במכילתא לפרשת בא משווה המדרש שלושה נביאים:

שלושה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן; ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן; ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.
ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן, שנאמר "נחנו פשענו ומרינו - אתה לא סלחת". לכך נכפלה נבואתו, שנאמר "ועוד נוסף עליהם דברים".
אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות". ומה נאמר? "ויאמר לך שוב מדרכך מדברה דמשק... ואת יהא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך". שאין תלמוד לומר "לנביא תחתיך", אלא: שאי אפשי בנבואתך.
יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האם, שנאמר "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמור" - שנית נדבר עמו, לא שלישית.

מדרש זה מראה שלושה טיפוסים של נביאים:
אליהו מוכיח את ישראל, מקנא לכבוד ה' - ואין ה' משאירו על כנו;
יונה מגן על ישראל בכל כוחו, עד כדי כך שהוא מנסה לברוח ולא למלא את שליחותו, וגם הוא מפסיק להיות נביא.
ורק ירמיהו ידע למצוא את האיזון: הוכיח את ישראל בשם ה', אך גם הגן על ישראל והתפלל בעדם.

דומה שהדבר הבולט ביותר באישיותו של ירמיהו הוא מאבקו הקבוע עם עצמו: באיזה צד הוא, בסופו של דבר? האם הוא מייצג את דבר ה' בפני ישראל, או שמא הוא נציגם של ישראל בפני ה'?

ואמנם, ירמיהו עושה את שני הדברים גם יחד: הוא מוכיח את ישראל תוכחות זעם, מקללם ומחרפם, ויחד עם זאת הוא מתפלל בעדם ומצדיקם. סתירה פנימית זו היא המאפיינת את דמותו של ירמיהו הנביא.

ירמיהו נרדף על נבואתו:

ירמיהו פרק טו
(טו) אַתָּה יָדַעְתָּ ה' זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרדְפַי
אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה:

או:

ירמיהו פרק יז
(יד) רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הושִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה:
(טו) הִנֵּה הֵמָּה אמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר ה' יָבוא נָא:
(טז) וַאֲנִי לא אַצְתִּי מֵרעֶה אַחֲרֶיךָ וְיום אָנוּשׁ לא הִתְאַוֵּיתִי
אַתָּה יָדָעְתָּ מוצָא שְׂפָתַי נכַח פָּנֶיךָ הָיָה:
(יז) אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיום רָעָה:
(יח) יֵבשׁוּ רדְפַי וְאַל אֵבשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי
הָבִיא עֲלֵיהֶם יום רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרון שָׁבְרֵם:

למרות היחס העוין שירמיהו זוכה לו, למרות הלעג והניסיונות השונים להתנקש בחייו, עומד ירמיהו נכון להתפלל בכל פעם על ישראל. עד כדי כך ספונטנית תפילתו, ששלוש פעמים נאמר לו מיד עם נבואת התוכחה: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה, כי אינני שומע אותך" (ז, טז; יא, יד; יד, יב). אבל האזהרה אינה מועילה, וירמיהו מתפלל בעד העם מיד לאחר שנאמר לו שלא להתפלל בעדם: "ויאמר ה' אלי: אל תתפלל בעד העם הזה לטובה, כי יצומו אינני שומע אל רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה אינני רוצם, כי בחרב וברעב ובדבר אנוכי מכלה אותם". ותשובתו של ירמיהו: "ואומר: אהה ה' אלוהים, הנה הנביאים אומרים להם לא תראו חרב, ורעב לא יהיה לכם, כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה". וכאשר ה' משיב ואומר כי "הנביאים יתמו, והעם אשר המה ניבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלים מפני הרעב והחרב", ממשיך ירמיהו להתעקש בתפילתו, והוא משתמש הפעם בנימוק שהעלה משה לאחר חטא העגל: "ידענו ה' רשענו, עוון אבותינו, כי חטאנו לך, אל תנאץ למען שמך, אל תנבל כיסא כבודך, זכור, אל תפר בריתך אתנו" (פרק יד). הנימוקים שירמיהו מעלה הם: חילול השם וברית אבות - זכויות קבועות של עם ישראל שאינן תלויות במצבו הנוכחי.

לעתים פוקעת סבלנותו של ירמיהו, והוא מתפלל אל ה' נגד ישראל: "הקשיבה ה' אלי, ושמע לקול יריבי. הישולם תחת טובה רעה, כי כרו שוחה לנפשי? זכור עומדי לפניך לדבר עליהם טובה, להשיב את חמתך מהם. לכן תן את בניהם לרעב, והגירם על ידי חרב, ותהיינה נשיהם שכולות ואלמנות, ואנשיהם יהיו הרוגי מות. בחוריהם מוכי חרב במלחמה" (יח, יט-כא).

לאיזון מלא בין תפקידו כנביא לתפקידו כשליח העם מגיע ירמיהו לאחר רציחתו של גדליה בן אחיקם. העם פונה אליו בבקשה: "תיפול נא תחינתנו לפניך, והתפלל בעדנו אל ה' אלוהיך בעד כל השארית הזאת... ויגד לנו ה' אלוהיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה". ירמיהו מתקן בעדינות את סגנון דבריהם, כמו שעשה משה לשניים וחצי השבטים (במדבר לב): העם אומר: "ויגד לנו ה' אלוהיך את הדרך", וירמיהו משיב: "שמעתי. הנני מתפלל את ה' אלוהיכם כדבריכם, והיה כל הדבר אשר יענה ה' אתכם, אגיד לכם, לא אמנע מכם דבר" (פרק מב).

האמת הבוערת בלבו של ירמיהו היא המנחה אותו: בעד העם ובעד אלוהיו.