|
אילו ביקשנו נציג לתקופת הפיוט, שכל מה שהוא מיוחד ואופייני לדמותו של הפיוט יהא רשום בו בנציג, בקווים בולטים ובצבע גדוש, וטבעו של הפיוט יתגלה בו גילוי מובהק, והוא גם הפייטן שנמצא בפיוטיו את הביטוי הנאמן לרוחה של התקופה ההיא, לא על יניי נצביע, אלא על פייטן אחר, שהיה אחריו, הוא ר' אלעזר ברבי קליר מקרית ספר.
ר' אלעזר הקליר היה ידוע כל הימים, ואף פיוטיו היו מפורסמים כמעט בכל תפוצות ישראל. ידעו אותם בספרד, ובייחוד היה ר' אלעזר הקליר מפורסם בתפוצותיהם של היהודים האשכנזים, שפיוטיו נכללו בתוך מחזוריהם. ואף-על-פי שהיה שמו ידוע, תולדותיו לא היו ידועים. נחלקו הדעות הרבה בעניין זמנו של ר' אלעזר הקליר; יש המקדימים אותו ויש המאחרים אותו, וההפרש שבין הזמן המוקדם ביותר לזמן המאוחר ביותר הוא לא פחות מאשר אלף שנים! הרשב"א (בן המאה הי"ג, תשובות סי' תמ"ט) היה סבור בר' אלעזר זה שהוא התנא ר' אלעזר בן ערך, שהיה בראשיתה של המאה השניה, התוספות במסכת חגיגה דף י"ג ע"א, אמרו עליו שהוא התנא ר' אלעזר בר' שמעון, שהיה בסופה של המאה השנייה. בתקופה החדשה היו סבורים אחרת על זמנו של ר' אלעזר הקליר. גריץ היה סבור, שהוא לא היה מאוחר לשנת 800. לדעת שי"ר (שלמה יהודה רפאפורט) היה ר' אלעזר הקליר בסוף המאה העשירית, היידנהיים שהיה לפניהם קבע את זמנו למאה האחת-עשרה - הרי לפנינו לוח זמנים ארוך, מסוף המאה הראשונה עד המאה האחת-עשרה, היינו אלף שנים. היום סבורים החוקרים, שר' אלעזר הקליר היה לא מאוחר מן המאה השישית או מראשית המאה השביעית, כלומר שהיה בוודאי קודם שכבשו הערבים את ארץ ישראל בשנת 635. ומה הטעם לדעה זו, שכן מצאנו בפיוטיו, שהוא קובל רק על הצרות ש"אדום" מצרים לישראל, ו"אדום" הוא כנוי למלכות הנוצרים, אבל אין הוא קובל על "ישמעאל", כלומר על מלכות הערבים. אף בדבר מקומו של ר' אלעזר הקליר הדעות חלוקות הרבה זו מזו; הקדמונים, שהיו סבורים בו שהוא תנא, ממילא קבעו על ידי כך את מקומו בארץ ישראל. בתקופת חכמת ישראל ניטשה מחלוקת על עניין זה. שד"ל היה סבור שהיה בן בבל, ולדעת שי"ר היה בן אירופה, וישב בדרומה של איטליה, ואילו על דעת צונץ היה בן יוון, בזמננו סוברים בעניין זה, שהיה בן-ארץ ישראל, כדעתם של הקדמונים. אבל לא רק זמנו ומקום שבתו שלא היו ידועים גדל בהם הספק, אלא אפילו מה שנראה לכאורה מפורש בתולדותיו, אף הוא סתום, הנה ידוע שהוא מכונה ר' אלעזר ברבי קליר - מה טיבו ומה משמעו של שם זה "קליר"? אף בזה חלוקות הדעות, ונאמרו כאן דברים רבים ושונים. מלת "בן" יש לה בעברית כמה וכמה שימושים והוראות. "בן" משמש לציון אדם בעל תכונה מסוימת, כגון: בן-חורין, בן-חיל, בן-זוג וכדומה. ועוד משמש "בן" לציון המוצא של אדם מאיזה מקום הוא בא, כגון: בן-כרך, בן-כפר, בן ארץ-ישראל, ועוד משמש בן בהוראה הרגילה ביותר, לציין יחוסו של אדם לאביו, כגון: בני אברהם יצחק ויעקב, וכגון: יוסי בן-יוסי וכדומה. לפי כל ההוראות הללו פירשו את השם "קליר". בספר הערוך שחיברו ר' נתן בר' יחיאל מרומא, (שהיה בן המאה הי"ב), בערך "קלר" הוא מביא דברים אלה: |
"שמענו שיש מקום שקורין לעוגה "קליר", ועל כן נקרא ר' אלעזר ברבי קליר, שאכל עוגה שהיה כתוב בה קמיעה ונתפקח".
|
|
ויש מי שמפרש ש"קליר" פירושו אוצר (בראשית רבא, פרשה י"ד א: קלרין של מלך ופירש בעל מתנות כהונה: לשון אוצר) והיה אביו בעל אוצר (הר"ר אלעזר פלקלש). שי"ר פירש מלת "קליר" שהוא שם מקום. שכן מצא שהעיר Cagliari-קלירי, השוכנת בדרומה של איטליה, היה שמה ברומית Caller או Callir נמצא שהפייטן קרוי כך על שם מקומו, ובן רבי קליר פירושו שאביו היה מקליר, והוא גם הטעם שמחמתו היה שי"ר סבור שהפייטן הוא בן איטליה הדרומית. שד"ל אומר שכך היה שמו של אביו: קליר. ופרלס משער שמקורו של שם זה הוא בשם הביזאנטיני: קיריל, אלא שנשתנה סדר האותיות, ודבר זה מצוי בשמות שנלקחו משפות זרות. וסוף דבר שטיבו של השם הזה אינו ברור. עוד יש שתי מלים בכתובת של שמו, שאף הן אינן מפורשות כל צרכן, ואלו הן: "מקרית-ספר". אמנם, מצינו במקרא עיר בארץ-ישראל הקרויה בשם "קרית-ספר", אבל כלום אפשר שזוהי אותה עיר? והרי כבר בימי יהושע חדלו לקרוא לה בשם קרית-ספר, כמו שנאמר בספר יהושע ט"ו, ט"ו: ושם דביר לפנים קרית-ספר. על כורחנו אין "קרית ספר" אלא כנוי לאחד המקומות. איזהו אותו מקום? שד"ל היה סבור ש"קרית ספר" הוא הכינוי העברי לעיר סיפרא שבבבל. עתה שסבורים ברבי אלעזר הקליר שהיה בן ארץ-ישראל, משערים ש"קרית ספר" הוא כנוי לטבריה, שהייתה אותה תקופה עיר של חכמים וסופרים, ור' אלעזר הקליר היה בן-טבריה. הדעות החלוקות זו מזו והרחוקות זו מזו על תולדותיו של ר"א הקליר, שאין שום דבר מוסבר לא זמנו ולא מקומו ואף לא שמו, ערפל זה הפרוש עליו עושה אותו תמוה ומופלא בעינינו, וכך היה בעיני הדורות הקודמים. אבל לא רק על תולדותיו רבה המחלוקת, אלא גם בהערכת פיוטיו נחלקו הדעות הרבה, מן הקצה אל הקצה; הללו רואים אותו כבעל רוח הקודש, כקדיש ועיר. ר' צדקיה בר אברהם הרופא כתב בספרו "שבלי הלקט" על ר"א הקליר בזה הלשון: |
"שמעתי מא"מ ששמע מרבותיו גאוני לותי"ר, שכשפייט ר' אלעזר "וחיות אשר הנה מרובעות" (קדושה למוסף של ר"ה) ליהטה אש סביביו" -
|
|
כך ראוהו חסידי אשכנז, תמימי עולם, בהערצה מופלגת. כנגדם ר' אברהם אבן-עזרא בפירושו לקהלת פרק ה',א' ביקר את פיוטיו של ר' אלעזר הקליר מכמה בחינות, ואמר עליהם דברי בקורת חמורים ביותר. כמה פגמים מצא בפיוטיו, ואחד מהם שדבריו אינם מובנים כל צרכם, מפני שהם מיוסדים על המדרשים, ומי שאינו מכיר את המדרשים, אינו יכול לירד לסוף כוונת דבריו. והוא פסל את פיוטיו מלהתפלל בהם. בתקופת חכמת ישראל נידונו פיוטיו בייחוד מן הבחינה הספרותית ואף כאן אין כל הדעות שוות. גריץ חרץ עליו משפט קשה, ואמר שפיוטיו הם מעשה אומנות אבל לא מעשה אמנות. שד"ל ממתיק את הדין, ובמידת הזהירות הוא אומר עליו בזה הלשון: |
"הפייטן הזה היו בו כל המידות והכוחות הצריכות למשורר גדול ותקיף, אבל היו בו בשיעור מופלג יותר מן הראוי".
|
|
כלום יש מקום להכרעה בין הדעות החלוקות? דומה שכל הדעות יש בהן מן האמת, לפי שבאותם החלוקים הגדולים מן הקצה אל הקצה שאנו מוצאים בדעותיהם של החכמים, כמותם של החילוקים הללו אתה מוצא גם בפיוטיו עצמם, דברים שהם רחוקים זה מזה תכלית ריחוק. בים של פיוטיו אתה מוצא פיוטים שאינם דומים זה לזה שום דמיון כשם שקולו של התוף אינו דומה לקולו של הכינור אעפ"י ששניהם מצורפים בתזמורת אחת ושניהם אומרים ניגון אחד. אבל כיוון שהדברים אמורים בהפשטה אין הם עשויים להתפרש כל צרכם אם לא נסמוך דוגמא להם. כמותו של יניי כתב אף ר' אלעזר הקליר קרובות. בייחוד מפורסמות קרובותיו לארבע הפרשיות. באחת מהן, בקרובה לפרשת "זכור", היא הפרשה שקוראים אותה בשבת שלפני פורים, מדובר מעניין מחיית עמלק ומעניין מעשה המן. בקרובה הזאת כלול פיוט אחד שנעשה מפורסם בדורות האחרונים מפני לשונו הבלתי רגילה. ביקש ר' אלעזר הקליר לומר בערך דבר זה: המן בן המדתא או עמלק נזדרז להלחם ביהודים, ודיבר דברי בלע להשמידם. אבל משבא להפיק את זממו הוחזר לו גמולו בראשו ונהרג. עניין זה כיצד אומרו ר' אלעזר הקליר? הוא אומרו בעשרים ושתיים מלים, שיש בהם לא פחות משלושים צדיקי"ם, וזה לשון הבית הראשון: |
|
אץ קוצץ בן-קוצץ
בדבור מפוצץ לץ בבוא ללוצץ כעץ מחצצים לחצץ |
קצוצי לקצץ
רצוצי לרצץ פלץ ונתלוצץ כנץ על צפור לנצץ. |
|
וזה פירושו: אץ, מיהר; קוצץ בן קוצץ, רשע בן רשע, המן בן המדתא (או: קוץ בן קוץ); קצוצי, נדכאי. לקצץ, להכרית; בדבור מפוצץ, בדברי בלע; רצוצי לרצץ, הוא כמו: קצוצי לקצץ. לץ, רשע (זד יהיר לץ שמו, משלי כ"א, כ"ד); ללוצץ, לעשות מעשי רשעות; פולץ, נתפלץ: ונתלוצץ, נעשה בו מעשה הרשעות; כעץ, כשיעץ, כשגמר בדעתו; מחצצים כנוי לחיילות ישראל היורים בחצים; לחצץ, לירות חצים בהם; לנצץ, לעשות מעשה נץ, לטרוף. הרי כאן לפנינו לשון שהיא כמין קולות צלצלים, קולות קצובים החוזרים בתכיפות, כולם במידה אחת ובשיעור אחד. ואף אין כאן רגש עולה ויורד, אלא הכל כאן כאותו רגש שנצטנן ונתגבש ונתקשה ונעשה לקול של מתכת בתוך צלצולו של פעמון. והלשון כולה סמלים, וממילא היא קשה וטעונה פירוש. ונגד הדברים הללו אתה מוצא באחד הפיוטים שנתגלה לפני כמה שנים בין דפי הגניזה, דו-שיח בין כנסת ישראל להקב"ה שכנסת ישראל קובלת על גורלה והקב"ה מנחם אותה. והדברים כאן פשוטים והביטויים רכים, כנסת ישראל מוציאה מפיה דיבורים כמיני אנחות, בדרך טבעית וברורה: |
אם הבנים כיונה מנהמת
בלב מתאוננת, ובפה מתרעמת, גועה בבכי ובמר נואמת דמעות מזלת ודוממת ונדהמת. |
|
ודברי התשובה של הקב"ה, כל דיבור שבהם הוא כמין לטיפת יד: |
מה תתאונני עלי יונתי
נטע חמד ערוגת גנתי שיח פלוליך כבר עניתי עטור בך כאז חניתי. |
|
ואלה דברי הבית האחרון: |
שחורתי, לעד לא אזנחך
שנית אוסיף יד ואקחך תמו וספו דברי וכוחך תמתי, לא אעזבך ולא אשכחך. |
|
הרי שלפנינו פייטן המנגן בכל כלי שיר, קולות פעמון וקולות עוגב, ממש כמין תזמורת. וריבוי הפנים שבו, הנראה בעינינו כסתירות באופיו, הוא שעושה אותו מופלא בעינינו, גדול בכוחו השירי ורחוק מהשגתנו. אין ספק שברבי אליעזר ברבי קליר נתגשמו כל תכונותיו וסגולותיו של הפיוט. ובכן מה הם הדברים האופייניים שהפיוט ניכר בו, ושהם נתגלו בייחוד ברבי אלעזר הקליר? דיינו בזה אם נמנה שלוש מעיקרי התכונות של הפיוט. אחת מצד התוכן. אחת מצד הצורה, ועוד אחת מצד הסגנון והלשון. מבחינת העניין הנידון בפיוט, מבחינת עולם הציורים והדמויים, ובייחוד מבחינת ההשקפות, האמונות והדעות, הרי הפיוט מיוסד כולו על דברי התלמוד והאגדה, והפיוט אדוק ודבוק כל כך במקורות הללו, עד שאנו רשאים לכנות את הפיוט בשם: שירתה של התורה שבעל פה, והפייטן הוא משוררה של התורה שבעל פה. ואם אנו אומרים כן הרי ר' אלעזר הקליר הוא דוגמא לפייטן. שי"ר כתב בביוגרפיה שלו על ר"א הקליר כדברים הללו, "בכל פיוטיו הנשארים לנו, הראה רב בקיאותו להפליא באגדות ומדרשים". וכיו"ב כתב עליו שד"ל: "רבי אלעזר ברבי קליר החל להיות גבור בארשת שפתיו, כי חכמתו ובקיאותו בבל חלקי המדע הישראלי הייתה רחבה מני ים". והוא פייט קרובות גדולות לחגים ולשבתות וקינות רבות. נמצא מבחינת גדרי התוכן והעניין היה ר"א הקליר הפייטן האופייני ביותר. תקופת הפיוט הייתה תקופה שבה הגיעו צורות השיר לקצה התפתחותן, צורות חטובות בחיטובים דקים מן הדקים, וריבוי ציורים כמו בפיוט לא היו בספרות העברית לא קודם לפיוט ולא לאחר הפיוט. מערכה זו של שירים הקרויה "קרובה" היא פרי תקופת הפיוט, ואין כיוצא בה בכל השירה העברית. אבל מה שנראה בפיוטי יניי בקווים מועטים נראה בפיוטי ר"א הקליר בקווים ברורים וברישומים עמוקים, שבפיוטיו הגיעה הקרובה לדרגתה המשוכללת ביותר. אביא דוגמא אחת מן הסילוק, החלק השמיני שבקרובת יניי. והנה בפיוטי יניי אין חלק זה מורכב הרבה, ענינו עפ"י הרוב מצומצם בדבר אחד, כגון באמירת שבח להקב"ה בשנויים בחזרות לא מרובות. דרך משל הסילוק שבקרובה לפרשת ברא' י"ד, א': |
כי לך ה' הגדלה
ולך היא הגבורה ולך נאה ממשלה ולך יאתה המלוכה ולך מיסדת הקדשה גדול גדולים גבור גבורים מושל מושלים מלך מלכים קדוש קדושים. |
|
זהו כל הסילוק של יניי. ואילו הסילוק בקרובה של הקליר מורכב מתריסר מוטיבים בערך, והוא גדול בכמותו עשרים או שלשים מונים מסילוקו של יניי. דרך דוגמא, נביא בזה את הפתיחה של הסילוק בקרובה של פרשת שקלים. הפייטן מבקש לומר שאז בתחילת בריאת העולם התקין הקב"ה את כל המידות והמשקלות והשיעורים, והוא פותח בשלושים ותשעה פעלים שהם רדופים זה אחר זה ונרדפים זה לזה, וזה לשון הפתיחה: |
אז ראית וספרת והיכנת וחקרת,
ומדדת ושקלת וכלת ואמדת וצברת, ופקדת וחשבת וסכמת ומנית וספרת, וקצבת וחרצת וגזרת וטפחת ושערת, והבטת והבנת והשכלת ושרת וסקרת, וכתבת וחרטת וחקקת וצינת וחרת, ולמדת והודעת וחוית והורית וגזרת, וצוית וקראת וענית ודברת ואמרת כל מנין ומפקד וחשבון ומספריו כל משקל ופלס וכיס וגזוריו כל כיל לח ויבש ומשוריו כל קו וקצב ומדד ושיעוריו היך לדקדק חשבון לכל דבר לבל יגלם חשבון וישטף ויעבר. |
|
וזו אינה אלא הפתיחה בלבד. כן אנו מוצאים מידה מרובה ביותר של פיתוח בשאר כל חלקי הקרובה. וכיו"ב בשאר סוגי פיוטים פיתח ר' אלעזר הקליר את הצורה והגיע בזה לכלל גידול ושכלול. הלשון והסגנון של הספרות והשירה אינם עניין הנקבע על ידי חשבון ותוכנית והמצאת השכל. הלשון המקראית שהשתמשו בה המשכילים, סגנון המליצה שסיגלוהו לעצמם לא בא מכוח הרצון בלבד, שסופרי ההשכלה רצו בכך, אלא הם היו פרי רוחו של הזמן ההוא; ומשנשתנתה רוח התקופה נשתנה אף הסגנון עמה. והוא הדין בסגנונה של כל תקופה ותקופה. מה היה סגנונם של הפייטנים, מקראי או משנתי; סגנון מליצי מסולסל או סגנון פשוט; סגנון מצומצם בררני, או סגנון רחב הנוטל מכל שכבות הלשון ומכל הבא ביד? תמורה גדולה בסגנון אירעה בתקופת הפיוט. בתקופה שקדמה לה, היינו בתקופת המשנה והתלמוד עלתה שכבה חדשה בלשון העברית; על גבי לשון המקרא עלתה לשון המשנה והמדרש, שהושפעה הרבה מן הארמית, ומפני שלא הייתה עברית צחה לא הייתה לשון הספרות, אלא ראוה כלשון שימושית בלבד. דרך משל התפילות שנתחברו בימי המשנה והתלמוד, והרבה מהן כתובות בתוך התלמוד גופו, ומחבריהן תנאים ואמורים, לא נכתבו בסגנון המשנה שבו היו שונים את המשניות ואומרים את ההלכות ודורשים את הדרשות, אלא יש מהן הכתובות בסגנון שיסודו בלשון המקרא. כגון התפילה שנתחברה בתקופת התלמוד על ידי האמורא מר בריה דרבינא (ברכות י"ז ע"א): |
|
אלהי נצור לשוני מרע
ולמקללי נפשי תדם פתח לבי בתורתך |
ושפתותי מדבר מרמה
ונפשי כעפר לכל תהיה ובמצותיך תרדוף נפשי. |
|
הרי לפנינו לשון מקראית והקבלות מקראיות. וכבר ראינו דוגמאות כיוצא בזו לסגנון המקראי שהיו נוהגים בימים ההם בדברים שראו אותם ספרות יפה, כגון בברכת הפרידה שהיו התלמידים שבבית מדרשו של ר' אמי מברכים, ועוד. אבל בוויכוח התלמודי ובדרשה בבית הכנסת הייתה משמשת הלשון, שאנו מכירים אותה היום כלשון המשנה. וזו לשון שהייתה רחבה ויפה לדיבור, ונתחדשו בה המון צורות לשון והמון משקלים חדשים, אבל היא נראתה בזמן התלמוד לשון בלולה, פרוזאית, חדשה מדי ולא ספרותית. משנחתם התלמוד הושלמה גם התפתחותה של הלשון שהייתה משמשת לו, היינו לשון החכמים. וכיוון שנתקבל התלמוד ופשט בישראל, נעשתה אף לשון חכמים למיוחסת, והוכשרה לשמש לצרכים ספרותיים. מחוללי התמורה הזאת במעשה היו הפייטנים, שהם בפיוטיהם לא שמרו על הצחות המקראית, ולא על הדוגמאות הקלסיות של הסגנון הנשגב, אלא קירבו לפיוטיהם את צורות הלשון של המשנה והמדרשים. מעשה שנוי זה שעשו הפייטנים לא היה בגדר מעשה שבשרירות לב, מתוך רצון לחולל שינויים, אלא היה מעשה טבעי, שהרי התוכן של הפיוט היה תלמודי ומדרשי, ולכן ביקשו הפייטנים להתאים את הלשון אל התוכן. מכל מקום הלשון של המשנה והמדרש, שהיא לשון פרוזה מובהקת, לא היה בה כדי למלא את צרכיו המרובים של הפיוט, שהוא בררני מעצם טבעו, ולא כל מלה עריבה לאזנו של הפייטן, ולא כל דרך ביטוי מתיישבת עם גדרי הקצב של הפיוט. ועמדו הפייטנים בפני בעיה חמורה מאד: לשון המקרא יפה לפיוט, אבל אינה יפה לתוכן המדרשי והאגדי; לשון המדרש יפה לתוכן המדרשי והאגדי אבל אינה יפה לצורת הפיוט - זו הייתה הבעיה. וכיצד פתרו הפייטנים את הבעיה? פתרונם היה מקורי ביותר. מכוח השפעתם של המשנה והמדרש, שראו שם הרחבה רבה בחידוש צורות ומשקלים, עמדו אף הם וחידשו הרבה צורות לשון והרבה משקלים. דרך משל, כל הפעלים החסרים והנחים ראו אותם כאילו היו בעלי שתי אותיות, כגון: עץ-יעץ; צק-יצק, רד-ירד: סע-נסע, קח-לקח; בט-הביט; חז-חזה. ממלות יחס גזרו פעלים, כגון: טָרַם - מן טֶרֶם; תִּחֵת - מן תַּחַת (בהוראות שם תחת משהו); הַמְאֵד - מן מְאד: בַּלְעֵד - מן בִּלְעֲדֵי. גזרו פעלים משמות, כגון: שַלְהֵב - מן שלהבת; לִתְשׁור - מן תשורה; לִתְנוב - מן תנובה. גזרו משקלים חדשים לשמות, כגון: אֶרֶשׁ - מן ארשת; סֶגֶל - מן סגולה. באותיות בכל"ם היו משמשים עם הפעל לא רק בבינוני, כגון: כְּנֶחֱלַק = כמו שנחלק, או: כאשר נחלק; כְּאָמַרְתָּ = כמו שאמרת. על ידי כך הגדילו בשיעור רב מאד את אוצר המלים שלהם והתקינו להם כלי ביטוי לבטא את רגשי נפשם שהייתה דוויה מן הצרות ולהוטה אחר הגאולה, ומלאה שיח ודברים. מעשי יצירה כזאת בסגנון ובלשון אי אפשר להם שיהיו נעשים בידי סתם פייטן, אלא בידי פייטן שיש בו סגולות לשון. אמת, שכל הפייטנים נתנו את ידם למעשה הזה של התקנת לשון לפיוט, אבל עיקר המעשה נעשה בידיו של ר' אלעזר הקליר, שחונן ביכולת לשון אדירה. ובאמת כל הסגנון הפיוטי הנקרא על שמו: הסגנון הקלירי. ההערכות על סגנון זה נשתנה לפי רוח התקופה; בתקופה של שירת ספרד, שהסגנון הספרותי היה מיוסד על צחות לשון המקרא ביקרו את הסגנון הקלירי בביקורת חמורה, ר' אברהם אבן עזרא מילא פיו - כאמור לעיל - לעג על הקליר, שלשונו מעורבת בלשון המשנה והתלמוד ובחידושי לשון של עצמו. ביקורת זו חזרה בתקופה אחרת של צחות לשון, בתקופת ההשכלה ולאחריה. בספר הקבצנים למנדלי אנו מוצאים דברי לגלוג על סגנון זה, שהוא בעיניו דוגמא לסגנון מבולבל: |
"והלשון של אותו ספר כפתור ופרח, ברוחם של היהודים ובטעמם... "אץ קוצץ" הרי לשונו היא יפה, אבל בעלי "אץ קוצץ" יש ויש עכשיו בעולם, ואיך שלא יהיו מתאצקוצצים סוף סוף איפשר למצוא חדתם, אם לא כלה, על כל פנים מקצתה, ואם כן מה רבותא של לשון זו? אין דיבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו כיון שאין מבינים אותו ודאי עמוק עמוק הוא... אבל אין זה מענייני" ("ספר הקבצנים" עמ' 23 - 24).
|
|
בתקופת ההשכלה ראו את לשון הפייטנים כלשון משובשת, ותלו בפייטנים חסרון ידיעה בלשון, או שאמרו על הפייטנים שהם יצאו מגדרי הכללים של הדקדוק מחמת שרירות לב, ומפני הדוחק של החרוז ושל האקרוסטיכון. דעה זו יצא שד"ל לסתור, וזה לשונו (מבוא למחזור רומא חלק א' עמ' י"ב): |
"רוב המלות החמורות שבאו בפיוטים לא נכתבו מפני שום דוחק, ולא מפני חסרון ידיעה, אבל נכתבו בכוונה ורצון. כדי לפאר ולרומם את המליצה, כדרך שמצאנו בשירי המקרא מלות ארמיות ומלות יוצאות ממנהג הלשון, לתפארת המליצה" וכו'.
|
|
בתקופתנו שאינה תקופה של צחות לשונית, והספרות עומדת בפני בעיות לשון חמורות כבימיהם של הפייטנים, חדלו ללגלג להם; אדרבא, עכשיו התחילו עומדים על טעמם של לבטיהם ושל פתרונותיהם, ולא עוד אלא שגם מתחילים לפתור את בעיותינו בפתרונות הפייטנים, ובאים אליהם ולומדים מהם דרכי לשון עברית. |
|
הפיוט נתגלה לפנינו בשלשה מנציגיו המובהקים. עוד היו פייטנים רבים בזמן ההוא, שאף הם נשכחו, והם חוזרים עכשיו ומתגלים, וחלודה בת מאות שנים הולכת ועוברת מזהב השירה של הימים ההם. הפיוט הייתה לו השפעה מכרעת על יהדות איטליה ועל יהדות אשכנז, שהמשיכו בשיטתם, ואף פיתחוה ועשאוה רכה ופשוטה יותר. ואפשר שעוד מזומן הפיוט שיסתלקו שאר מחיצות שבינו לבין בני התקופה שלנו, ושוב יתקרבו הדעות אל הפיוט, שהוא השירה העברית המקורית ביותר מחתימת התנ"ך ועד ימינו. |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
