מיקום המאמר: 1.חסידות, מאמרים 2. ספרות, מאמרים וביקורות <-- ביצוע ע"י ענת 16.05.04 --> הסיפור החסידי / ד"ר דינה לוין

הסיפור החסידי
התשתית המוסרית כבסיס להשגה מטאפיזית1

ד"ר דינה לוין

מרצה בחוג לספרות ב"מכללת בית וגן" ובמכללת "תלפיות"
מתפרסם לראשונה באתר דעת - אייר תשס"ד * 2004


תוכן המאמר:

הסיפור: ר' אלימלך וקערת המרק
מבנה הסיפור
ר' אלימלך מליז'נסק
ר' מנחם מענדל מרימינוב
עיצוב דמותו של ר' אלימלך בסיפור
עיצוב דמותו של ר' מנחם מענדל מרימינוב
עיצוב דמותם של התלמידים
המצע הריאליסטי בסיפור
הנקודה האקסטאטית בסיפור
זמן ומרחב ומשמעותם בסיפור
תשתיות לשוניות
הלשון
מבנה תחבירי
הדיאלוג
שדה סמנטי
חזרות לשוניות
מצלול
המבנה הבינרי
התשתית המוסרית בסיפור כבסיס להשגה מטאפיזית
ערכים חינוכיים ומשמעותם האקטואלית לימינו


תקציר:
מאמר זה בא לבחון את הסיפור החסידי ואת עיצובו הספרותי על מרכיביו הפואטיים השונים.

מילות מפתח:
חסידות, סיפור חסידי, ר' אלימלך מליז'נסק, ר' מנחם מענדל מרימינוב


הסיפור: ר' אלימלך וקערת המרק
(מתוך אוהל אלימלך סימן קפה)
1. בהיותו מסתופף בצל כ"ק( כבוד קודשו) רבו הקדוש הרבי ר' אלימלך זצ"ל (זכר
2. צדיק לברכה), וטרם נודע לאיש מופת ובעל רוח הקודש והיה כאחד מן החסידים
3. היושבים לפני רבם, קרה הדבר: ביום השבת בסעודה השנייה בשבתו יחד עם
4. כל המסובין לפני רבם, כאשר העמיד המשמש את קערת מרק לפני רבם,לקח
5. הרה"ק ( הרב הקדוש) הרבי ר' אלימלך את הקערה והפכה על פיה, ונשפכה המרק.
6. ויצעק רבינו מוה"ר (מורנו הרב ) רבי מנחם מענדל מתוך בהלה ופחד:" אהה,
7. אדוני מורי ורבי, הלוא יקחו אותנו כולנו למאסר, ועתה הניחה מזה".
8. המסובין כשומעם את הדברים, כמעט שהתפרצה שחוק מתוך פיהם, אפס
9. מיראת רבם עצרו כוח מלמלאות פיהם שחוק. מורו ורבו הקדוש השיב לו על זה הרגע:
"בני, שלום לנו אל תירא, הלוא אנחנו פה היום כולנו".
10. אחר כך סיפר רבם בעצמו מה שעבר ביניהם:
11. אחד משרי הממשלה, מזימות יעץ להרע לכל היהודים שבמדינה, וכבר ניסה
12. פעמים רבות לכתוב שטנה בספר, ולהביאו לפני המלך כי יתן עליו טבעת המלך.
13. ולא עלתה בידו, כי בכל עת קרה איזה מקרה, שבסיבתה לא היה ראוי הספר
14. להעלותו על שולחן המלך. והיום גמר כתיבתו, וכל עוולה והשחתה לא נמצא בו
15. למונעו מלהביא אל המלך. ובחפצו לקחת חבית החול לפזר עליו לייבש את
16. הדיו, הפכתי הקערה עם המרק לפועל דמיון, שיעשה גם הוא כן על הכתב, ואז
17. טעה ותחת חבית החול לקח את חבית הדיו, והפכה על הכתב.
18. האברך הזה(הרה"ק הרב הקדוש מרימינוב) ראה את כל הנעשה, והוא היה כל
19. כך מופשט מגשמיות עד שלא ידע שהנני פה, וקא סבר כי בידי ממש הפכתי
20. חבית הדיו על הספר, וצעק מרוב פחד ומורא כי יקחו אותנו למאסר.
21. אז ראו כולם, כי זה האברך צופה ברוח הקודש, במקומות אשר עין לא ראתה.
מאמר זה בא לבחון את הסיפור החסידי ואת עיצובו הספרותי על מרכיביו הפואטיים השונים. לפנינו טקסט סיפורי שמופיע בספר אוהל אלימלך. ספר זה התפרסם בפרעמישלא בשנת תר"ע.(1910 ). מלקט הסיפורים הוא אברהם חיים שמחה בונים מיכלזון. מתברר שאף שהטקסט נכתב לפני שנים רבות הוא מכיל קריטריונים ספרותיים רבים, המעידים על כוח יצירה אומנותי של המלקט.

תפקיד נוסף יש לניתוח הספרותי. הוא עשוי לחשוף בפני הקורא המודרני את הטלוס2 כלומר, את האידיאות שנמצאות בבסיס הסיפור ואשר מכוונות את מרכיביו הספרותיים. עיון מדוקדק בסיפור החסידי עשוי להפתיע את הקורא המודרני בריבוי האמצעים האומנותיים ובמסר הרוחני החינוכי האקטואלי לאדם המודרני.

בחינה ספרותית זו עשויה להוכיח את הנחת היסוד של מאמר זה, שהתשתית לכל השגה רוחנית מטאפיזית היא התנהגות מוסרית על פי אמות מידה שהיהדות הציבה בפנינו. ההיבט המוסרי הוא הנדבך עליו מושתת הסיפור, והוא שמניע את העלילה. את ההיבט המוסרי מייצג בדרך כלל הצדיק באישיותו, בהליכותיו, במעשיו ובדיבורו. מכוח אישיותו הוא הופך לדמות נערצת, שהחסיד שואף להידבק בה.

כשמתקיים רובד זה ניתן להגיע לאקסטאטיות3 היינו למצב נפשי של התעלות ודבקות דתית, בה האדם עובר למציאות רוחנית גבוהה. זוהי התרחשות נפשית של מפגש בין האדם לבין בוראו, והיא מאפיינת את הסיפור החסידי. האקסטאטיות היא פועל יוצא של רעיון האימננציה המנוסח בחסידות בביטוי "כבודו מלא עולם". רעיון זה מבטא את האמונה בקיומו של קשר ישיר בין הבורא לברואיו, ועל כן יכול כל אדם להגיע לדרגת הדבקות, לזכך את נפשו ולהתקשר לבורא בדרכים שונות. אל הדבקות עשוי כל אדם להעפיל בשעת התפילה, בהתרכזות במילים ובאותיות ואפילו בדרכים גשמיות ובפעולות יום יומיות. כך הופכת הדבקות לאידיאל שכל אחד מסוגל להגיע אליו, אף אם הוא נמצא בשולי החברה ונחשב לאדם פשוט הרחוק מלימוד תורה.

התכוונות מיסטית זו פותחת בפני האדם את השער למגע קרוב עם הבורא. שלב גבוה יותר בהשגת הדבקות מתקשר לדמותו של הצדיק, אשר על ידי השגת האקסטאטיות הוא מתקן לא רק את נשמתו אלא אף את נשמת העדה, את נשמת העם ואת נשמת העולם כולו. מכאן שהתחברות החסיד אל הצדיק והידבקותו בו הופכת גם אותו לשותף לתהליך התיקון.

הבחינה המוסרית שנבדקה בסיפור משקפת מצב תרבותי וחברתי של עם שהיה בגלות מארצו, ולמרות זאת ניסה לשמור על ערכיו הרוחניים, אף שמסביבו הייתה חברה עוינת, שהתנכלה לפרנסתו ולקיומו הפיזי. הנחות מוסריות אלו, שבאות לידי ביטוי בסיפור, אינן ייחודיות דווקא לסיפור החסידי, אולם הן התנאי הראשוני בו ובכל התורה החסידית. אישיות מוסרית והתנהגות מוסרית היא התביעה הראשונית מכל אדם בעם ישראל, ואם אדם נוהג בדרך זו הוא עשוי להגיע אף לרמה האידיאלית לאקסטאטיות.

מאמר זה זו גובש על פי ההנחה, שחינוך במשמעותו המלאה איננו רק הצבת מושגים תיאורטיים ולימודם בשעת השיעור אלא הוא חייב לעמוד בחיבור עם החיים ועם דמויות, שהגשימו בחייהן השגות מטאפיזיות נעלות. הסיפור החסידי מעניק לתלמיד חיבור להווית חיים אוטנטית, שניתן להזדהות עמה ולהפנים את ערכיה. על כן עניין מיוחד יש למאמר זה לבחון את התרומה, שיש לסיפורים אלו למערך החינוך כיום במדינת ישראל היום, במיוחד בתחום הצבת אתגרים בנושא הערכי מורלי ובנושא היצירתי מחטיבת הביניים ומעלה במערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות.

מבנה הסיפור
הסיפור כולל 21 שורות.

1. שתי השורות הראשונות משמשות כאקספוזיציה המכניסה את הקורא לביתו של ר' אלימלך. ומאפשרת הצצה ליחסים החברתיים בין החסידים המצטופפים בבית הרב.
2. העלילה מתחילה בשורה השלישית עד השורה התשיעית.
3. סיפורו של ר' אלימלך משורה עשירית עד שורה עשרים.
4. תגובתם של החסידים שורה עשרים ואחת.

לפנינו מבנה של סיפור מסגרת שמסופר על ידי מלקט הספר אוהל אלימלך אברהם חיים שמחה בונים מיכלזאן. הסיפור מתחיל בתיאור יחסם של החסידים אל ר' מנחם מענדל ומסתיים בתיאור המהפך ביחסם אל ר' מנחם. מהפך שהתרחש בעקבות סיפורו של ר' אלימלך. כלומר, סיפור המסגרת כולל את סיפורו של ר' אלימלך, שתפקידו להאיר ולהסביר את משמעות האירוע ואת תגובתו של ר' מנחם מענדל, המתוארת בסיפור המסגרת. מבחינה ספרותית לפנינו סיום מעגלי שהחל במילים "וטרם נודע לאיש". זהו רמז מטרים שסיומו הפואנטי הוא במילים :"אז ראו כולם כי זה האברך". כעת הוא אינו "כאחד מן החסידים" אלא אברך שצופה לעתיד בדומה ליוסף הצדיק.

שתי דמויות מופת מהעולם החסידי מתוארות בסיפור שלפנינו והן משמשות כמצע ריאליסטי לסיפור. ר' אלימלך מליז'נסק ותלמידו ר' מנחם מענדל מרימינוב. נבדוק כמה פרטים ביוגרפיים שאינם נמצאים בסיפור אך הכרחיים להבנתו.

ר' אלימלך מליז'נסק
חקר הביוגרפיה של ר' אלימלך מליז'נסק מבוסס על ספרות הגיוגרפית חסידית שנדפסה לאחר מותו של ר' אלימלך באוהל אלימלך, וכן על סיפורים רבים נוספים מפי תלמידיו הרבים. ספרו הדרשני על פרשיות השבוע נועם אלימלך, וכן האגרות המצורפות לספר מצליבות את האינפורמציות השונות על דמותו. 4

למרות שאין בידינו תמונה של ר' אלימלך ישנן עדויות על מראהו החיצוני כפי שאנשים זכרוהו מתקופת נדודיו קודם התגלותו.5 לפי התיאור הוא היה גבה קומה, לבוש במלבוש קצר כדרך האנשים הפשוטים, והיה חגור בחגורה קלועה מתבן ושני קולטניס (צמות) היו לו בזקנו.6 לדברי המגיד מקוזניץ היו לר' אלימלך עיניים מאירות, סוקרות וחודרות.7

ר' אלימלך נולד בתע"ז ונפטר בתקמ"ז (1717-1787).8 בן לר' אליעזר ליפא, יהודי כפרי עשיר, שהתגורר בכפר לופוחי שליד טיקטין. הוריו של ר' אלימלך היו ממשפחה מפוארת ומיוחסת.9 בשנות נעוריו הוא נהג בסיגופים תוך ישיבה בין נמלים וקוצים עוקצניים, וכן ערך גלגולי שלג. הוא יצא עם אחיו ר' זושא מאניפולי לגלות, כדי להשיב רבים מעוון. למנהג זה של עריכת גלות מרצון הנקרא "אפריכטען גלות" בלשון החסידים שורשים עמוקים בתולדות היהדות. לנדודים אלו נלוו סבל, בזיונות וחרפות.10 בעקבות אחיו ר' זושא התוודע ר' אלימלך לחסידות, הפך לתלמידו של המגיד ונמנה על הארי שבחבורה.11 ר' אלימלך התיישב בליז'נסק שבגליציה.12 משם הפיץ את תורתו הייחודית, וקנה לו תלמידים הרבה.13 ספרו נועם אלימלך נכתב ונערך על ידי בניו ר' אלעזר ואחיו הקטון ר' אליעזר והמסייע ר' יעקב דב בער הלוי. הספר הובא הובא לדפוס בשנת תקמ"ח (דפוס למברג). הספר נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות.14 את הספר מתאר מאיר איידלבויים:
אף שגדולי החסידים והאדמו"רים ראו בו עמקות גדולה שרק בעלי דרגות מסוגלים להבינו, בכל זאת נהפך לספר פופולרי, ואפילו הפשוט שבפשוטים היודע לקרוא בספר, ומבין מה שקורא, מסוגל להבין אותו ולמצוא בו מלוא חופנים מוסר השכל, הנהגות והשגות.15
בספר מפתח ר' אלימלך את רעיון "הצדיקות המעשית" של הצדיק, שכל מהותו מוקדשת להשפיע על עדתו מבחינה רוחנית וגשמית.כדבריו:
וזה הניעור בלילה פירוש הצדיק שהוא ניעור ולא ינום ולא יישן בגלות המר הזה נקרא לילה ומתפלל תמיד על שמחת ישראל וגדולתם16

ר' אלימלך מצא את המזיגה שבין מיסטיקאי לבין מנהיג חברתי. כמו הצדיק במשנתו הוא מגשים בחייו את אידיאל הדבקות המיסטית יחד עם הדאגה לעדתו.17 סיפורים רבים על כישוריו הרוחניים וכוחותיו המטאפיזיים של ר' אלימלך מעידים על גדולתו האישית, על השתדלות להעלאת דרגתם הרוחנית והמוסרית של תלמידיו וחסידיו וכן על עזרתו לכל אדם שהתמודד עם קשיים בחייו.18

ר' מנחם מענדל מרימינוב
ר' מנחם מענדל טורם מרימינוב בן ר' יוסף "חריף". נולד בשנת תק"ה. נפטר ב-י"ט אייר תקע"ה. בגיל י"א ראה את פני ה"מגיד" ממזריטש. למד בישיבתו של ר' שמואל שמעלקא בניקלשבורג ושם נתפס לחסידות. נשא אשה בפריסטיק והתגורר בה. על פי חלום, שנגלה אליו, עבר לר' אלימלך מליז'נסק והיה לאחד מבחירי תלמידיו. ר' אלימלך הוריש לתלמידו את "מוחו" ועם מותו של ר' אלימלך בשנת תקמ"ז אלפים החלו לנהור אליו. בשנת תקנ"ה עבר לרימינוב, חזר לפריסטיק ובשנת תקס"ז השתקע ברימינוב. דברי תורתו בספרים: מנחם ציון, אור הנר, תורת מנחם, דברי מנחם, ולאחרונה לוקטו בספר ילקוט מנחם. 19

עיצוב דמותו של ר' אלימלך בסיפור
כמה איפיונים ישירים מתקשרים לדמותו של ר' אלימלך בסיפור.

הסיפור פותח בתואר הכבוד הצמוד לשמו של ר' אלימלך:" כבוד קודשו", "רבו הקדוש" ולאחר מכן מופיעים התארים: "הרב הקדוש", "מורו ורבו הקדוש".

תארים אלו מומחשים בסיפור לאור התנהגותו של ר' אלימלך.

בשעת סעודת שבת כשכל התלמידים ישבו לפני רבם ר' אלימלך, הגיש המשמש את קערת המרק לר' אלימלך. ר' אלימלך הפך את הקערה על פיה והמרק נשפך. ר' מנחם מנדל פנה בבהלה לר' אלימלך, צעק שכעת יבואו לאסור אותם, ולכן ביקש מרבו להניח מהענין. הנוכחים בסעודה נאלצו להתאפק ולא לצחוק בגלל יראת הכבוד שרחשו לרבם ר' אלימלך. זהו אפיון ישיר ליחסם של תלמידיו אליו. ומיד בולט אפיון עקיף לאישיותו החינוכית של ר' אלימלך. הוא ענה לתלמידו ר' מנחם מענדל: "על זה הרגע". הוא הבין את תחושת הפחד והבהלה שתקפה אותו ורצה להרגיעו. כך פועל מחנך דגול שמבין את רגשותיו של תלמידו. זאת ועוד, היה צורך לספר מיד את כל מה שקרה בשעת שפיכת המרק כדי להעצים את דמותו של התלמיד, שלרגע הועם כבודו בעיני התלמידים האחרים אשר סעדו עם ר' אלימלך. הוא מכנה אותו "בני" ומרגיעו שלא יפחד הרי אנחנו כולנו פה. חמימות ועידוד התלמיד בולטים באישיותו של ר' אלימלך.

ר' אלימלך התחיל לספר לקהל תלמידיו מה קרה. אחד משרי הממשלה זמם לפגוע ביהודים וכמה פעמים כבר כתב את כתב השטנה בספר כדי שהמלך יחתום עליו בטבעתו. אלא שבכל פעם היה עיכוב שבגללו לא הגיע הספר לשולחן המלך.

"כי בכל עת קרה איזה מקרה שבסיבתה לא היה ראוי הספר להעלותו על שולחן המלך" העובדה שר' אלימלך בקי בכל העיכובים של המזימה הרעה מעלה את הסברה שאף בפעמים הקודמות ידו הייתה בעניין, ומאוד ייתכן שזו לא הפעם הראשונה שהוא מעורב בהצלת עמו. דבריו אלו הם עמומים ללא פירוט והסבר, ומכאן ניתן לראות באפיון עקיף את מידת הענווה שלו. כדי להשיג את ההשגות הרוחניות על הצדיק לנהוג בדרך מוסרית נעלה כפי שאומר ר' אלימלך בנועם אלימלך:
הצדיק המשפיע ברצותו לקבל השפעה מלמעלה צריך להקטין עצמו בהכנעה גדולה 20

אך היום, המשיך ר' אלימלך לספר, הוא גמר לכתוב ולא נוצר עיכוב, וכך הגיע הספר אל המלך שרצה לפזר על הכתב חול כדי לייבש את הדיו. בשנייה זו הוסיף ר' אלימלך לספר, הפכתי את הקערה עם המרק כדי שיעשה המלך פעולה דומה לשלי. ואכן טעה המלך ובמקום להשתמש בחבית החול הוא לקח את חבית הדיו והפכה על כתב השטנה. ר' אלימלך המשיך להסביר לשומעיו, שתלמידו ר' מנחם מענדל הצליח לראות זאת והגיע לרמה רוחנית כה גבוהה עד כי סבר שר' אלימלך שם במו ידיו שפך את הדיו, ולכן צעק שעלולים לאסור אותנו.

נאמר בסיפור שר' אלימלך סיפר "בעצמו" את הדברים שנאמרו לעיל.

בספרו נועם אלימלך תובע ר' אלימלך מהצדיק לא להתפאר במעשי הנסים שעושה לעמו. אולם אם פירוט מעשיו ילמד זכות על עמו או הם יסייעו לאחרים מבחינה חינוכית אז חשוב לספר אותם. יש להניח שכאן פעל ר' אלימלך על פי שיקול דעת זה. סיום הסיפור מעיד שהכרעתו הייתה נכונה. כדבריו:
דלפעמים הצדיק מספר בשבח עצמו ופורט את מעשיו הטובים וכוונתו בזה כדי להשפיע לעולם השפעות רחמים וברכה שהוא כמלמד זכות על עצמו לפני הבורא לומר שהוא צדיק וכך טוב עשה ועבור זה ראוי למלאות משאלותיו להשפיע לישראל כל טוב נמצאת כוונתו אינו להתנשאות כי אם להביא ברכת טוב על ישראל והשם הטוב חוקר לב ובוחן כליות עשתונותיו וגומר בעדו לטובה לכל דבריו ומחשבתו הקדושה או כדי לתמוך ולסעוד את איזה אדם בדבריו ליראת ה' הנכבד והנורא או לאיזה צורך שעה ודברים כאלו מי יתן דבר ידבר 21

ר' אלימלך סיפר את הדברים בגוף ראשון מה שמגביר את מהימנותם ואת חשיבותם. דמותו מועצמת ואנו מתוודעים ליכולת הראייה למרחקים, וליכולת הרוחנית לפעול ולהושיע לעם ישראל בבחינת צדיק גוזר וה' מקיים 22.

כדבריו בנועם אלימלך:
והבחינה האמיתית היא שיהא מיצר על צרות ישראל מחמת שזה עצר השכינה הקדושה אשר בכל צרתם לו צר וכל מגמתו הוא להמשיך השפעות על ישראל כדי להעלות השכינה 23.

משום כך אפילו בתנועת יד הוא מצליח לחולל נס גלוי, כדבריו:
שבכל איבר או תנועה שאדם עושה בה מצווה או דבר קדושה אז הנשמה שורה באיבר ההיא, וכשהנשמה שורה באותה האיבר אז האיבר מתנועע מכוחה 24

ר' אלימלך מרבה לכתוב בספרו על תפקידיו של הצדיק. הצדיק מרומם את כל הקהילה ומקנה לה חיים מיסטיים, אלא שתפקיד רוחני זה טומן בחובו דיאלקטיקה מתמדת בנפש הצדיק. הצדיק נמצא במתח מתמיד בין השאיפה להגיע לדבקות עילאית מתמדת לבין האחריות שחש לקהילתו, אחריות שמצריכה ירידה לצרכים קיומיים של עדתו. מתח זה מוסבר בחסידות כדיאלקטיקה של "רצוא ושוב" או של "קטנות" ו"גדלות". היינו, הצדיק שואף להגיע בדבקותו אל "האין" אל "המלאות האינסופית של ההוויה האלוקית."25 מסקנתו של ר' אלימלך היא שעל הצדיק לבחור בדרך של הטיית עצמו מדבקותו בבורא ולרדת ולטפל בצורכי עמו.
דהצדיק הוא המשפיע לישראל את שלוש אלה בני חיי ומזוני. אך ברצותו להשפיע צריך הצדיק שירד קצת מדביקותו ולהטות עצמו לראות צורכי העולם.26

עיצוב דמותו של ר' מנחם מענדל מרימינוב
ר' מנחם מענדל מאופיין בתחילת הסיפור כמי ש"היה כאחד החסידים היושבים לפני רבם". ובאיפיון עקיף ניתן לראות בתיאור זה את מידת הענווה שציינה את אישיותו. הוא היה כמו כולם ולא ניסה להתבלט.

בדרך של איפיון ישיר מכונה ר' מנחם על ידי מספר הסיפור בתואר "מורנו הרב" מה שמעיד על גדולתו הרוחנית. בתחילה החברה אינה מבינה את תגובתו למראה הקערה השפוכה בסעודה, אולם לקראת סוף הסיפור דמותו מתעצמת ומקבלת גושפנקא מפי ר' אלימלך. לא סתם הוא צעק בבהלה. הוא הגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה עד כדי כך, שחש שר' אלימלך נמצא יחד עמו שם, ולכן צעק בבהלה שמא יאסרו אותם.

תגובתו המהירה של ר' אלימלך מבהירה לא רק את מה שהתרחש אלא מעצימה את דמותו של התלמיד, שצפה למרחקים והגיע לפסגה רוחנית גבוהה יחד עם רבו. על כן לא פלא שחל שינוי ביחסם של הסובבים אל ר' מנחם הפך להערצה, והם הבינו שלפניהם עומד אברך שצפה ברוח הקודש למקומות שעין רגילה לא יכלה לעשות זאת. הביטוי "אברך צופה" מזכיר את כינויו של יוסף הצדיק על ידי פרעה:" וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים"27

ובהמשך נאמר: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח.."28 אזכור כינויים אלו יוצרים אנלוגיה משלימה בין יכולתו הרוחנית של יוסף לבין כוח הראייה של ר' מנחם מענדל מרימינוב. וכן היא ממחישה את התפעלות החסידים מדמותו כפי שזכה יוסף מפרעה ומכל עמו.

עיצוב דמותם של התלמידים
החסידים בסיפור מאופיינים כמי שיושבים לפני רבם. ביטוי זה מבליט את מידת הכבוד שרחשו לר' אלימלך ואומנם ההמשך מאשש קביעה זו. הם כמעט פורצים בצחוק למשמע ההערה הבלתי הגיונית והמנותקת מהמציאות של ר' מנחם. גורם ההפתעה הבלתי צפויה גורם לאדם לצחוק 29,אלא שיראת הכבוד שרחשו לרבם גורמת להתאפקות והם עוצרים את צחוקם.

תשובתו של ר' אלימלך לר' מנחם והסיפור שסיפר פועלים את פעולתם החינוכית והמסר שהועבר להם נקלט היטב. זהו פועל יוצא של גישה ישירה ואוטנטית של ר' אלימלך שכוח האמת של דבריו משפיע מיד, כדברי ר' אלימלך בספרו:
הצדיק האמיתי אשר כל כוונותיו להעלות השכינה מעשיו נכנסים בליבות בני אדם ונותנים אהבה רבה בליבם והם מוסרים נפשם על קדושת שמו יתברך.30

הסיפור מסתיים בתיאור תגובתם למשמע סיפורו של ר' אלימלך. הלגלוג משתנה במהירות כפי שנאמר :"אז ראו כולם" ביטוי שמופיע לאחר קריעת ים סוף: "אז ישיר משה ובני ישראל".31 נוצרת אנלוגיה בין היראה המטאפיזית שזכו לה בני ישראל בראותם את נס קריעת ים- סוף לחסידים שהתפקחו והבינו שלפניהם עומד אברך בעל יכולות רוחניות גבוהות. ההערצה לדמותו עומדת בניגוד לצחוק ולזלזול בו בתחילת הסיפור.

המצע הריאליסטי בסיפור
דמותו של המשמש מהווה מצע ריאליסטי לסיפור. המשמש היה החסיד הקרוב ביותר לצדיק מבחינה פיזית. הוא שדאג לצרכים היום יומיים שלו, עשה זאת באמונה, באהבה ובמסירות רבה. סיפורים רבים ישנם בחסידות על משרתי הרב שניחונו בתכונות נפש גדולות שהרי להיות כה קרוב אל הצדיק מחייב אותך להדמות אליו. למשל: ר' קלמן קלונימוס בעל הספר מאור ושמש סיפר שכדי להתקבל בבית מדרשו של ר' אלימלך היה צריך להיות שמש תקופה מסוימת, ורק לאחר שמלאת תפקיד זה באמונה יכולת להתקבל כתלמיד. 32 מעמדם של המשמשים היה חשוב כיון שתווכו פעמים רבות בין הצדיק לחסיד כגון: הם קבלו את ה"קוויטיל" והעבירוהו אל הרבי. כשהיה מגיע "קוויטל" בדואר הם הקריאו אותו לפני הצדיק, ואף רשמו את תשובתו כדי לענות לפונים 33.

ידועים בחסידות משמשים שהפנימו את תורת רבם ולאחר מות הצדיק הם ירשו את כס האדמו"רות. למשל משמשו של ר' מנחם מענדל מרימינוב ר' צבי הירש, שציונו (קברו) נמצא בסמוך לציונו של ר' מנחם מענדל.

מצע ריאליסטי נוסף עולה מסיפורו של ר' אלימלך והוא קשור למזימות אחד משרי המלך. תיאור המזימה משמש כמניע לעלילה הסיפורית שלפנינו.

המזימות, התככים והשאיפה הבלתי נדלות של מנהיגי הגויים מתווי מדיניות השטנה כלפי עם ישראל היו לחם חוקם של עמנו בגלות הארוכה. החל מפרעה, מעמלק שזינב בנו מיד לאחר היציאה ממצרים, ממשיכו המן הרשע בפרס וכלה בכל הפרעות הנוראות לאורך כל השנים עד השואה הנוראה. המשותף לכולם הוא ניסיונם למחוק את עם ישראל. לצערנו גם כיום כששבנו לארצנו לא נשתנתה מגמה זו של אויבינו. אלא שהקב"ה ברחמיו על עמו שולח בכל דור את צדיקיו שבכוח גדולתם, בצדיקותם, בתפילתם הזכה ואפילו בתנועותיהם מסוגלים להעביר את רוע הגזירה בבחינת צדיק גוזר וה' מקיים.

ר' אלימלך מרבה לדבר על נושא זה בספרו נועם אלימלך, ואכן סיפורים רבים עליו מוכיחים עד כמה האחריות לעמו העסיקה את מחשבתו, והוא נחלץ בכל חייו להגן על הפרט והכלל כאחד ללא מורא וללא פחד משרים או פריצים בעלי כוח והשפעה.

הנקודה האקסטאטית בסיפור
פרופ' יואב אלטשיין במחקריו מאפיין את ז'אנר הסיפור החסידי וקובע את האקסטאטיות כמאפיין דומיננטי שלו. 34

אף הסיפור הנדון מדגים את האקסטאטיות העשויה להתממש רק על בסיס תשתית מוסרית, שקיימת בדמויות המעוצבות בסיפור. 35

שפיכת המרק שלכאורה נראתה כפעולה פיזית אשר נעשתה בהיסח הדעת היוותה למעשה פעולה רוחנית מדהימה של צדיק הנמצא במרחק עצום מהתרחשות הדברים. הוא צופה ויודע בדיוק מה עושה המלך ברגעים אלו. וידיעה זו מכתיבה לו את מהלכיו יוצאי הדופן. תנועת ידו משפיעה על תנועת ידו של המלך, שמטרתה הייתה לפגוע ביהודים. כדי שאדם יהיה מסוגל לפעול בצורה שכזו עליו להיות בדרגה רוחנית גבוהה ביותר, כשכל כוונותיו מרוכזים בתנועת ידו. נוצר אצלו שילוב מדהים של גוף ונפש היוצרים כוחות רוחניים המסוגלים לחולל נס גלוי.

האחריות והדאגה לקיומו הפיזי והרוחני של עם ישראל ב"גלות המר" 36 הם המניע לפעולותיו של ר' אלימלך. כלומר, התשתית המוסרית היא ערבות לכלל ומסירות נפש לטובת הפרט והכלל, ובעקבות כוונות טהורות אלו הדבקות בבורא פועלת את פעולתה והאקסטאטיות בה נמצא הצדיק מסייעת לו לשנות מהלכים לטובת עמו.

משתתף עמו באקסטאטיות זו תלמידו ר' מנחם מענדל שחוזה ברוח הקודש במעשי רבו והוא "מתפשט מגשמיותו", כפי שאומר ר' אלימלך בסיפור, וצופה במעשיו של רבו האהוב.

ניתן לומר שגם התלמידים חשו בתחושה עילאית למשמע סיפורו של ר' אלימלך תדהמתם והערצתם לר' אלימלך מתרחבת גם לגבי התלמיד ר' מנחם מענדל. אם בתחילת הסיפור תגובתם הייתה לגלוג וצחוק הרי בסוף הסיפור ראייתם משתנה וישנה הגבהה בתחושתם כלפי מי שנראה היה בתחילה כאחד האדם.

אף הסמלים בסיפור יוצרים מצבים אקסטאטיים.

ראינו שהשבת, השולחן והפה קבלו משמעויות נוספות מוגבהות מעבר למשמעותם הראשונית. משמעויות אלו נבנו מרבדים שונים של תרבות עם ישראל החל מהמקרא, מדרשי חז"ל, ועד לסימבוליקה הקבלית, שהשפיעה רבות על תורת החסידות בכלל ועל הסיפור החסידי בפרט.37

זמן ומרחב ומשמעותם בסיפור

הזמן
הזמן בסיפור הוא הסעודה השנייה בשבת. זמן זה נקרא במחקר הסיפור החסידי "זמן טעון". כלומר, זמן שיש לו כוחות רוחניים העשויים להשפיע על הסובבים. השבת- כוחה הרוחני גדול ומקורו מבריאת העולם. השבת היא העדות לבריאת העולם על ידי בורא עולם, ועל כן שמירתה בכל שבוע על ידי עם ישראל מחזיר אותנו ישירות למימד רוחני עצום כפי שהיה בבריאת העולם. שמירת השבת מעניקה כוחות נפש וגוף לאדם ומקרבת אותו לבוראו. לסעודות השבת על שולחנו של הצדיק הייתה השפעה גדולה על החסידים, דברי התורה שנאמרו על ידו וזמירות השבת והמנגינות שחוברו באירועים אלו שמשו מקור ראשוני להתעלות רוחנית של הצדיק וחסידיו. הנסיעה אל הרבי לשבתות ולימי מועד והישיבה עמו ליד שולחן השבת תוך שמיעת דברי התורה וראיית תנועותיו בשעת סעודתו הייתה חלק בלתי נפרד מחיי החסיד, ואף שנסיעה זו עלתה כסף רב, הוא עשה הכל להיות נוכח בבית הרבי.38

ר' אלימלך בהיותו בסעודת שבת שואב כוחות רוחניים אף מאותה שבת ראשונית, ומצליח לפעול ממרחק מעין שלט רחוק כפי שנקרא היום. בספרו נועם אלימלך מדבר ר' אלימלך על ההשפעות הרוחניות הגדולות שיש לצדיק עד כדי כך שנקרא בשם שבת.

כדבריו:
וכשהצדיק הוא במדרגתו כך אז נקרא בשם שמש, כשם שהשמש הוא בבהירות ותענוג גם כן, שבא ממנה הנאה לבני אדם, כן הצדיק הזה הוא בבהירותו ומשפיע להעולם גם כן, וזו " שמש בשבת" רצה לומר: מה שה' יתברך ברוך הוא הטביע בנפש הצדיק הגדול הנקרא שבת, שיהיה לפעמים בבחינת שמש, הוא בשביל "צדקה לעניים", שיעשה צדקה עם עניי עמו להשפיע להם כל צורכיהם על ידי הצדיק הגדול שהשפעות הולכין על ידו".39

מילות הזמן בסיפור מציינות את הזמן בו התרחש האירוע. למשל: "בהיותו מסתופף בצל קורתו של כבוד קודשו", "טרם נודע לאיש מופת", "קרה הדבר". אלה הם לא ציוני זמן כרונולגי אלא ציוני זמן איכותיים רוחניים כמו גם סעודת יום השבת כפי שהוסבר לעיל. זמן כרונולוגי מופיע במילים: " על זה הרגע" וכבר הודגש לעיל שהוא מעצים את דמותו של ר' אלימלך כמחנך השומר על כבוד תלמידו. ר' אלימלך נחלץ לשמירת כבוד התלמיד שנראה היה שזלזלו בכבודו. המילה "אחר כך" גם היא מציינת מילת זמן. ר' אלימלך מתאר בפני החסידים הסמוכים על שולחנו מה התרחש בינו לבין ר' מנחם לפני כמה דקות.

לאורך עשר שורות כמעט כחצי מאורכו של הסיפור נמשך סיפורו של ר' אלימלך. ישנה כאן נסיגה לאחור מבחינת הזמן שבסיפור וכך נקטע הרצף הכרונולי של העלילה.40 גם בתוך הסיפור ישנם ציוני זמן כרונולוגי כמו: "ואז טעה" וכן בשורה האחרונה בסיפור המילה "אז" מציינת לא רק זמן כרונולוגי אלא גם לימוד חדש ותפיסה חדשה בראייתם את הזולת.

המרחב
שני מרחבים בולטים בסיפור ביתו של הצדיק ר' אלימלך. הסיפור מתמקד במקום מסוים בביתו, שולחן השבת של הצדיק כשמסביבו יושבים חסידיו תלמידיו. כפי שנאמר לעיל זהו מקום שבו שוררת אוירה רוחנית והילה של קדושה אופפת את כל מי שנמצא בסביבבתו. השולחן כמקום אכילה והודייה לה' נתפס בעיני חז"ל כמזבח, והוא מקבל עוצמות רוחניות הנמשכות מ"שולחן הפנים" במשכן ובבית המקדש. המזבח כפר על ישראל כשהיה בית מקדש וכיום שולחנו של אדם בו מודה הוא לבורא על המזון שנתן לו ועל חסדיו, מקבל משמעות סמלית של מזבח המכפר על האדם. 41 לשולחן גם משמעויות קבליות והוא מתקשר לספירת המלכות 42.

ביטוי לשון רבים מתקשרים לשם העצם שולחן וכך מעצימים את חשיבותו הסמלית בחיי אנוש. 43

בניגוד למקום קדוש זה של שולחן הר' אנו עדים לשולחן אחר רחוק משם שכל עיסוקו לרחוש מזימות ולפגוע ביהודים. זהו שולחן המלך שם היה צריך להתבצע השלב הסופי של החתימה על כתב השטנה.

כאן בולט הקשר בין הזמן והמרחב בסיפור. הזמן הטעון סעודת שבת בו הצדיק יונק את כוחותיו הרוחניים מבראשית משפיע על יכולתו לפעול פעולות במרחב, במקום המרוחק ממנו כאילו הוא נכח שם בגופו.

מילת הזמן "אז" מופיעה כשר' אלימלך גמר את סיפורו, והיא מורה על תגובתם של החסידים למשמע דברי רבם. זמן כרונולוגי שמתקשר להבנה שכלית ושינוי עמדות רגשי.

תשתיות לשוניות
על פי קביעותיו של יואב אלשטיין הטקסט ראינו שהטקסט:
נושא מטען אילוזיות ומבחינים במשקעי פרידיספוזיציה בהדים מן המקרא, מן המדרש מהזוהר, מספרות המוסר הקבלית ומפרשנות המקרא הקבלית, וכל אלה משוקעים במרקם הנארטיבי-הלשוני של הסיפור.44
בדיקת הלשון בסיפור אכן מאששת הנחות אלו. הביטוי : "בהיותו מסתופף " מקורו בתלמוד 45.

החסידים רואים את ר' מענדל :"כאחד מן החסידים" ללא שום מאפיינים מיוחדים. הביטוי מזכיר את המילים שאומר שמשון לדלילה.46 האסוציאציה לשמשון, שהציל את עם ישראל מידי הפלשתים יוצרת אנלוגיה לר' אלימלך המשמש מנהיג לעמו ומנסה להושיע אותם באמצעים רוחניים מיוחדים. החסידים שאינם בדרגה רוחנית גבוהה אינם מסוגלים לראות את המהלכים הללו ואף אינם מכירים בגדולתו של ר' מנחם ממענדל. הוא נחשב בעיניהם כאחד מהם ללא כישורים מיוחדים.

תיאור התבשיל והכלי בו הוא מוגש "קערת מרק" מופיע אצל השופט גדעון שמלאך ה' התגלה לו תחת האלה בעפרה. 47שפיכת המרק אצל גדעון מתקשרת לגילוי ה' ולעוצמות הרוחניים והגופניים שעשוי גדעון לקבל עם הופעת מלאך ה'. יוצא ששפיכת המרק על ידי ר' אלימלך היא תכסיס, שהועתק על ידו מאירוע היסטורי משמעותי,אשר קרה למנהיג ולשופט דגול שנבחר על ידי הקב"ה להושיע לעם ישראל, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

צירוף המילים: "מלמלאות פיהם שחוק" מופיע בתהילים48. שם השחוק הוא ביטוי לשמחה ולהתפרצות של רגשות חיוביים על כל החסד שעתיד הקב"ה לעשות עם עמו עם שובם לארצם, לעומת זאת השחוק בסיפור מדגיש את לעג החסידים. המעניין הוא שבסופו של הסיפור נוצרת אירוניה הקשורה לצחוק. כעת יש להפנות את הצחוק למראה הטעות, שנעשתה על ידי מלך הגויים.

הביטוי: "אפס מיראת רבם" מזכיר את דברי המרגלים:" אפס כי עז העם" 49 זהו לא רק אזכור אסוציאטיבי בלשון אלא אף מעין אנלוגיה בין עזות המצח של המרגלים להתנהגות הבלתי ראויה של החסידים, שלולי יראתם מר' אלימלך היו פורצים בצחוק למשמע תגובתו של ר' מנחם מענדל.

המילה "מזימות" נמצאת במשלי ובירמיהו, ומשמעותה שלילית.50

מזימות השר, כתב השטנה וטבעת המלך שבסיפור יוצרים אנלוגיה משלימה לאחשורוש המלך ולמן הרשע, שכמעט הצליחו להרוג ולאבד את כל היהודים. 51

ראייתם החדשה של החסידים את ר' מנחם בסוף הסיפור מתוארת בביטוי של העצמה "אשר עין לא ראתה". ביטוי זה נמצא בישעיהו 52 והוא מיוחס שם לנפלאות שעשה ה' לעמו במצרים אשר גרמו להלם ולזעזוע בכל העמים. שום עין לא ראתה מעולם דברים מדהימים שכאלה. שימוש בביטוי לשוני הקשור לבורא עולם בסיפור מעצים את דמותו החדשה של ר' מנחם כפי שהצטיירה בעיני החסידים בסוף הסיפור.

אנו רואים שלשון הטקסט של הסיפור החסידי מעידה על שליטה עצומה ברובדי הלשון של מקורותינו. 53

המשך המאמר