נבואתו של ירמיהו החלה בשנה השלש עשרה ליאשיהו מלך יהודה. שנות נבואתו הראשונות של ירמיהו היו שנות שקט ושלווה, ואיום מצפון לא היה. ובכל זאת מנבא ירמיהו על האיום הזה, ומתאר אותו כאילו הוא ממשי, וכאילו הוא אורב לפתח הארץ.

(ט) וְהָיָה בַיּום הַהוּא נְאֻם ה' יאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים
וְנָשַׁמּוּ הַכּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ:
(י) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם
לֵאמר שָׁלום יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ:

הפסוק האחרון כולל בקרבו ניגוד: אתה השאת לעם הזה ולירושלים לאמור שלום יהיה לכם - ומה קורה באמת? ונגעה חרב עד הנפש. החרב רובצת ומכה את הנפש.

הקושי בפסוקים אלה הוא טענתו של הנביא. היכן אמר ה' לעם "שלום יהיה לכם"? והרי ירמיהו הוא הנביא, והוא זועק כל הזמן כי האויב בשער, וכי העם צפוי לחרבן עם לא ישנה את דרכיו?

דברים דומים מצויים בפרק ז. ירמיהו עומד בשער בית ה' וקורא:

(ג) כּה אָמַר ה' צְבָאות אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל,
הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמר
הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה:

ובפסוק יד חוזר ירמיהו:

(יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בּטְחִים בּו,
וְלַמָּקום אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבותֵיכֶם - כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלו:

בפרק יד אומר ירמיהו דברים ברורים יותר:

(יג) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אמְרִים לָהֶם
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
(יד) וַיּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי,
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם,
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִול וֶאֱלִיל וְתַרְמִות וְתַרְמִית לִבָּם
הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:

ופסוק נוסף מספר יחזקאל יחמיר את הקושי יותר:

פרק יד
(ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא,
וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

טענת ירמיהו נראית עכשיו ברורה יותר: האדם מעוניין להאמין בבשורה הטובה. אם אתה ה' שולח את נביאי השקר, והם מנבאים דברים שהעם רוצה לשמוע אותם - אתה הוא המטעה את העם. "אכן השה השאת לעם הזה!".

האם יכול אדם לדעת מתי המדבר אליו הוא נביא, ומתי הוא מתחזה? ירמהו מצביע כאן על הקושי הכבד ביותר של העם: כל עוד יש נביאי שקר, איך יוכל אדם לדעת מי מהדוברים אליו נביא אמת הוא?

רבי דוד קמחי מביא פירוש של אביו להסבר הפסוק בספר יחזקאל. שם, כאמור, מצאנו ניסוח מפורש: "אני ה' פיתיתי את הנביא ההוא". ואם כך מה חטא הנביא ומה חטאו השומעים בקולו? וכך מבאר את הדבר אביו של רד"ק:

"העניין הזה כעניין "מי יפתה את אחאב", והוא הערת רוח החפץ. כי נביא השק ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר, כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שהיו מנאפים את נשי רעיהם, וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אל הנביאים. וכדי לגלותם לבני אדם מביא האל יתברך על ידם כשלון, ועל ידי עוברי עבירה בסתר .. ואחד מהם זה העניין: נביאי השקר שהיו מתפארים בנבואה, והאל העיר חפצם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם, ובבא להם העונש מאת האל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין. וזהו שאמר אני השם פתיתי את הנביא ההוא, וזהו טעם והאלהים אנה לידו.
ורב סעדיה פירש "פתיתי" - ביארתי וגיליתי עליו שהוא מפתה.

לפנינו שני הסברים לקיומם של נביאי השקר.
ההסבר האחד אומר: הנביאים האלה הם היוזמים והם הרוצים להינבא. ה' מאפשר להם לעשות את רצונם, כדי להיפרע מהם ולהענישם. והדוגמה לכך היא שני הנביאים שניבאו בימי ירמיהו, שעברו עבירות בסתר, ונעשו בגלוי. אני ה' פיתיתי את הנביא - פירושו: נתתי לו אפשרות לעשות את רצונו. מעין חיזוק לב פרעה. הנביא מחליט, וה' מאפשר לו לעשות את החלטתו מאז.
רב סעדיה גאון הולך בדרך אחרת: אני ה' פיתיתי - אני הכרזתי שהוא מפתה. לא עודדתי לפתות, אלא להפך: הראיתי שהוא מפתה.

והשאלה חוזרת למקומה: איך ידע האדם כי הנביא מפתה? והרי האדם רוצה לשמוע בשורות טובות, וכאשר הנביא מוסר לו אותם - כיצד ימנע מלהאמין בהן?

התשובה נמצאת בתוך השאלה: היא הנותנת - אדם המרגיש כי הוא מאמין בנביא, לא מפני שדבריו משכנעים, אלא מפני שדבריו עונים על משאלת לב - זוהי השעה לעצור ולבדוק ולערוך חשבון נפש. אין רצפט חיצוני לקבוע מתי ניתן לזהות את הנביא המכזב. אבל בתוך תוכו של השומע נמצא מנגנון הגנה. בסתר לבו הוא חש מתי הוא מאמין כי נוח לו להאמין, ומתי הוא מאמין כי האמת לפניו.

ולהבחנה זו טוען ירמיהו. גם אם הפרט יכול למצוא את האמת, אתה ה' נותן לו אפשרות לטעות. אתה מניח לנביאי השקר להפיץ את שקריהם. על כן אשמתו של העם אינה כל כך חמורה, וראוי הוא לסליחה.