נבואת ירמיהו בפרק ב כוללת בפסוקים א-ג הקדמה, ולאחר מכן בא הנביא חשבון עם העם.
הנבואה מעמידה כל הזמן ניגודים: אהבה מול בגידה, אמת מול שקר, נאמנות מול קלות דעת. הנביא פותח בשיר אהבה ששר ה' לישראל:

(ב)...כּה אָמַר ה'
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה:
(ג) קדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתה
כָּל אכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבא אֲלֵיהֶם
נְאֻם ה':

שיר האהבה הזה מתחיל באהבת בשר: חסד נעורים, אהבת כלולות. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומיד אחריו התרגום: קודש ישראל לה', ראשית תבואתה. כל אוכליו יאשמו. כדי שלא יהיה ספק מה פרוש של אהבת הנעורים, מוסבר הדבר מיד: ישראל הוא ראשית התבואה של ה'. כמו שהתבואה הראשונה קדושה וניתנת לכהן, כך ישראל יש בו ראשוניות של האמונה בה', ולכן כל אוכליו יאשמו, ורעה תבוא אליהם.

לאחר פתיחה חגיגית כל כך, מופיע הקונטרסט:

(ה) כּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבותֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
(ו) וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת
בְּאֶרֶץ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

האהבה הגדולה מוחלפת בבגידה. ה' זוכר את אהבת הנעורים, ואילו ישראל הולכים אחרי ההבל. ההשוואה חדה מאוד:

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ

ומולו:

רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:

תחילה:

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה:

ולעומתו:

וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר....

היחסים התהפכו: בתחילה החסד הוא של האישה האוהבת, ההולכת אחרי אהובה במדבר.
כאשר האמון נאבד, החסד הוא של האיש, המוליך את אהובתו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

כל עוד האהבה קיימת, שוכח האיש כי הציל את אהובתו כאשר הוליך אותה במדבר, והוא רואה רק את נאמנותה. כאשר נמוגה הנאמנות, מזכיר הוא את הצד השני של ההליכה במדבר: כיצד הצילה ממות כאשר הוליך אותה במדבר.

הנביא מתאר את ההתדרדרות ביחסים שבין ה' לישראל. תחילתם בהתעלמות:

(ו) וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר...
(ח) הַכּהֲנִים לא אָמְרוּ אַיֵּה ה'
וְתפְשֵׂי הַתּורָה לא יְדָעוּנִי
וְהָרעִים פָּשְׁעוּ בִי
וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לא יועִלוּ הָלָכוּ:

בשלב זה אין ויכוחים בין ה' לעמו. העם אינו שואל על ה'. הכוהנים אינם מחפשים אותו. תופסי התורה אינם יודעים אותו. הנגע פשה רק בקרב האריסטוקרטיה: הרועים פשעו בי, הנביאים נבאו בבעל.

מעט מעט הופכת אי הידיעה לויכוח להכחשה ולעימות:

בתחילה העם מבטיח לעבוד את אלוקיו. מבטיח, ולא מקיים. הוא כאילו אינו מבין מה טוענים נגדו:

(כ) כִּי מֵעולָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוסְרותַיִךְ וַתּאמְרִי לא אֶעֱבוד
כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צעָה זנָה:

(כג) אֵיךְ תּאמְרִי לא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לא הָלַכְתִּי
רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ:

העם אינו מבחין כי כאשר על כל גבעה גבוהה הוא עובד אלילים הדבר סותר את התחייבותו "לא אעבור".

בשלב הבא העם מתמרד. אינו מוכן לעבוד את האלוקים, והוא אומר בפרוש:

(כה) וַתּאמְרִי נואָשׁ לוא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ:

(כז) אמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּניּ
כִּי פָנוּ אֵלַי ערֶף וְלא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יאמְרוּ קוּמָה וְהושִׁיעֵנוּ:

יש כאן שוב שלב של דבר והיפוכו. לאחר שהגיעו לשלב הקיצוני של עזיבת ה', לאחר שהעם מכריז "אהבתי זרים ואחריהם אלך", שוב שוכח את ההצהרה, "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו".
אבל כאן התגובה חריפה.

(כח) וְאַיֵּה אֱלהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יושִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ ...

ובהמשך:

(לו) גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבשִׁי כַּאֲשֶׁר בּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר:
(לז) גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל ראשֵׁךְ כִּי מָאַס ה' בְּמִבְטַחַיִךְ וְלא תַצְלִיחִי לָהֶם:

הניגודים שבין אהבה ובגידה, גניבת דעת והתרסה, מופיעים בפרק באופן מעניין אחר. הביטוי החוזר בפרק 22 פעם, הוא הצירוף "לא...": לא זרועה, לא אמרו, לא ידעוני, לא יועילו, והמה לא אלוהים, לא יועיל, ותאמרו לא אעבור, לא נטמאתי, ה הלכתי, לא ייעפו, ה כי - אהבתי זרים, וכאלה רבים נוספים. הפרק מתאר את יחסו של ישראל לאלוקיו, כאשר הבולט בהם הוא יסוד השלילה. האהבה נשמטת, הנאמנות מתבטלת, האמת הופכת שקר, גם הצהרה על עזיבת ה', גם היא אינה נשמרת. הדבר הבולט בהתנהגותם של ישראל הוא חוסר היציבות שלהם, חוסר הנאמנות לכל דבר. גם הבגידה אינה שיטתית. לאחר שעזבו את ה' עבדו את הבעל, ניסו את אהבתם של בני נוף ותחפנחס, אהבו זרים, חזרו אל ה' לבקש עזרה, הכו את נביאיהם, ניסו את אשור, חזרו למצרים, והסיכום - לא כלום. "גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך, כי מאס ה' במבטחיך, ולא תצליחי להם".

כאשר גם הבגידה אינה שיטתית, כאשר אתם בוגדים גם באלה שבגדתם עמם - ההתפוררות שלמה. "מאס ה' במבטחיך, ולא תצליחי להם".