נבואת העונש המתוארת בפרק י ניתנת בשלוש תמונות:
תמונת העם המקבל את הנבואה;
תמונת הרועים שאוהלם נהרס,
ושוב חוזרת תמונת העם, השומע על תנועות האויב, חרד ומתפלל להצלה.

התמונה הראשונה היא תמונת העם השומע על נבואת הזעם:

(יז) אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ יושֶׁבֶת בַּמָּצור:
(יח) כִּי כה אָמַר ה'
הִנְנִי קולֵעַ אֶת יושְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזּאת
וַהֲצֵרתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ:

הנביא פונה אל יושבי הארץ: אספו את סחורותיהם, הפסיקו למכור באשראי, כי אתם נכנסים למצור, ולא תוכלו לעסוק במסחר. שכן אמר ה': "הנני קולע את יושבי הארץ בפעם הזאת" - קולע, במשמעות של פוגע, מעניש; "והצרותי להם" - אביא עליהם צרות; "למען ימצאו" - כדי שימצאו את הגמול המגיע להם.

והנביא, שהיה פה לנבואת הזעם, הופך פניו ומדבר אל ה', כעונה לנבואה שניבא:

(יט) אוי לִי עַל שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי
וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ:

עם ישראל עונה לנבואה: חשבתי כי העונש יהיה עונש קל, מחלה שאוכל לשאתה, אבל אתה מנבא על עונש כבד, "והצרותי להם, למען ימצאו".

וכאן מופיע הדימוי השני, דימוי האוהל:

(כ) אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ
בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם
אֵין נטֶה עוד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעותָי:

עם ישראל מדומה לאוהל הרועים. שודדים נפלו עליו, חתכו את מיתרי האוהל, והבריחו את יושביו. נותר האב הזקן לבדו, על חורבות אוהלו, והוא מקונן על כך שאין איש שיבוא לעזור לו לבנות את אוהלו ההרוס.

הנביא כמו מסביר לרועה מדוע קרה לו כל זאת:

(כא) כִּי נִבְעֲרוּ הָרעִים וְאֶת ה' לא דָרָשׁוּ
עַל כֵּן לא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוצָה:

תמונת האוהל הושלמה: הרועה בוכה על אוהלו החרב, אבל הוא יודע מדוע קרה לו זאת.

נִבְעֲרוּ הָרעִים וְאֶת ה' לא דָרָשׁוּ

וכאן אנו מגיעים לתמונה השלישית, לפתרון החידה כולה - לתרגום קונקרטי של הנבואה שהייתה מעורפלת עד כה:

(כב) קול שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה וְרַעַשׁ גָּדול מֵאֶרֶץ צָפון
לָשוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעון תַּנִּים:

עכשיו ברור מי האויב; עכשיו מתבהרות התמונות של הנבואה: ברור לשומע מה הכוונה במלים "והצרותי להם למען ימצאו"; מיהו השודד המנתק את יריעות האוהל ומבריח את הבנים מתוכו.

וכמו בתמונה הראשונה, מיד לאחר תיאור העונש מתפלל הנביא שיהיה זה עונש שאפשר לשאת אותו. גם כאן ממהר הנביא לענות על נבואתו הוא:

(כד) יַסְּרֵנִי ה' אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי:

כאשר נמסרה הנבואה הכללית, ההודעה על עונש הקרב ובא, אמר הנביא: "אוי לי על שברי, נחלה מכתי";
כאשר שומע הוא כי מצפון באה הרעה, מתפלל הוא שנית: "יסרני ה', אך במשפט; אל באפך, פן תמעטני".

וכאן באה התוספת, המוכרת לנו מן ההגדה של פסח ומן ההיסטוריה היהודית גם יחד:

פסוק זה מופיע בהגדה של פסח. ואין בכל ההגדה קטע שזכה לטיפול במחק ובמספריים כמו קטע זה: צנזורים נוצרים ויהודים כאחד נטפלו לדברים אלה של ירמיהו: הנוצרים עדיני הנפש לא יכלו שאת תפילה נגד אלה המכלים את יעקב, ואת נווהו השמו; ויהודים עדיני נפש הלכו בעקבותיהם: איך אפשר לדבר כך על הגויים? ואילו ירמיהו, שבע צרות ואחוז ייאוש, מתפלל לשלומו של עם ישראל ולהכחדת אויביו, ואומר:

(כה) שְׁפךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ
וְעַל מִשְׁפָּחות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ
כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ
וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:

ובלשונו של רד"ק:

אם יש לך אף וחמה, שפוך אותם על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות הממלכות אשר בשמך לא קראו. כי ישראל, אף על פי שחטאו לפניך, לא יצאו מתחת רשותך מכל וכול, ולא נתערבו עם עם אחר, אלא הם נבדלים מכל העמים, ומחזיקים ברוב המצוות, וקוראים בשמך ומתפללים לפניך. ואע"פ שאין לבם נכון - ישובו עוד בתשובה, כי לא אבדה התקווה מהם, ועוד היום יש בהם חסידים.

טוען הנביא: אם רוצה אתה להעניש את העוברים על רצונך, האמנם אין מי שהכניסך יותר מעם ישראל? ומה עם הגויים ש"אכלו את יעקב, ואכלוהו ויכלוהו, ואת נוהו השמו"?

אם נעקוב אחרי הופעתו של פסוק זה בהגדה של פסח, ונבחין עד כמה מחקו ממנו צנזורים נוצרים ויהודים כאחד, נבין כי גם הם מאמתים את טענות הנביא: "אכלו את יעקב, ואכלוהו, ויכלהו, ואת נוהו השמו".