|
אם יצירי האמנות הם כיצירי הטבע, כדרך שהיו מדמים במאה השמונה עשרה, אם השירה משולה ליצור חי, אין הפה רשאי לשאול לתכלית יצירתו של הפיוט למה בא לעולם, כשם שאין הפה רשאי לשאול לתכלית הוויתם של החיים למה נבראו.
מכל מקום חוקרי תולדות הספרות, בייחוד מי שעוסקים בפילוסופיה של הספרות, יש שהם נזקקים לשאלה כגון זו; הללו הם כעומדים מעל לגלגל, וצופים ורואים איזו מערכה תרבותית ורוחנית עומדת בחלל ההוויה בשעה ששירה חדשה באה לעולם, והם מקבילים תקופה כנגד תקופה ומדמים את מהלכי הרוח זה לזה, ולאחר מכן הם יוצאים ומונים פרטי מסיבות ותנאים שהם יפים לשירה שתהא עולה בהם. אבל שאלתנו לא נשאלה לפני חוקרי הספרות, אלא לפני דורשי רשומות, חכמי תולדות ישראל, שאין השירה נראית להם בבחינת הוויה לעצמה, אלא רק כאחת מבנות לוויתה של התרבות העברית. משום כך פתרו את שאלתנו בפתרון מצומצם, שאפשר מסתבר בו דבר בתולדות הזמן ההוא, אבל אין בו כדי לפתור את שאלת תכליתו של הפיוט. השאלה הזאת נתעוררה מפני שנמצא כתוב ב"ספר העתים" לר' יהודה בר' ברזילי הברצלוני כדברים האלה: |
"יען שפיוטין אלו שנהגו העולם למימרינון חזי לנא לרבוותא שאמרו, שלא נתקנו אלא בשעת השמד בלחוד, מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה, כי היו גוזרים האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה, ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנים להם בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג וכו' בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים" (ס' העתים עמ' 252).
|
|
הגזירות שמדובר בהן, פירשו שהן גזירותיו של יוסטיניאן שגזר בשנות 553 על לימוד המשנה. כך הסבירו את הולדת הפיוט מבחינת המחקר ההיסטורי, אבל מבחינת הספרות אין לדברים הללו עמידה כלל, כלום הפיוט הוא דבר הנברא על-ידי תקנות? כלום יש בכוחם של אנשים, אפילו גדולי הדור הם, לגזור על השירה שתיברא ותבוא לעולם? לעולם, אמת הדבר, שהפיוט יש בו צד לימודי, מכל מקום אין לפרש את דברי ר' יהודה הברצלוני שהוא בא לגלות דעתו על טעם לידתו של הפיוט אלא כבר היו פיוטים בעולם אותה שעה, והוא לא בא אלא לומר שמשנגזרו גזירות על לימוד התורה, תקנו חכמי הדור וכללו מן הפיוטים לתוך התפילות, לפי שיש בפיוטים דברי לימוד או זכרי לימוד, והיה בכך משום משמרת שלא תשכח התורה מישראל (ש.ליברמן: חזנות יניי, סיני תרצ"ט, חוברת שבט). כעין דבריו של ר' יהודה הברצלוני אומרים גם מחברים אחרים בני הדורות ההם, ופירוש דברי כולם כדרך שאמרנו. מעתה ניתן לפתוח ולתאר את הפיוט וליתן בו ראשי סימנים, כדי שיהא ניכר ומוגדר בתוך כלל הספרות העברית. שתי תכונת עיקריות אנו מוצאים בו בפיוט, שחותמן טבוע על כל כלליו ופרטיו ואילו הן: א) הפיוט הוא שירה היסטורית. ב) הפיוט גופו תפילה ותפילת הציבור. תכונות אלו כמין אבות תכונות הן בפיוט, וכמה וכמה סגולות וטבעים שבו אינם אלא תולדותיהן. עניין התורה ומצוותיה ומוסרה גודרים לפי טבעם גדרים המקיפים את כלל כל הוויתם של ישראל, בין של הכלל ובין של הפרט. הבחינה הדתית תופסת בכל גילוי מגילויי החיים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו ושבין אדם לעצמו, בכל דבר שהוא בקום ועשה וגם בדברים שהם בשב ואל תעשה. התורה והמצוות הם יסודם ותשתיתם של כל חיי החברה, הם צביונם של החיים, זו פעולתם של התנאים והאמוראים שדרשו לא רק את התורה אלא חקרו ודרשו גם את חיי המציאות, ולא הניחו בהם דבר שלא חתמוהו בחותם היהדות. על פי זה ראוי היה שהפיוט יהא מקיף את כל מראות החיים ואם אנו מוצאים שאין הדבר כן, אין החיסרון אלא בחיים עצמם שלא כל שטחיהם היו פרושים, ולא הובלט מהם מקצתם, ומקצתם היו מקופלים ולא נתנו להתפייט. מהו הצד הגלוי ומהו הצד החבוי של אותם החיים? החורבן והשעבוד והגלות והגזרות והעלבון והנכאים שמצאו את ישראל לאחר חורבן הבית לא היו כמין צרה עוברת, אלא צרה עומדת, כנער המתייתם מאביו ששוב אין רפואה לשברו, והוא מרגיש את יתמותו בכל פינות חייו. במעמד כזה ראו היהודים את עצמם מאות רבות בשנים, ואם תמצא לומר, נמשכת הרגשה זו עד ימינו, כל זמן שיש בעם מתאבלים על החורבן ועורכי תיקון חצות. כיצד ראו אנשי הדורות שלאחר החורבן את החיים ואת העולם? נעיין בכתבי הימים ההם מה שאמרו החכמים על מראי פני החברה: |
"ר' פנחס בן יאיר אומר: מיום שחרב בית המקדש בושו חכמים ובני חורין, וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". (סוטה פ"ט, מט"ו)
|
"ר' אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש התחילו חכמים להיות כסופרים, וסופרים כחזנים, וחזנים כתלמידים, ותלמידים כעמי הארץ, ועמי הארץ הולכים ומדלדלים. ואין דורש ואין מבקש, על מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים".
|
|
וכיצד נראה עליהם העולם והטבע והחיים וכל ההוויה? |
"מיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקב"ה, ולא נראה רקיע בטהרתו".
"ר' שמעון בן גמליאל אומר: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. אמר רבא: (והוא בן המאה הרביעית): וכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו". "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" (סוטה פ"ט, מי"א). "מיום שחרב בית המקדש לא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות" (סוטה פ"ט, מי"ב). |
|
ועוד נאמר שמיום שחרב ביהמ"ק ניטל טעם האהבה בין איש לאשתו. ניטל טעמם של החיים ניטלה שמחתם של החיים, וימים ושנים ודורות של חשכות וקדרות ויגון ועצב ויאוש מר באו על העם, בייחוד הרגישו כן בני ארץ ישראל שריח השריפה והחריכה עמד שם דורות בחלל האוויר ומראות החורבן היו לנגד עיניהם תמיד. בימי הפייטנים עדיין עמדה אותה הרגשת החיים בכל תוקפה, עדיין חודה לא נתקהה. מה לשון אומר הפייטן יוסי בן-יוסי: ראה עמידתנו דלים ורקים. חסרי תכלית הם, חסרי תקוה קרובה, אין תועלת, ואין ממש בהם. וכבר הם ראו את הסכנה הצפויה להם, שעשויה לבוא איזו יד, וכאילו לשם סדר העולם תגרוף אותם ותחריבם ולא תשאיר מהם פליטה: |
הורקנו והצגנו כקש מדגן,
היינו כמץ ואין דורש לאספו. הלא בהלקח דגן בעתו הצת לשון אש בקש היבש. |
|
תיאור ממשי, לא סמלי, של עלבון החיים שנסתאבו מחמת החורבן, של הקללה שראוה תלויה על ראשיהם ומונעת מהם כל סימן הצלחה, אנו מוצאים בפיוטו של פייטן קדום, מן הראשונים, שאין אנו יודעים את שמו. הוא מתאר תיאור מקיף וממצה את חיי המעשה של הימים ההם, את קשי השעבוד, ואת העוני, והדלות שנשתררו בעם, את המצב העלוב של עבודת האדמה, של גידול הצאן, את שפלות הידיים שבעשיית המלאכה, את המצב החברתי הזעום, את הפנים הקצופות של האנשים הנושאים והנותנים זה עם זה - וסיבת כל הרעה הזאת הוא החורבן. וזה לשונו של אחד הקטעים: |
ומעת חסרנו כל אלה -
|
|
תכפו עלינו צרות
שחרני ישועה ואין רבו הקמים עלינו קצנו בעל עליזים צבי ארץ חנפה עלינו פנינו להרבה והנה מעט עשקו זיתים שמנם, סמדר אם ירבה כרם נאררו אבי שדה ממכלאות צאן עדרים דללו לזנב ולא לראש הושתנו כחנו לריק ובהלה יד כל עמל בכשרון טלטלנו מים ועד ים חשכה לעין משתכר זעמו מלוה ולוה ונלאו ידי ממציאי יד הן ארץ נמכרה ביד רעים דביר בית אלהינו שמם גיל נוה שבת באין ארוחת אב תמיד אדון בית כארח במלון |
תלאות עברו ראשנו,
שלום והנה קפדה. רמו וגם נשאו ראש, קשה עלינו סבלם. צמחה ולא לברכה, פח נפש בא באסמינו: עשותם ולא מלאו ספק סבאו לא ישפיע יקב. נלקחו מטעמי אכל מגז וממיץ ומהריון. לעבט ולא העבט לנו, כלה מבלי שכר. ירדה ואין מי יחזיק טרפם לא ספק למו. חשב שכרו למפח זה בזה שלחו מעתה. ועשיר לא חונן רש המון בה לא מצאו רוח. דרכינו מאנו להצליח גילה ללבבנו מה נעל. בכן בטן בנים תחסר, איפה נמצא מנוח. |
|
שיר פגעים זה מלבד שהוא מעמידנו על טיבם של החיים כהוויתם ומצד עצמם, אנו יכולים להסתכל דרכו בעומק נפשם של בני אותה תקופה, עד לדיוטא התחתונה שבה, ולראותם בעמידתם הפשוטה ביותר והטבעית ביותר: כיצד הם עומדים לפני הקב"ה ומתחננים על הישועה. רואים אנו בדברי הפיוט שלא נאמרו דרך תביעת עלבון, דרך תרעומת. הפייטן עצמו אומר אח"כ: "תנות צרות לא נוכל", אלא הוא מספר מתוך שברון רוח ומתוך ייאוש. בסליחות, שנתחברו באשכנז במאות שלאחר מכן, צעקו הפייטנים המעונים לפני הקב"ה בכל כוחם, והרעישו עולמות על הרעה שמצאה אותם; "גרוני נחר זועק חמס" - קרא רבינו גרשום מאור הגולה. הפלת תחנונים ובקשת רחמים לא היה בהן די להרגשת עלבון חייהם, עמידתם הנפשית הייתה תקיפה והם תבעו דין מלפני הקב"ה: "דורש דמים, דון דיננו" - תבע אותו רבינו גרשום מאור הגולה. תבעו בזכות אבות, תבעו בזכות התורה, ספרו את זכויותיהם ודרשו מכסא הכבוד ישועה בטענות ומענות, ובדין ובדברים, ואילו בתקופה שאנו דנים בה אפילו התפילות נאמרו דרך צידוק הדין: "גמרנו ואכלנו צדקת אבותינו" אמר ר' יוסי בן-יוסי באותו פיוט הנזכר למעלה. וכשבאו לבקש רחמים על עצמם, כמה עלובה הייתה הבקשה, לא הראו את פצעיהם ובקשו להם רטייה לא גילו את מכאובם ושברם ובקשו להם תרופה, אלא בשפלות קומה ובנמיכות ראש, בלחישה ובבושת פנים ביקש יוסי בן-יוסי: |
|
תעלה ארוכה לעלה נדף,
תרא כי אין איש |
תנחם על עפר ואפר...
עשה עמנו צדקה. |
|
מטבעם של החיים והמעשים בימים ההם ומאופייה של התקופה ההיא, אנו יוצאים ללמוד את תוכן העניינים של הפיוט, מה טעם נפש הפייטנים מצומצמת? משום מה אין בפיוט שירי חול, שירי החיים הפשוטים? מי שסבור שחסידותם ואדיקותם בתורה עיכבה אותם מכן מחזיק בסברה הטעונה ביקורת, שהרי במדרש, בית מולדתו של הפיוט, יש בו על ענייני חולין ועל ענייני החיים הפשוטים, ואף משוררי ספרד, שהיו חכמי הלכה ופילוסופיה של האמונה היהודית, כתבו שירי חולין. אבל אין החסרון בטבעם של הפייטנים אלא בגופם של החיים שהיו מעוטי דמות; בשעה שאין הרקיע נראה בטהרתו אין מקום לשיר שירי טבע; בשעה שניטל הטעם מן הפירות "ונאררו אבי שדה" אין מקום לשירי נוף; בשעה שניטל הטעם מן החיים אין מקום לשיר עליהם, לא שירי שמחה ולא שירי צער, לא לא המנונות ולא שירי בדידות מתוקה, לא על האהבה ולא על היין, ולא על שום חפץ שנפשו של אדם מחמדתו, לפי שהכול קמוט, הכל בלה, הכול אכול ייאוש. כיוון שכך, שכל החיים של ימיהם היו מסואבים, מה יעשו לה לשירה? איזהו המקום שישתלוה, היכן יאחיזו אותה? בעיה זו עמדה לפני הפייטנים, בין ששאלוה במפורש בפיהם ובין ששאלוה בלבם - היכן המקום והיכן החיים האחרים שישכינו שם את שירתם? כיוון שבזמנם לא מצאו שום מקום אחיזה לנפש ולשירה, יצאו מזמנם והפליגו לימי עבר רחוקים, לזמן האבות ומתן תורה, לימי ראשיתה של האומה, בשעה שעלתה כפורחת וכוחות הרבה היו שוקקים בה: ספר פיוטים שלם, ובו אלף וחמש מאות פיוטים ומעלה כתב יניי על נושאי המקרא, ויוסי בן יוסי שלפניו כתב "עבודות" ותיאר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, ור' אלעזר הקליר כתב פיוטים על ארבע פרשיות, שעניינם מעשי הימים הקדמונים בזמן שידם של ישראל תקיפה. וכן עוד חבורה שלמה של פייטנים שבתקופה ההיא פנו כולם אל המקרא, לא בדרך מושכלת של חשבון באו לכך, לא מתוך חפץ של שובבות להתנכר לזמנם עשו כן, אלא מתוך לבטים של בקשת פתרונים לבעיה חמורה, בעיה שנפשה של השירה תלויה בה: והם פתרו את בעייתם ונשאו את בת שירתם על כנפי דמיונם והביאוה אל ארץ העבר שהיא בית חייה. |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
