|
תוכן המאמר: פרק א מבוא פרק ב המדרש מקום לידתו של הפיוט פרק ג הפיוט והמידות שהתורה נדרשת בהן פרק ד הפיוט והמציאות פרק ה השפעת התפילה על הפיוט פרק ו יוסי בן יוסי פרק ז יניי פרק ח ר' אלעזר ברבי קליר ביבליוגרפיה תקציר: התחקות אחר שורשי הפיוט במהלך ההיסטוריה היהודית. מילות מפתח: פיוט, יוסי בן יוסי, קליר, תפילה, מדרש. |
|
החורבן המדיני שבא על היהודים מידי רומי ויציאתם לגולה לא הרסו את מערכת היצירה של עמנו בשדה החכמה. חורבן זה לא הפסיק את התנאים, שעמדו אותה שעה בעצם לימוד התורה שלמדו מתוך התלהבות ומסירות נפש, מלהוסיף ולשנות את משנתם ומעשם שהתחילו בו לפני החורבן השלימוהו לאחר החורבן והוציאו מתחת ידם את המשנה, וכן תלמידיהם של התנאים, האמוראים בני ארץ-ישראל ויושבי גולה, היו שטופים במשך מאות שנים בלימוד המשניות, ופרי מפעלם היה התלמוד בשתי מהדורותיו: הירושלמי והבבלי.
היצירה העיונית - לה היה קיום, אבל השירה נשתתקה. השירה תלויה בצרכים המיוחדים לה, שכיוון שהם חסרים איו היא יכולה להתקיים. השירה צריכה להרוות את עצמה במראות הטבע או במראות חיים שכוח החיות עומד בהם, והיא צריכה לדשן עצמה בלשון רעננה שקולותיה צלולים והם מצטרפים לניגון ולשונותיה ושמותיה ברורים ובריאים, והיא צריכה לסגנון תקיף ונמרץ שיהא בו הכוח להטיל מרות על הלשון, לעסות אותה ולצמצם את להגה, ולמוץ מתוכה את התמצית המועטת שתחזיק את המרובה. צרכים אלה לא נמצאו לשירה. מראות הטבע - כהיון נשתלח בהם, נוף חרב, לחוך וחרוך, התנופף אותה שעה בארץ ישראל ונוף זר בגולה. מראות החיים היו משובשים מחמת ידו של הכובש שהייתה חודרת לתוך החדרים הפנימיים של חיי האומה, לדברים שבין אדם למקום, ולדברים שבין אדם לחבירו, ואפילו לדברים שבצניעות. והלשון - זה כלי מלאכתה של השירה, אף היא נשבתה מטהרה בימים ההם: הכוח החיוני שבה נתמעט, וירדה עשר מדרגות אחורנית מן השגב המקראי; מטבעות הלשון נתעמעם זיון וניטשטשה צורתן, ושוב לא היו ברורות כדי לעמוד מקבילות זו לקבל זו כבשירת המקרא. קולותיה של הלשון נתערבבו בקולותיהן של לשונות לועזים, של לשון ארמית ושל לשון יוונית, והלשון העברית הייתה פרוצה לפניהן והן נכנסות לתחומה כמי שנכנס לחצר שנפרץ גדרה; עברית וסורסית ויוונית היו משמשות בערבוביה, כדרך שאנו מוצאים בתלמוד ובמדרש. והוא כמו שאמר ר' אלעזר הקליר על תקופה כיוצא בה בתרבות עמנו: |
אז בכתב אשורית
ובלשון עברית ובדבור מצרית הנחלת לבת עברית. |
|
ברי שמסיבות אלו של טירודים ובלבול אינן קרקע יפה שתהא שירה צומחת מתוכה. "נגזרתי ונאלמתי בלי להרים קול" - כלשונו של ר' יוסי בן יוסי בפיוטו. הנה כתיאור הזה היה מעמדה של הלשון העברית אותה שעה, שהייתה שרויה בסכנה גדולה, אבל עמדה לה נאמנותם של התנאים וגודל רוחם ורחמי שמים, שיצאה מן הסכנה בשלום, ולא עוד אלא שיצאה מחוזקת ומאוששת. התנאים המשיכו לה חיות מן הלשון הארמית ובנו אותה ממנה, ועל כך כבר המליץ ביאליק, שכאן חזרה הגבירה (כלומר: הלשון העברית) ונבנתה מן האמה (כלומר: מן הלשון הארמית). הם הרחיבו את גבוליה באוצר המלים ובדרכי הסגנון ועשאוה ללשון פרוזה מגומשת ומדוקדקת, ששוב לא ניתנה לעברית אחרת כמותה במשך כל הדורות עד ימינו ועד בכלל, היא לשון המשנה שבני הדורות האחרונים חזרו והכירו בסגולותיה והתחילו מתרפקים עליה ומלמדים את פיהם לדבר בלשונה. מכל מקום, אעפ"י שעשאוה ללשון פרוזה, לשון שירה לא נעשתה. דעה זו על הלשון העברית של הימים ההם כבר אמר במאה השלישית ר' יונתן מבית גוברין (ירושלמי מגילה פרק א'; ע"א, ב). הוא מונה את הלשונות הנאים שישתמש בהם העולם, וכך אמר: לעז - לזמר... עברי-לדיבור. כלומר: לדיבור, לצורכי פרוזה, נאה הלשון העברית, אבל לזמר, לשירה-נאה הלעז, היינו לשון יווני. מסיבות אלו עמדו בספרות העברית מאות מרובות של שנים כל תקופת המשנה והתלמוד. ולאחר התלמוד, במאה החמישית והשישית, שנדמה לנו שכבר נשתכחה תורת השיר מישראל, והנה אנו מוצאים בעם פייטנים שהמיה בלבם ופיוט בפיהם. דבר זה יש בו שאלה: כיצד בא הפיוט לעולם? ומשמתקרבים אנו אל הפיוט קמעא ומעיינים בו עיון ראשון מחמירה השאלה, כגון שמעיינים אנו בפיוטיו של יניי, זה הפייטן שסבורים בו שהוא בן המאה החמישית, והוא מראשי נציגיו של הפיוט הקדמון. אנו מוצאים בפיוטו מידה מרובה של שכלול והרבה מעשי בנייה, וקשה להעלות על הדעת שכל אלה מעשי ידיו הם או שהם מעשה ידיהם של בני דור אחד בלבד. הצורות הרבות של תבניות השיר ושפע הסממנים הפיוטיים והטבעים שהוטבעו בלשונו שתהא מסוגלת לשמש את השירה, ואף ריבוים של פיוטיו יש בו כדי להתמיה; יניי כתב כמאה וחמישים מחזורי שירים על הסדרים של התורה, כל מחזור בן 10 - 9 שירים: נמצא בסך הכל 1400 פיוט בקירוב. הוסף עליהם את הפיוטים שחיבר למועדים ולשבתות המצוינות שבשנה, ויעמדו שיריו על 2000 בערך. כל הדברים הללו: כמות הפיוטים ותכונותיהם שמנינו למעלה יש בהם ראיה שהייתה לפיוט שעה ארוכה של הכשר והכנה, עד אשר הגיע למעמדו שהוא עומד בפיוטו של יניי. אם כן, מתי הייתה אותה שעת הכשר, אותה שעה של הנחת היסודות לפיוט? מתי נרקמו ענייניו והמוטיבים שהוא משתמש בהם, מתי נדגמו הדוגמאות לצורותיו, מתי נשחקו סממניו ונתלטשה הלשון? על כורחנו עלינו לחזור לאחוריה של תקופה זו, וליכנס לתוך תקופת התלמוד, היא התקופה שקודם לכן יצאנו ממנה, שנראתה עלינו תקופה של בלייה לשירה, וכך היא מקובלת על החוקרים. נמצאים אנחנו תועים ונבוכים, מבקשים את תחילתו של הפיוט ואין. מכוח תהייה זו באו קצת חוקרים לבקש לבעיה זו פתרון מן הצד, היינו שביקשו לראות את צמיחת הפיוט שהיא באה על ידי השפעה מתרבויות זרות, מן השירה הנוצרית של הסורים ושל היוונים. פתרון זה קשה מכולם. אמת, שהמשיכו היהודים עליהם השפעה מתרבותם ומספרותם של העמים שכניהם, אבל במקצוע זה, במקצוע הפיוט, שגופו תפילה ועבודת ה', הייתה רוחם של ישראל על העליונה, ולא היו צריכים לשאול דוגמאות ודפוסים מן האחרים. היפוך הדברים: כאן היהודים המשפיעים - ולפיכך חוקרי ימינו משכו את ידיהם מן הדעה הזאת, ושוב אינם רואים בה משום פתרון. בשאלה זו דן בפרטות חיים שירמן במאמרו - Hebrew Liturgical Poetry and Christian Hymnology; בכתב העתJewish Quarterly Review כרך XLIV (1953) עמ' 150 - 136 והראה על ההשפעה שהומשכה מן הספרות העברית על הפיוט הנוצרי. על כן אין לפנינו אלא לחזור אל תקופת התלמוד ולעיין ולחקור בתוך אותו עולם גדול של מדרש ואגדה, ששם אנו עשויים למצוא פתרון לשאלתנו. יפה לענייננו שנסתכל קמעא בחיי התרבות של התקופה ההיא ונראה באילו דרכים הרביצו את דעת התורה בעם בימים ההם. בזמננו מרובות הדרכים ללמוד חכמה ודעת. הידיעות והמדעים פושטים בציבור בכמה צינורות, ובייחוד על ידי הספרים. אבל לא כך היה הדבר בימים שאנו מדברים בהם, היינו במאות הראשונות לסה"נ. המקרא בלבד היה כתוב על ספר, והיה מצוי לעם ללמוד מתוכו, אבל פירושה של התורה, והלימודים הנלמדים ממנה, דברי מוסר ורעיונות התלויים בה - את אלה לא היה אפשר ללמוד מתוך ספר, אלה לא ניתנו ליכתב. שכן זו הייתה התורה שבעל-פה, שהיו שונים אותה ומשננים אותה כל רב לתלמידיו, והעם העוסקים במלאכתם בימות השבוע ואין שעתם פנויה לקבוע עתים לתורה כל יום - הללו היו מתכנסים בשבתות ובמועדים בבתי הכנסיות, וקוראים בתורה ומתרגמים אותה ללשון המובנת להם, והחכם שבהם היה עומד ונושא מדברותיו לפניהם. מנהג זה שהיו מתכנסים בשבתות ובמועדים לשמוע קול מורה ומוכיח, קדום הוא באומה ותחילתו מימי הנביאים. תוכנם של הנאומים וכן צורתם היו משתנים מדור לדור, הכול לפי צרכיה וענייניה של התקופה. השתלשלותה של דרך זאת ללימוד התורה בעם כתובה על ספרו של צונץ - Die gottesdienstli chen Vortraege der Juden ("הדרשות בישראל") פרק כ'. על כל פנים, בימים שאנו מתכוונים להם, במאות הראשונות לספירת העמים, עמד לפני העם לא נביא אלא דרשן, ולא בשער היה נושא את דבריו אלא בבית הכנסת, ולא היה מכה אותם בשבט פיו, אלא מלמדם תורה, מפרש להם את הכתובים, ומברר להם את ההלכות, ודורש לפניהם דברי מוסר וממשך את לבם במשלים ובסיפורי אגדה, במילי דאבות ובפתגמי חכמים. מן החורבן ואילך היו החכמים מוסיפים על תוכן דרשותיהם דברים שהיו צורך השעה, היינו שהיו מטיפים בתוך הדרשות טיפין של נחמה ומעוררים בלבותיהם תקוות לעתיד לבוא. בתקופת המשנה והתלמוד, בחמש מאות השנים הראשונות לספירה, היה מנהג זה של אמירת הדרשה בבית-הכנסת פשוט מקובל בארץ-ישראל ובבבל, וכן בשאר ישובי היהודים שבאסיה. ומה היו נושאי הדרשות? דרשה של שבת ענינה היה פרשת השבוע, וההפטרה שקראו בנביאים; ובמועדות היה נושא הדרשה ענינו של המועד; ובצומות-ענינו של הצום, בוודאי גם העניינים שעמדו על הפרק בחיי העם. נמצאים בידינו ספרים שבהם נקבצו דרשות שדרשו אותן בימים ההם במועדות ובשבתות מצוינות שבשנה והן הפסיקתות. שם אנו מוצאים תמונה ברורה של הדרשות של תוכנן ושל מבניהן. בהמשך הדורות נסללו לאגדה דרכים כבושות, ונקבעה מסורת לאופני הדרשה, נתגבשו מוטיבים קבועים, ונערכה שיטה לדרך דרישת המקראות, כיצד עושים את הפסוק יסוד לרעיון, האיך מסיקים מן הפסוק את מסקנתו וכיו"ב. את שיטתה של האגדה פירש יצחק היינמן בספרו "דרכי האגדה", שדן בכללותה של השיטה ובפרטותה ובהשוואתה אל ספרות העמים. אבל אף-על-פי שהייתה לאגדה שיטה קבועה לדרך יצירתה, ולא עוד אלא שהרבה עסקה האגדה במסירת מסורות קדמוניות, ויש שהשתדלה לשמור על דברים עתיקים ולספרם כדיוקם מתוך הקפדה יתרה על פרטיהם, אף-על-פי כן הייתה בה באגדה שדה נרחב לדמיון. בדבר זה, בעניין הנושא ההיסטורי ובשיתוף הדמיון ליצירה, חלוקה האגדה מן ההלכה תכלית חילוק. שההלכה כל עצמה היא מבקשת לקבוע הלכות להליכות העולם, ואינה נותנת את דעתה אלא על ניתוחם ופירושם של החיים ההווים, וכשמזדמן לה עניין היסטורי או עניין שבדמיון, אין היא רוצה לעסוק בו. דרך משל: במסכת חגיגה דף ו' ע"ב עוסקת הגמרא בעניין הקורבנות שהקריבו ישראל במדבר. לעניין זה שואל רב חסדא (אמורא בבלי, בן המאה השלישית): כתוב בספר שמות, בפרשת משפטים (כ"ד, ה): "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים". השלמים נתפרש בהם שהיו של פרים, אבל העולות לא נתפרש בהן מאיזה מין של בהמה באו: כיצד היה הדבר? כלום השלמים בלבד היו של פרים והעולות היו של כבשים או גם העולות היו של פרים? שאלה זו באה לברר פרט היסטורי. ומה משיבים בעלי התלמוד? -"למאי נפקא מינה"? ! כלומר: דברים שבהיסטוריה אינם מענייננו. דוגמא שניה: במסכת יומא פרק א' דף ו' ע"ב עוסקת הגמרא בעניין בגדי הכהן הגדול, ומביאה לצורך המשא והמתן את הפסוק שבשמות פרשת תצוה (כ"ט, א'): "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי" וגו'. באותו עניין בפרשה נאמר, שייקח משה את בגדי הכהונה וילבישם את אהרן ואת בניו. כיוון שהגיע התלמוד לעניין זה, שאל מי ששאל שם: "כיצד הלבישן"? (כלומר: מה היה סדר הלבשת הבגדים לאהרן ולבניו). והנה שאלה זו מתמיהה את התלמוד מאד, והוא משיב עליה בתמיהה גדולה: "כיצד הלבישן - מאי דהוה הוה" (כלומר: דבר זה הוא מעשה שעבר, ומה שהיה היה, ומה צריך לנו לשאול, שהרי אין אנו עוסקים בהיסטוריה). משתדל השואל להציל את שאלתו והוא מטה אותה מן הצד ההיסטורי לצד אחר, ושואל: "אלא, כיצד מלבישן לעתיד לבוא"? ואף שאלה זו דוחים אותה בעלי התלמוד, והם משיבים: "לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם" (כלומר: לכשיבואו הללו ודאי ידעו את סדר ההלבשה, ואנו אין לנו עסק בדמיונות). כך דרכה של ההלכה. לא כן האגדה; היא פותחת את שערי כל הזמנים, ומביאה לנו דברים וסיפורים מכולם, היא מוציאה אותנו מזמננו וממקומנו ומביאה אותנו אל זמני עבר קדמונים, אל זמנם של האבות, ושותלת אותנו ביניהם, בחצרותיהם ובטירותם, ומראה לנו את אברהם העושה מעשי תגרה בבית אביו ומנפץ את פסיליו (בראשית רבא, ל"ח), ומשמיעה לנו מה שאמר יצחק לפני העקידה, שביקש מאביו שיאסרהו בידיו וברגליו. והאגדה מוסרת לנו את דברי יצחק כאילו בלשונם, בלשון מדבר בעדו, וכך אמר: |
"אבא, אסרני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא, וכשאראה המאכלת שמא אזדעזע ויפסל הקרבן. בבקשה ממך, עקדני, כדי שלא ייעשה בי מום" (תנחומא, וירא).
|
|
וכן מספרת לנו האגדה על אבני בית אל, שבא יעקב לשם, וביקשה כל אבן להשתטח לפניו ולהיות כר למראשותיו, |
ו"התחילו האבנים מריבות אלו עם אלו, זו אומרת: עלי יניח צדיק זה את ראשו, וזו אומרת: עלי יניח צדיק זה את ראשו",
|
|
ולא הייתה ברירה לפניהן ולא הייתה פשרה לפניהן אלא "נבלעו כולן באחת". וכן מוציאה אותנו האגדה על כנפי הדמיון מזמננו ומביאה אותנו אל הזמנים העתידים לבוא, אל זמני אושר של ימות המשיח, שאור של שמחה ושל יקרות זורח עליהם. מה תיאורם של אותם זמנים? |
"ישב רבן גמליאל ודרש: עתידה אשה שתלד בכל יום, לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: והרי נאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט'), אמר לו: בוא ואראך דוגמתו בעולם הזה; יצא, הראה לו תרנגולת. ושוב ישב רבן גמליאל ודרש: עתידים אילנות שמוציאים פירות בכל יום וכו'. ושוב ישב רבן גמליאל ודרש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו'" (שבת ל', ע"ב).
|
"שנו רבותינו: יהי פסת בר בארץ בראש הרים (תהל' ע"ב, ט"ז), אמרו: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר: יש צער לקצרה - תלמוד לומר: ירעש כלבנון פריו - הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבת עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלוא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו".
|
|
ומה ישתו? |
"ודם ענב תשתה חמר (דבר' ל"ב י"ד) אמרו: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך; העולם הבא - מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ומספק הימנה כפיטס גדול (=חבית גדולה), ועציה מסיקין תחת התבשיל. ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלשים גרבי (חביות) יין" (כתובות קי"א, ע"ב).
|
|
ציורים כאלה היו חכמים בעלי משלות ודומיות מציירים לפני העם, כל תולדותיה של האומה וחזיון עתידה נתלבשו במלבושים אלה, ככל הכתוב על דפי מדרשי האגדה. |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
