סוף פרק ז בספר ירמיהו מתייחס למקומות הפולחן המסורתיים בירושלים: התופת וגיא בן הינום. במקומות אלה התנהל פולחן הקרבת הבנים.

ירמיהו מצהיר:

(ז,לב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְלא יֵאָמֵר עוד הַתּפֶת וְגֵיא בֶן הִנּם
כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתפֶת מֵאֵין מָקום:

ירמיהו החל להינבא, כזכור, בשנה השלוש עשרה ליאשיהו המלך. זהו יאשיהו שהכרית את פולחן המולך. וכך מסופר על יאשיהו במלכים ב כג י:

(י) וְטִמֵּא אֶת הַתּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנּם
לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנו וְאֶת בִּתּו בָּאֵשׁ לַמּלֶךְ:

ועוד זאת עשה יאשיהו:

(יט) וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמות אֲשֶׁר בְּעָרֵי שׁמְרון,
אֲשֶׁר עָשוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יאשִׁיָּהוּ,
וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל:
(כ) וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כּהֲנֵי הַבָּמות אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחות,
וַיִּשְׂרף אֶת עַצְמות אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלָם:

ירמיהו צריך, אפוא, להיות שבע רצון. פולחנות המולך נתונים במתקפה קשה, והמלך מטמא את מקומות הפולחן בעצמות אדם, כדי שלא יוכלו למלא עוד את תפקידם.

צריכים היינו לצפות לנבואת הודיה ושבה. והנה זאת מה שאומר ירמיהו:

(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה
וְאֶת עַצְמות שָׂרָיו וְאֶת עַצְמות הַכּהֲנִים וְאֵת עַצְמות הַנְּבִיאִים
וְאֵת עַצְמות יושְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:
(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם
וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם
לא יֵאָסְפוּ וְלא יִקָּבֵרוּ לְדמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:
(ח, א-ב).

מה קרה? מדוע אין הנביא משתתף בשמחת הרוח החדשה שמביא הנביא יאשיהו? מדוע חוזר הוא במפורט על מעשי יאשיהו, אבל מה שעשה יאשיהו לכוהני הבמות, מתאר ירמיהו כדבר שיקרא לכוהנים ולנביאים וליושבי ירושלים?

נקרא קטע מדבריו של יחזקאל קויפמן, המתאר את הלך הרוח של הנביא:

אף עברה שעת התרוממות הנפש של התשובה, הוידוי, בעור האלילות וכריתת הברית, והנביא בא לידי ייאוש. חבריו וקרוביו אנשי ענתות, שבעים רצון, בוטחים ברפורמה ומצפים לטוב. נביאים מנבאים שלום וישועה. אבל ירמיהו זועם וקודר. הקשבתי ואשמע, לא כן ידברו, אין איש ניחם על רעתו. משקרים, מרמים, רודפי בצע כמקודם, גם האלילות לא בוערה כליל. נמצא קשר באיש יהודה וביושבי ירושלים. שבו על עוונות אבותם הראשונים. (יא, ט). העם הפר את הברית. החכמים מתפארים ואומרים: "חכמים אנחנו, ותורת ה' אתנו". אבל ירמיהו קובל שהתורה ניתנה להם לשווא, ללא הועיל. "אכן לשקר עשה עת, שקר סופרים. הם אינם מקיים את דבר ה', "וחכמת מה להם".

ירמיהו מבטא את חומרת העונש בכך שהוא מפר את חגיגת הניצחון. במקום להתלהב משרפת התופת ומפיזור עצמות אדם עליו, דבר שצריך להפסיק את פעולתו - במקום זאת מתאר ירמיהו אותו תהליך, כשהוא מכוון למלכים לכוהנים וליושבי ירושלים. את שיא הזוועה מתאר ירמיהו. והוא מרמז למנהג שהיה קיים בעולם העתיק: באשור, ואולי אף בבבל: מלכי אשור היו מוציאים את המתים מקבריהם, כדי לבזות אותם גם לאחר מותר. ואת זאת מבטיח ירמיהו ליושבי ירושלים. וכך כך למה?

... הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב:
(ו) ... אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתו לֵאמר מֶה עָשִׂיתִי
כֻּלּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוטֵף בַּמִּלְחָמָה:

החגיגה של התשובה ושינוי הדרך היא אשליה ואחיזת עיניים. מתחת למעטה התשובה והיושר מסתתרת התרמית, מעשה הרעה. הנביאים "מרפאים את שבר בת עמי על נקלה, לאמור שלום שלום - ואין שלום. גם בוש לא יבושו, והכלם לא ידעו. לכן יפלו בנופלים, בעת פקודתם יכשלו, אמר ה'.