חלק שני
פרק ח
הסיפור החסידי כטקסט ריגושי
לבחינת הטקסט של הסיפור החסידי כטקסט הפונה אל המערך הנפשי-רגשי של הקורא-התלמיד אעזר בהנחותיהם של פרוכטמן ואלשטיין.
מאיה פרוכטמן בספרה לשונה של ספרות, מבחינה בין טקסט ייצוגי לטקסט ריגושי.1 הטקסט הייצוגי מוסר אינפורמציה אמיתית על עולם פיזי ומחשבתי והוא קשור לכתיבה העיונית. טקסט זה מצטיין בדיוק בפרטים ללא משמעויות נלוות למילים ולמשפטים. לעומת זאת הטקסט הריגושי מתייחס לרגשותיו של הנמען והוא כולל בתוכו טקסים שונים, טקסטים ספרותיים, פרסומות, נאום פוליטי והטפות דתיות. היא מונה את תכונות הטקסט הריגושי מבחינת אוצר המלים, צירופי מלים, משפטים מיוחדים וסימנים נוספים. בטקסט ריגושי יש למלים מטען רגשי הנוצר על ידי שימוש בתארים סובייקטיביים מעריכים כמו נפלא, עצוב.
האם אפיונים אלה קיימים בשלושת הסיפורים שנותחו לעיל?
מצאנו בסיפור החסידי מלים הנושאות מטען רגשי ותארים סוביקטיביים, לדוגמא: תיאורי הצדיקים "הרב הקדוש" חוזרים בסיפור על ר' אלימלך ותלמידו ר' נפתלי מספר פעמים, וכן תוארו של ר' אלימלך כבעל הספר "נועם אלימלך " חוזר פעמיים. קיימים תיאורים סוביקטיביים בעלי קונוטציה שלילית, למשל: "איכר גס המזג", "השר הרמאי", "איש ענוג", "מביני דעת מדע ושכל" "בוערים בעם" (בסיפור מדגם ג).
מאיה פרוכטמן מאפיינת את הטקסט הריגושי בלשון הקישוטית, בצירופי מלים מפתיעים בטקסט בהם היא כוללת דימויים, מטאפורה, אוקסימורון, מטונימיה סינקדוכה וסינטזיה. למשל הביטוי "סרחון נבילה" שהופיע בסיפור הכנסת כלה (סיפור מדגם ב) משמש כמטונימיה לקלקול במידת הגאווה שיוחסה לר' שמואל. וכן התיאור שחוזר פעמיים באותו סיפור "אש מלהטת סביבותם" אף הוא דוגמא לציור מוחשי, שמייצג עולם רוחני מטאפיזי.
המטונימיות הופכות למרכיב משמעותי של הטקסט הסיפורי כפי שאומר אלשטיין:
הסיפור החסידי יש בו גם מטאפורות וגם מטונימיות. אם אנו תופסים את המטאפורה כהצטלבות אינטגרטיבית של שני מערכים סמנטיים שונים, הסיפור החסידי הוא מערך מקרו-מטאפורי, מצד היותו ישות שבה מצטלבים הווקטורים, השמימי והארצי.2הסיפורים הם רבי רבדים על כן המטונימיה והמטאפורה פותחות חלון למרחב המשמעותי של הטקסט, כדברי אלשטיין:
מעמדו היסודי של הסיפור החסידי הוא כזה, שבכל מגזר שלו, התיאור הריאליסטי הינו בעל אופי של הולוגרמה, כלומר, כל סיפור בעיקרון הינו מזעור של המערך המיסטי או של מקטע עיקרי שלו. כשם שבמשפט הלשוני או בקטע הלשוני אצור הדקדוק הבסיסי של השפה (והלשונאי יכול לחשוף במקטע של השפה את מבנה העומק הדקדוקי שלה), כן בסיפור החסידי חבוי המבנה המיסטי, בכללו או במקטעים מכריעים שלו. הסיפור החסידי בייצגו מבנה קבלי מסוים נושא אופי הולוגרמטי, ואילו ביחס לסטרוקטורה הקבלית השלמה יש לו אופי מטונימי, דהיינו, של חלק הרומז אל השלם.3מאיה פרוכטמן אינה מזכירה את המשל אולם ניתן לראות בו כלי המאפיין ז'אנר ריגושי כפי שהודגם לעיל. הסיפור החסידי, כפי שראינו, עוסק בהתרחשויות ובאירועים על כן רבים בו הפעלים הנטויים, המארגנים את סדר הזמן וההתרחשות של האירועים.4 הפעלים מביעים פעילות ודינמיות וגם הם מסימני הטקסט הריגושי. למשל: "צווה הרבי ר' אלימלך", "ועמדו" "ושמעו" (בסיפור מדגם ב), וכן " וחשב" "ונתן" " הראה באצבעו" "קשרו " "נסעו" (בסיפור מדגם ג), " הלך" "ושאל" "לקח", "נשען" (בסיפור מדגם א)
שימוש בכינויים רומזים אף הם מסימני ההיכר של הטקסט הריגושי, והם בולטים בסיפורים. בסיפור השלישי נאמר: "זה כאן וזה כאן".
אף החזרות הם מסימני ההיכר של הטקסט הריגושי: חזרה על תיאור האש המלהטת סביב הרוקדים, תיאור ר' אלימלך השקוע בלימוד עם תלמידיו ונמצא בדבקות, החזרה על המלה "כולם" וכן החזרות הרבות על המלה ריקוד בסיפור הכנסת כלה. לחזרות הללו תפקיד לא רק מוסיקלי של יצירת הד, אלא, הן באות לחדד את המסר הריגושי אצל השומע. הביטוי 'כולם' אמנם יוצר תמונה של רוקדים רבים, אולם הוא מעצים בעיקר את התכונות המוסריות של ערבות ההדדית ואת הנתינה האישית של כל אחד למען זולתו כערכים בסיסיים של החסידות. החזרה על המלה אש מעניקה לא רק צבעוניות לסיפור אלא היא מגלמת בתוכה את המגמה האקסטאטית של הטקסט החסידי.
הסיפורים שנותחו הם קצרים בעלי אופי אנקדוטי, המשפטים בהם אינם ארוכים ומתאימים לדברי פרוכטמן, שאין אורך קבוע למשפטים בטקסט ריגושי, פעמים מופיע משפט קצר בין כמה מלים למשל: "ועמד משתומם" (סיפור מדגם א), "והתחיל הר' ר' מנדל לקרבו" (סיפור מדגם ב) או "והקהל עמדו ושמעו" (סיפור מדגם ג), והם מחוברים בדרך כלל על ידי מילות חיבור סינדטי בעיקר על ידי וו החיבור למשל: "והרב ר' שמעלקא נסע לקראתו", "ועמד הרב ר' אלימלך לפני ארון הקודש ואמר".
אולם, בסיפור על ר' אלימלך ור' נפתלי נבדקו כמה משפטים עם שעבוד סינדטי היינו, משפטים מורכבים עם מלות שעבוד, הבאים במיוחד בקטעים, שבהם מסתבכת העלילה ונוצר מתח לדוגמא: "ואז הרגיש האיש כי הרבי אשר הבטיחו אתמול לכך לא היה הרבי ר' אלימלך". זאת בניגוד לדעת מאיה פרוכטמן, הטוענת שהטקסט הריגושי מצטיין במיוחד באיחוי אסינדטי כלומר, משפטים מחוברים ללא מלות קישור. בסיפורים כה קצרים מלות החיבור יוצרות את המתח המופעל על הקורא.
השפה בסיפור החסידי היא רב רבדית (ראה פרק עמדות יסוד של תורת החסידות). הסיפור החסידי טעון בפרדיספוזיציה מקראית, תלמודית, מדרשית וקבלית-מיסטית. עובדה זו מעניקה לו רבדים טעונים בסמלים ובמשמעויות רבות המשתקפות בשפת הסיפור ('מטה', 'אש', 'דעת', 'בכי' ועוד). וכך הנמען החסידי נחשף כדברי אלשטיין ל"מצע ריאלסטי, שהוא מערך סמלי המכוון אל העל-ריאלי, המטאפיזי."5 גם כיוון מטאפיזי זה של הסיפור החסידי תואם את הנחותיה של מאיה פרוכטמן, שהטקסט הריגושי מביא את נמעניו לדרגה ריגושית גבוהה. האפיונים שנמנו לעיל מורים על האפקטיביות הטמונה בסיפור החסידי ולעינייננו על הפוטנציאל הגלום בו להעביר ערכים מוסריים לקורא-התלמיד.
הערות:
1. מאיה פרוכטמן, לשונה של ספרות, רכס, אבן יהודה תש"ן (להלן: פרוכטמן, לשונה של ספרות), עמ' 17-29.
2. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 100.
3. שם, שם, עמ' 100.
4. על השימוש בפעלים בטקסט ריגושי ראה: פרוכטמן, לשונה של ספרות, עמ' 55-61.
5. אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, עמ' 101.
