|
בעלי מסתורין מציירים את ההיסטוריה של העולם בדמות אדם, וכל תקופה מתקופות ההיסטוריה מקביל לה אחד האברים מאברי גופו, והתקופות ערוכות והולכות לפי סדר האברים מראשו של האדם כלפי מטה, בדרך שראשית ההיסטוריה מכוונת כנגד הראש, ויש תקופה שהיא כנגד הלב, ותקופה שהיא כנגד הזרוע, ועתה הגיע עולמנו לקצה גופו של האדם, לרגליו, ועוד למטה מהן: לעקביים; והוא הלשון: עיקבתא דמישחא, עקבות המשיח, שאין המשיח בא אלא בשעה שההיסטוריה מגעת אל העקביים.
אף את השירה של עם ישראל אפשר לצייר בציור סמלי זה, בציור האדם ואבריו, ודרך התפתחותה של השירה ומהלכה אף היא תצויר בסדר זה של האברים מלמעלה למטה. השירה בראשיתה מה היה מעמדה? אם נכלול לצורך ענייננו את הנבואה בכלל השירה, הייתה השירה דבר האלהים, ומקומה היה בעליונים, והנביא היה הסרסור שהיה מוריד את הנבואה מן העליונים לתחתונים, אלינו. ירדה השירה דרגא אחת למטה, ועדיין יש לה שייכות אל האלהים, אבל שוב אין מקומה למעלה, לפי שעתה היא לבושה בצורת התפילה, שהיא דברו של האדם למטה והוא מעלה אותה למעלה. ירדה השירה עוד דרגא אחת ושוב לא עלתה אל העליונים, אלא נשארה בעולם התחתון, והייתה לדבר האדם אל האדם כדרך שהייתה בימי הביניים, שהיו השירים נכתבים שיר איש אל איש. ירדה השירה עוד דרגא אחת למטה הימנה, ולא יצאה השירה כלל מגוף יוצרה אלא הייתה לדברי איש עם עצמו, כדרך שהייתה בתקופה החדשה. וכל זמן שהשירה עומדת ברשות עצמה עדיין היא בדרגא זו, אבל אם נראית עליה רשותם של אחרים, והיא משמשת מיני רעיונות. ובעלי שררה עושים אותה כלי שרת, משמע שירדה לדרגא נמוכה הימנה, שהגיעה לעקביים. אם אנו באים לקבוע את מקומו של הפיוט בתוך המערכה הגדולה של שירת התקופות, הרי שבין על פי שעתו של הפיוט בסדר הזמנים ובין על פי מהותו, עלינו לקבעו בתוך התפילה. ובזה הגענו אל התכונה השניה מתכונות הפיוט, שאמרנו עליו שגופו תפילה. ועל פי תכונה זו שבו עשויים אנו לעמוד על כמה כללים ופרטים מגילוייו. דבר אחד הוא מידת כובד הראש, הנוהג בכל הפיוט. לא בדיחות הדעת, לא שובבות, לא פזיזות ולא שחוק ולא שום קלות ראש בשום צורה שהיא, אין אנו מוצאים בפיוט. והרי המדרש שהוא בית לידתו של הפיוט, שם אנו מוצאים שמינית שבשמינית מן המידה הזאת, ומה טעם בפיוט אין מידה זו כלל? טעמו של דבר שמידת השחוק אינה נוהגת אלא בין אדם לחברו, אבל כשאדם עומד בתפילה אין דעתו לקלות ראש. המדרש לימוד הוא והדרשן מלמד את הבריות, ומידת בדיחות הדעת שייכת לכאן. אבל הפיוט תפילה הוא, ואין שחוק בפני הקב"ה. אמת, הרבה עניינים של המדרש נכנסו אל הפיוט, ונעשו אבר מגופו, אבל לאיזה צורך השתמשו בו הפייטנים? לשם אמירת סליחות ובקשות, הודיות המנונות ושאר דברים הנאמרים לפני הקב"ה, ובכל אלה אין מקום לשום צורה של קלות דעת, אפילו מקום שהפיוט משתמש במדרש שיש בו עניין של שחוק, הפיוט מבליעו ואינו מפרשו. וכשם שנתפרש לפנינו גלוי זה מדרכו של הפיוט על פי תכונתו שהיא תפילה, כך עשוי להתפרש לנו עוד דבר של תמיהה. הכול יודעים שעניין היחסים שבין המשורר לבריות, כיצד הם מבינים זה לזה, עניין חמור הוא. על פי הרוב לא עלה בידי המשוררים להידבר עם בני דורם, על כל פנים לא הרגישו המשוררים בבני זמנם חברה נוחה להם. הקהל לא ירד לסוף דעתו של המשורר, והמשורר לא יכול לשער את קוצר דעתם ובינתם של הקהל. יודעים אנו מדברי הימים, על כמה משוררים שהודו הבריות לדבריהם רק לאחר זמנם, לאחר שנסתלקו מן העולם, ואילו בשעתם, המשוררים ואנשי חברתם לא יכלו להסתגל אלה לאלה. אפילו הנביאים, אם מותר לדון מהם על המשוררים לעניין זה, אפילו הם, שלשונם הייתה לשון למודים, לא נדברו עם בני זמנם. אין צריך לומר ירמיהו, שהיה קובל על גורלו שאינו יכול לישב בשלום עם בני דורו, והוא צועק: |
"אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ, לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני" (ירמ' ט' וי').
|
|
הבריות רודפים את ירמיהו, מדברים בו סרה לפני המלך, והוא מקללם קללה נמרצת: |
"לכן תן את בניהם לרעב, והגירם על ידי חרב, ותהיינה נשיהם שכלות ואלמנות ואנשיהם יהיו הרוגי מות, בחוריהם מוכי חרב במלחמה" (ירמ' י"ח, כ"א).
|
|
אפילו ישעיהו, שנבואותיו דברי נחמה, קובל מרה על חלקו: |
"גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלמות ורק" (ישע" נ', ו').
|
|
שמא תאמר: הנביאים היו מוכיחים, ואין הבריות אוהבים לקבל תוכחה. הנביאים עסקו בענייני הנהלת המדינה, דברו כנגד המלך ואנשי השררה. משום כך רדפו אותם בני זמנם - אם כך, נפנה אל השירה ואל המשוררים, נעיין בתקופת ספרד, באותו תור הזהב, שהיו מרבים כל כך לשיר על היין, על הפרחים ועל האהבה, אחד המשוררים הגדולים של אותה תקופה, הוא ר' שלמה אבן גבירול, לא יכול בשום פנים, ליישב את ענייניו עם בני עירו, אנשי סרגוסה, והגיעו הדברים עד כדי כך שהיה אנוס לברוח מן העיר. על עניין זה של יחסיו עם בני סרגוסה כתב ר"ש אבן גבירול שיר, והרי כמה בתים מתוך שירו: ("נחר בקראי גרוני"): |
|
המעט היותי בתוך עם
עם - נמאסו לי אבותם בשאת משלי יריבון "דבר שפת עם ונשמע עתה אדקם כמו טיט אוי לתבונה ואוי לי |
יחשב שמאלו ימני? - -
מהיות כלבים לצאני. עמי כמו עם יוני: כי זה לשון אשקלוני!" כי קלשוני לשוני - - כי גוי כמו זה שכני. |
|
וביאליק בדורותינו, שהיה מקובל על הבריות ודבריו נשמעים, מכל מקום לא ראה טובה בישיבתו בין בני חברתו. הם הכבידו עליו בשאונם ובהמונם והטריחו עליו, והוא השתדל לחלץ עצמו מתחת ידיהם. הלא כה דברי שירו ("שחה נפשי"): |
שחה נפשי לעפר
תחת משא אהבתכם, אללי כי הייתי אסתרא בלגינתכם ולמה שתם על נוי? מה חטאתי? מה כחי? לא משורר, לא נביא חוטב עצים אנכי. |
|
משפטם של הנביאים כל ימיהם כך היה, שריב תמיד עמד בינם לבין דורם. ומטבע הדברים שיהא כך, שהרי הנביא בא מעולם אחר, שהבריות אינם יודעים אותו ואינם מבינים אותו. רק נביאי השקר חביבים על הבריות, הם מבינים את הציבור והציבור מבינים אותם, הם מסכימים עם הבריות והבריות מסכימים עמהם, אבל נביאי האמת - ריב ומדון חוצצים בינם לבין קהלם, וכך גם המשוררים, אין נחת בינם לבין הבריות. אומרים על המשוררים שיש בהם מידה מופרזת של גאווה. בימי הביניים היו המשוררים כותבים את כבוד עצמם בשיריהם, והיו כותבים שירי התפארות ומדברים בשבח מידותיהם ומעשי ידיהם. דרך דוגמא ר' שלמה אבן גבירול, שכך אמר ("אמרי לו שקלתם"): |
|
אמרי לו שקלתם בכספים
למען הם כספירים רצופים |
אזי היו יתרים ועדופים
וכטל משמי שחק ערופים. |
|
בתקופה החדשה נשתנה הטעם, ואין משוררים כותבים דברים כגון אלה בשיריהם. מכל מקום עם שהמשוררים רואים את עצמם אומללים מן האחרים הם רואים את עצמם גם למעלה מן האחרים, ומטבע הדברים שכך יהיה. ועתה באנו אל השאלה: כיצד היו היחסים בין הפייטנים לבין בני דורם, ואם גם הפייטנים ראו עצמם מובדלים וגדורים באילו גדרים של גדולה מן הבריות? לכאורה אין כל מקום לשאלה, כיוון שסדרנו את מקומו של הפיוט בין הנבואה לבין השירה, ודאי שאינו משונה בדבר זה מן הנבואה שלפניו ומן השירה שלאחריה אבל על צד האמת אין הדבר כן: אין בפיוט שום רושם של גדרים שגדרו הפייטנים עצמם מבני זמנם, אף לא שמענו על שום ריב ומחיצה שעמדה בין הפייטנים לבין אנשי קהילתם. ודבר זה כשהוא לעצמו יש בו תימה גדול. או שמא חס ושלום לא היו הפייטנים שלוחים נאמנים לייעודם, אלא כת חנפים. שהיו חונפים לבני זמנם? אבל כל התמיהה הזאת עשויה שתתפרש מתוך תכונתו של הפיוט, ולא עוד אלא שיתברר לנו שההסכמה שהייתה בין הפייטנים לבין בני דורותיהם הייתה מחויבת המציאות. צד שווה אחד אנו מוצאים בנבואה ובשירה מה שאינו בפיוט. אחד הנבואה ואחד השירה נושאות את דבריהם אל הבריות. הנביא בא ותובע את הבריות מכוח הדיבור שקיבל מפי הגבורה, והמשורר תובע את האדם בשם המוסר, בשם היושר, הטוב, והחסד, והאהבה, והיופי וכיוצא במידות הטובות. וכיון שיש כאן תובע ונתבע, ממילא יש טענות ומענות והקפדה וכעס ומריבות וקטטות ודין ודברים. אבל לא כן הפיוט, הוא אינו תובע את הבריות, הוא בכלל אינו מדבר אליהם. והטעם, שאותם זמנים לא היה מקום להוכיח את ישראל. הללו היו אותה שעה מרצים את העוונות של דורות הרבה שהיו לפניהם, ונושאים את העונש ואת הצרות ואינם מורדים בהקב"ה. הפייטנים שעמדו בהם היו נעשים שלוחיהם של ישראל לתנות את צרות העם לפני קונם, ולהפיל תחינתם לפניו, ולתבוע את עלבונם. נמצא שלא היה מקום כלל לשום טענה וריב בין הפייטן לבין הציבור, אלא היפוך הדברים, הפייטן היה רצוי לקהל, והייתה כאן הסכמה אחת וכוונה אחת. חלק אחד יש בקרובה, החלק הראשון שבה, ו"רשות" שמו. ב"רשות" מדבר הפייטן על אודות תפקידו, שהוא בא לבקש רחמים על עדתו, ועל השליחות המוטלת עליו. הרי דוגמא אחת מתוך "רשות" למשולם ב"ר קלונימוס, בן המאה העשירית: |
אימיך נשאתי חין בערכי
במלאכות עמך ברך בברכי - - טהור עינים מאד נעלה ידעני בין ערך תפלה, כדת לחנן, בלי תפלה, להמציא לשולחי ארך ותעלה. ("אימיך נשאתי") |
|
ומכאן אנו באים לעמוד על עוד צד אחד של הפיוט, שתמוה אף הוא, שאין הפייטן נגלה לפנינו בייחוד נפשו ולבבו כדרך המשוררים. כפי שנאמר למעלה אין אנו מוצאים דברי פייטנים שיפרשו את עצמם ואת מהותם ויגדרו גדרים לנפשם. והטעם הוא שהפייטנים היו מידבקים בקהלם, ואינם עושים עצמם עליונם של הציבור, אלא שלוחם בלבד, שליח הציבור. ואין דרכו של שליח שיהא מבליט את אישיותו. |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
