הפסוקים הראשונים של פרק טו הם קינה על ירושלים ועל מה שנגזר עליה. קינה זו תחילה כקינה על ירושלים, בלשון נקבה: "כי מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך", ומעט מעט משתלטת לשון הנקבה שבדברי הנביא, וירושלים הופכת להיות האישה הסובלת בירושלים:

(ט) אֻמְלְלָה ילֶדֶת הַשִּׁבְעָה
נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעד יומָם
בּושָׁה וְחָפֵרָה
וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי איְבֵיהֶם נְאֻם ה':

פסוק זה הוא ניגודו של פסוק אחר, שירת ההודיה של חנה לאחר שנולד לה בנה שמואל.

(ד) קֶשֶׁת גִּבּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל:
(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ
עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:
[ש"א ב ד-ה]

שירת תהילה זו מראה את כישלונו של הרע ונצחונו של הטוב והישר. הגיבורים שבאו להרע - נשברה קשתם. השבעים נשכרו לעבודה בשביל לחם. ואילו העקרה - יולדת שבעה.

ומה קורה כאן ליולדת השבעה?

(ט) אֻמְלְלָה ילֶדֶת הַשִּׁבְעָה
נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּאה בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעד יומָם

תאורה של האישה המשיבה את נפשה, והשמש שוקעת לה בעוד היום גדול הוא כל כך טראגי, שיש למצוא נמשל לאם זו. מיהי? אם ניתן את רשות הדיבור לדרשן, נבין את הפסוק:

פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כו ד"ה אמר ירמיהו כשהייתי

אמר ירמיהו, כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אישה אחת יושבת בראש ההר, לבושיה שחורים ושערה סתור, צועקת מבקשת מי ינחמנה, ואני צועק ומבקש מי ינחמני. קרבתי אצלה ודברתי עמה, ואמרתי לה אם אישה את דברי עמי, ואם רוח את הסתלקי מלפני. ענתה ואמרה לי, אינך מכירני? אני היא שהיו לי שבעה בנים, יצא אביהם למדינת הים, עד שאני עולה ובוכה עליו, הרי שניבא ואמר לי: נפל הבית על שבעה בנייך והרגם. איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שעריי.

עניתי ואמרתי: אין אתה טובה מן אמי ציון והיא עשויה מרעה לחיות השדה.
ענתה ואמרה לי, אני אמך ציון, אני היא אם השבעה...

בהמשך דברי המדרש מנחם ירמיהו את ירושלים, ומבטיח לה כי תנוחם, וכי ישוב ה' ויבנה את ירושלים.

אבל פירוש הפסוק במדרש זה לא תם. גלגול נוסף היה לו לפסוק ולמדרש שבעקבותיו, ואנו פגשנו אותו בקינות לתשעה באב. נראה כיצד עובד מדרש זה בפי המקונן.

הקינה היא "אז במלאת ספק יפה כתרצה", וכך נאמר בה בקינה:

אז במלאת ספק יפה כתרצה
הן אראלם צעקו חוצה
בן חלקיהו מארמון כיצא,
אישה יפת תואר מנוולת מצא.
גוזרני עליך בשם אלהים ואדם
אם שד לשדים את או לבני אדם
דמות יופייך כבשר ודם
פחדך ויראתך כמלאכים לבדם.
הן לא שד אני ולא גולם פחת
ידועה הייתי בשובה ונחת
הן לאחד אני ולשלשה וששים ואחת
ולשנים עשר ולשבעים ואחת.

והפייטן מסביר את המספרים שהאישה מוסרת לירמיהו. האחד הוא אברהם, והשלושה הם האבות, שנים עשר שבטים, ששים ריבוא יוצאי מצרים ושבעים ואחד חברי הסנהדרין.

והאישה מסיימת את דבריה לירמיהו:

קום לך ירמיהו, למה תחשה
לך קרא לאבות ואהרן ומשה
רועים יבואו קינה להינשא
כי זאבי ערב טרפו את השה.

ראינו, אפוא, את גלגולו של הביטוי "יולדת השבעה", מביטוי שמחה לביטוי של אבל וצער. יולדת השבעה הראשונה יולדת את הנביא הממליך את המלך הראשון. השבעה מסמלים את תחילתה של מלכות ישראל. יולדת השבעה השניה היא זו שמאבדת את שבעת ילדיה, והם הולכים לגלות עם חורבן ממלכת יהודה. בין האישה הראשונה והאישה השניה מתרחב הדימוי, ושוב אין הוא דימוי של אדם פרטי, אלא של העם כולו, המאבד את עצמאותו ומבקש על נפשו.