי שיעזור לי, בלתי אם האמת עצמה, והיא עזרה לי. ודאי עשתה כך, משום שהייתי במצוקה גדולה, כי לא מצאתי עוד חפץ ברב גוניות, אלא רק באמת ובדרך הנכונה.28בחסידות מצא בובר את הדרך לאהבת הזולת שמקורה באהבה לאלוקים. הוא מנסח זאת כך:
כי אין לאהוב את אלוקים באמת בלי לאהוב את העולם, שבו השקיע את כוחו ובו השרה שכינתו. בני-אדם האוהבים זה את זה אהבה קדושה מקרבים את האהבה, שבה אוהב אלוקים את עולמו. בחסידות - ובה בלבד, עד כמה שאני רואה, בתולדות הרוח האנושית - נעשתה המיסטיקה לאתוס. כאן האחדות הקדמונית המיסטית, שהנשמה רוצה לעלות ולהיבטל בה, אינה דמות אלוקים אחרת, שונה מזו, הדורשת את דרישותיה המוסריות, והנשמה המיסטית אינה יכולה ליעשות מציאות כל זמן שאינה דבר אחד עם הנשמה המוסרית.29ובמקום אחר הוא אומר: "אין אתה בא במגע מהותי עם האלוקים, אלא אם כן באת במגע עם הבריות."30
התקווה לשעה זו היא בחידושה של קריבות הדו-שיח שבין אדם לאדם. אבל בואו ונצא מעבר למצוקה הדוחקת של השעה, מעבר לחרדות ולתקוות שבלבנו היום, בואו ונראה אותה מצוקה בזיקתה לדרך האדם הגדולה, ואז נבחין ונכיר, שלא בלבד בין האדם לאדם נפגמה אותה קריבות, אלא גם בין עצמות האדם לשורש ההוויה כולה. בתוך תוכו של הריב שבין האמנה וחוסר-האמנה בנצח עלתה בידנו להגות בפינו באמת ובתמים את הדיבור 'אתה', הרי חידשנו לאחר שתיקה ארוכה וגמגום ממושך, את קריאתנו אל 'אתה' הנצחי שלנו. פיוס גורר פיוס.32חוקרים אחדים התייחסו להנחותיו החינוכית של בובר המבוססת על תורת החסידות והסיפור החסידי, חלקם מחייבים חלקם שוללים.33
לפי תורת החסידות חייב כל אדם מישראל לדעת ולכוון בדעתו שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ועדיין לא היה בעולם כדומה לו, שאילו כבר היה כמותו בזה העולם שוב לא היה צורך בו שיבוא הוא לעולם.44הנחה חינוכית תשובה נוספת עולה מהסיפור המדגישה שעל האדם להכיר קודם את עצמו ורק לאחר מכן ידע את הדרך לאלוקיו.
המחנך חייב להימצא בשני מוקדים בעת ובעונה אחת: במרכזו של עצמו כמשפיע ובמרכזו של החניך כמושפע. על המחנך להרגיש את הרגשת הצד שכנגד, להכיר את הגבול באחרות ואת החסד שבהתקשרות עם האחר.46ההקפה אינה דו-סיטרית, כי בעוד שהמחנך מודע לנפשו של החניך הרי החניך אינו מודע להתנסויותיו של המחנך. על המחנך לעמוד בשתי קצות הסיטואציה, הבנת התלמיד, ואי ההבנה של התלמיד אותו.
כאן אתה נוגע באותו יסוד חיוני של החסידות, שממנו נרקמו החיים בין המלהיבים לנלהבים. היחס בין הצדיק ובין תלמידיו אינו אלא ריכוזו הנמרץ ביותר. ביחס זה מתפתחת ההדדיות עד לבהירות הגדולה ביותר. המורה עוזר לתלמידים למצוא את עצמם, ובשעות הירידה עוזרים התלמידים למורה לחזור ולמצוא את עצמו. המורה מדליק את נרות נשמותיהם של התלמידים, עתה הם מקיפים אותו ומאירים לו. התלמיד שואל, ובאורח שאלתו הוא מעלה בלא יודעים תשובה ברוח המורה, תשובה שלא הייתה נולדת בלא שאלה זו.48על הסיפור החסידי, על ערכיו ועל יכולתו להשפיע על האדם המודרני כתב יואב אלשטיין בשנת תשמ"ג, במאמרו 'החסידות כאתגר לתרבות יהודית מתחדשת'. הוא דן בשלושת מצבי הפיצול של היהודי בן ימינו כחלק מהשתייכותו לתרבות המערב המודרנית.49 לדבריו, הפיצול מתבטא בניכור הקיים בין האדם לאלוקיו, בניכור האדם כלפי סביבתו הפיזית אנושית, וניכור האדם כלפי עצמו. מצבים אלו יוצרים את המושג "ניכור חברתי". החסידות, הוא קובע, דנה בסוגיות אלו:
מתוך רצון לפתור את הבעיות על ידי עידוד התודעה להתעסק במשמעות הקיום האנושי, עד כדי ניסיון לקבוע, שעיקר תפקידו של האדם הוא ההתעסקות בבעיית המשמוע של יחסי האדם למשולש אל, עולם, ואישיותו שלו. הווה אומר: החסידות מקבלת את הנוסחה שמישמוע העולם הינו תרופה לפגם הניכור.50המשמוע אם כן הוא שינוי בהתייחסות האדם לסובב אותו, הנובע מהתבוננות שונה על תפקידו בעולם. התבוננות מתמדת באל בבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד" יש בידה למצות במלואה את התקשורת בין האדם לבוראו. ברגע שלתודעת האל משקל רב בתודעתו של האדם אז תיתכן נסיגה מקפדנות בכל הפרטים השוליים שבעולם וכך יכול האדם אף להגיע למצב של השתוות כלומר, השתחררות מן הנרקסיזם שהאדם נתון בו. זוהי תודעה של ספיגת האלוקות בכל והיא מאפשרת לאדם משמוע של המציאות מחדש. העולם בו אנו חיים מצוי בשני מצבי בסיס מנוגדים. מצב של הסתר פנים של הבורא ומצב של גילוי האלוקות מתוך הסתר הפנים. החסידות מתארת את הסתר הפנים במשל על האב המשחק עם בנו במחבואים. זוהי הנהגה קבועה של האל עם ברואיו, כשמטרתה להעצים את תשוקת האדם לאלוקיו. הנהגה מטאפיזית זו תשתיתה עיקרון פסיכולוגי-דידקטי, בו עולה ערך האיכות של החוויה הדתית, שבפגישת האדם עם בוראו על פני הכמות של הפגישות, שאינן תדירות. מצב הגילוי וההסתר של האב מסביר את התנודות בנפש האדם. החסידות הרבתה לעסוק במצבים ריאליים בהם האדם מרגיש רגעי נפילה למשל בעיצומה של עבודת הקודש: התפילה. התגברותו של האדם על מצבים של אי תקשורת דווקא בשעה היעודה לתפילה מותירים בנפשו מלאות של הוויה שהיא חלק ממשמוע של המציאות.
החסידות יכולה לשמש דוגמא לתופעה של עדכון תרבות, כי בעודה שומרת על אופייה האותנטי של הסטרוקטורה המיסטית, החילה את מושגיה על ההוויה האנושית והטעינה אותה בה בשעה גם מטען מנטלי וגם מטען אמוטיבי. לא יפלא איפוא שהחסידות, ברוב רגישותה למסר בציבור רחב, היא זו שבנוסף לאינוונטר ההגותי, העשירה את המערך של הספרות העברית בהוסיפה לו את היצירה של המשל החסידי והסיפור החסידי.51
לפעמים צריך להראות גבהות לבני אדם משום כבוד הבורא, וכמו שאמרו חז"ל תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד משמינית שבשמינית, רק צריך ליזהר מאוד שיחשוב באותה שעה בשפלות עצמו ויאמר בלבו אני באמת שפל מאוד.60נושא זה חוזר מספר פעמים בנועם אלימלך למשל: "והעיקר התעוררות הוא על ידי ענווה"61 ניתן לומר, ששלושת הסיפורים שנותחו לעיל עוסקים בחשיבות התכונה הזו, והדמויות הראשיות נדרשות להתמודד עם תכונת הגאווה, הטבועה באדם. החסידות מדגישה את צמצום הנפח האנושי ופינוי מקום לקב"ה.
בכל דרכיך דעהו זהו כלל גדול. דעהו לשון חיבור. בכל מעשיו אפילו בדברים גשמיים שעושה צריך שתהיה עבודתו לצורך גבוה לבד ולא דבר אחר אפילו המעט מן המעט לא תהיה לכוונת עצמו רק לשם שמים.64ממד האחריות מבטא אם כן את התייחסותו של האדם לעולם. החסידות מציבה בפני האדם אתגר חינוכי בו הוא מוצא משמעות בעולם, וכל עשייה שלו אף אם היא טריוויאלית היא נושאת משמעות. כפי שראינו לעיל, האדם המודרני, החש ניכור חברתי, וחוסר סיפוק רוחני בהעדר משמעות לחייו, עשוי למצוא מענה לבעיותיו בהבנת מושג האחריות וביטויו המעשיים.65 מושג האחריות מתקשר למושג האחר, ומשמעו הכרה בקיומו של הזולת וכיבוד שונותו.
אל תפנו אל מדעתכם כו', שאלוהותכם אשר חלק לכם הבורא בחסדו היא הנשמה הקדושה אל תפנו מכם ואלוקי מסכה לא תעשו לכם פירוש לא תעשו לעצמכם כמסכה בתנועות כוזבות שאין בהם חיות אלוקות, כי אם תעשו בדעתכם ובכוונה וזו היא ה' אלוקיכם ר"ל מכוח האלוקות שהיא הנשמה הקדושה השרויה בכם.67במקום אחר הוא מפרש את דיבור המתחיל "ועשו לי מקדש":
שתתקנו את עצמכם במידות כדי שאשכון בתוכם, וראש על המידות רעות הוא מידת שקר דכל מידות רעות הם נגד מידת אמת, וכשיחזיק את עצמו עד תכליתה אזי מימלא הוא מחזיק את עצמו במידות טובות ומשבר עצמו ממידות רעות.68על כן כשנוכח ר' אלימלך שאין ר' נפתלי מחקה אותו אלא במעשהו יש מכוח אישיותו האוטנטית של תלמידו - הוא אישר אותו.