(ד) שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקב וְכָל מִשְׁפְּחות בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(ה) כּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבותֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:
(ו) וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת
בְּאֶרֶץ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלא יָשַׁב אָדָם שָׁם:
(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ
וַתָּבאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתועֵבָה:
(ח) הַכּהֲנִים לא אָמְרוּ אַיֵּה ה'
וְתפְשֵׂי הַתּורָה לא יְדָעוּנִי
וְהָרעִים פָּשְׁעוּ בִי
וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לא יועִלוּ הָלָכוּ:
(ט) לָכֵן עד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב:
(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּונְנוּ מְאד
וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזאת:
(יא) הַהֵימִיר גּוי אֱלהִים וְהֵמָּה לא אֱלהִים
וְעַמִּי הֵמִיר כְּבודו בְּלוא יועִיל:
(יב) שׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאד נְאֻם ה':
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעות עָשָׂה עַמִּי
אתִי עָזְבוּ מְקור מַיִם חַיִּים
לַחְצב לָהֶם בּארות בּארת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לא יָכִלוּ הַמָּיִם:

הנביא פונה בדבריו אל "בית יעקב וכל משפחות בית ישראל". ומה הוא תובע מהם? הוא בא בטענות היסטוריות: "מה מצאו אבותיכם בי עול". והוא מעמיד זה מול זה את מעשי ה' לאבות, ואת תגובת האבות למעשי ה'.

מה עשה ה' לאבות?

"הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלא יָשַׁב אָדָם שָׁם: וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ"

ומה עושה העם?

וַתָּבאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתועֵבָה:

חמש פעמים מדגיש הנביא את מה שעשה ה' לעם: הוליך אותו בארץ רעה, ונתן לו ארץ טובה. שלי מי הארץ המובטחת? כאשר היא ניתן לעם - היא "ארץ" סתם. כאשר העם בוגד בה - היא "ארצי". העם השומר מצוות - חי בארץ הכרמל. העם הבוגד באלוקיו - בוגד בארצו של אלוקיו.
הניגוד מופיע בצליל דומה, מעין חרוז:
מול "לֶאֱכל פִּרְיָהּ וְטוּבָה"ּ, מעשי העם הוא: "ְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתועֵבָה".

ועוד מעבר אחד בדברי הנביא:
הפניה הראשונה היא לבנים, אבל בהתייחסות לאבות:

מַה מָּצְאוּ אֲבותֵיכֶם בִּי עָוֶל... וַתָּבאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי

הפניה השניה היא לבנים, אבל בהתייחסות למנהיגי העם הבוגדים:

(ח) הַכּהֲנִים לא אָמְרוּ אַיֵּה ה'
וְתפְשֵׂי הַתּורָה לא יְדָעוּנִי
וְהָרעִים פָּשְׁעוּ בִי
וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לא יועִלוּ הָלָכוּ:

נמצא כי העם המטמא את ארצו נמצא בין שני גורמים לחטאיו: דור האבות מצד אחד, ש"מצאו בי עול", ודור המנהיגים מצד שני, שחטאם גדל והולך. הכוהנים לא אמרו איה ה' - הם מתעלמים ממנו. תפסי התורה - אינם יודעים את ה'. במה הם תופסי תורה? הם עוסקים בתורה באופן טכני. הם עוסקים בתורה כעיסוק אינטלקטואלי, כעיסוק דתי-מעשי. את ה' העומד מאחרי הדברים - אותו הם שוכחים. הרועים, המנהיגים הפוליטיים, הם "פשעו בי". הם מכירים את ה', אבל פושעים בו. הם מכוונים את העם לאידיאולוגיה הפוכה מזו שה' רוצה בה. והנביאים, אלה המקיימים את התקשורת בין דבר ה' לבין העם - אלה חוגגים: הם נבאו בבעל, ואחרי לא יועילו הלכו. הרבה יותר קל להביא את דבר הבעל לעם מאשר את דבר ה'. דבר הבעל צבעוני יותר, חגיגי יותר, מושך יותר. פולחנות הבעל והעשתורת הם חומר מעניין לשידור הרבה יותר מאשר דבר ה'. זאת ועוד: הנביאים "אחרי לא יועילו הלכו": הם מציגים אידיאלים, רעיונות, חזון - אבל המשותף לכל הרעיונות שלהם, שאין בהם תועלת. כמו דור ההורים שהלך אחרי ההבל, כך הנביאים עכשיו: הולך אחרי דברים לא מועילים.

ומה התגובה למעשי ההורים ולמעשי המנהיגים?

(ט) לָכֵן עד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב:

במה מאיים הנביא על העם? לא בחרב, לא ברעב, לא במגיפה. הוא מאיים על העם כי יריב עמו. ורש"י מבאר:

טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד... אף על פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים".

מאיר ויס כותב, כי האוזן הרגישה תבחין נימה של כאב בדברי הנביא. בפסוקים הבאים הוא אומר פעמיים: "עמי המיר כבודו"... "שתים רעות עשה עמי". העם הוא עמי. והנביא מצטער על האם המאבד את דרכו. הנימה הכללית של דברי הנביא היא סלחנית. אין הנביא מאיים על העם שלא חטא, וכעסו על האבות ועל המנהיגים אינו מכוון כלפי העם. לעם אומר הוא "עוד אריב אתכם נאום ה', ואת בני בניכם אריב". העונש על חטאיהם הוא - מריבה. אריב עמכם הרבה מאוד מאוד. עם בני בניכם אריב. אבל אזכור כי לא אתם אשמים בחטאיכם. כי האשמה היא בדור האבות ובשכבת המנהיגים.