נבואות מפי הנביאים המתייחסות למצוות השבת מועטות במקרא. הנביאים עוסקים בנושאים הבוערים של עם ישראל: עבודת אלילים וציות לדבר ה' בשורשי עבודת האלוקים. לעתים הנביאים אף מפחיתים מערכן של מצוות, כדי להעמיד את העם על כך שמצוות אינן עיר מקלט מעבירות חמורות יותר. כך, למשל, מתקיפים הנביאים את העם המקריב קורבנות וחושב כי בכך קנה מסתור מהעונש המגיע לו, וכך גם מתקיף ירמיהו את העם הסבור כי עבודת בית המקדש היא מקלט בטוח, וכל עוד המקדש עומד ועבודת האלוקים נמשכת - עתידו מובטח.

בשלושה ספרים מספרי התנ"ך אנו מוצאים התייחסות ישירה לשמירת השבת. בישעיהו, בירמיהו ובנחמיה. שלושתם מוכיחים את העם על חילול שבת, כל אחד בהדגשה אחרת.

דבריו של ישעיהו כלליים, וכך הוא אומר:

ישעיהו נח
(יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂות חֲפָצֶיךָ בְּיום קָדְשִׁי
וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת ענֶג לִקְדושׁ ה' מְכֻבָּד
וְכִבַּדְתּו מֵעֲשׂות דְּרָכֶיךָ מִמְּצוא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:
(יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי בָּמֳתֵי אָרֶץ
וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:

הדרישה היא הגבלת ההליכה בשבת: אם תשיב משבת רגלך. וכן הימנעות מעשיית מעשים שאינם מעניין השבת: "עשות חפציך ביום קדשי". ובמקביל, מצוות עשה: וקראת לשבת עונג.. וכבדתו...

פסוקים קצרים אלה נדרשו בתורה שבעל פה, והלכות שבת שונות נלמדו מהן.

בפי ירמיהו אנו מוצאים דברים אחרים:

(כא) כּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁותֵיכֶם
וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיום הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָם:
(כב) וְלא תוצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיום הַשַּׁבָּת
וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יום הַשַּׁבָּת
כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבותֵיכֶם:
(כג) וְלא שָׁמְעוּ וְלא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם
לְבִלְתִּי שְׁומעַ שְׁמועַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר:
(כד) וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה'
לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזּאת בְּיום הַשַּׁבָּת
וּלְקַדֵּשׁ אֶת יום הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂות בּה בּו כָּל מְלָאכָה:
(כה) וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזּאת מְלָכִים וְשָׂרִים ישְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד
רכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלָם
וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזּאת לְעולָם: ...
(כז) וְאִם לא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יום הַשַּׁבָּת
וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם בְּיום הַשַּׁבָּת
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנות יְרוּשָׁלַם וְלא תִכְבֶּה:

בדברי ירמיהו הדגשה על שתי פעולות: הוצאת משא מן הכפרים אל ירושלים, או מן הבתים החוצה, ועניין כללי: "וכל מלאכה לא תעשו, וקדשתם את יום השבת". הגמול על שמירת שבת מתייחס למסחר שנעשה בשערי העיר: אם לא תובא בשערי העיר סחורה בשבת - יבואו בה מלכים ושרים יושבים על כסא דוד. אם יהיה מסחר בשערי העיר בשבת, "והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים, ולא תכבה."

מושג הקדושה של יום השבת, וניגודה של הקדושה למלאכה, נגזר מתיאור הבריאה בספר בראשית, בפרק ב:

(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אתו
כִּי בו שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר בָּרָא אֱלהִים לַעֲשׂות:

וכך בעשרת הדברות בספר שמות פרק כ: (יא)

(יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ
אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם
וַיָּנַח בַּיּום הַשְּׁבִיעִי
עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יום הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:

מושג הקדושה בספר בראשית הוא פועל יוצא מן המנוחה, מן השביתה ששבת אלהים ביום השביעי. על כן גם ירמיהו אומר: וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ההימנעות ממלאכה היא קידוש יום השבת.

ההתייחסות למסחר ולהבאת סחורה בשערי ירושלים, מוזכרת גם בספר נחמיה פרק י. וכך אומר נחמיה לעם החוזר לירושלים:

(לב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחות
וְכָל שֶׁבֶר בְּיום הַשַּׁבָּת לִמְכּור
לא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיום קדֶשׁ
וְנִטּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד:

"עמי הארץ" האלו, הם העממים הנכרים שישבו ביהודה. הם הביאו את תוצרתם למכירה בירושלים, ונחמיה מזהיר את העם שלא לקנות מהם. ושוב חוזר על כך נחמיה בפרק יג: (כב)

(כב) וָאמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים
שׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יום הַשַּׁבָּת
גַּם זאת זָכְרָה לִּי אֱלהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרב חַסְדֶּךָ:

התייחסות זו לאיסורי שבת אצל הנביאים נוגעת בקו התפר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. מושג המלאכה לא נתפרש בתורה, וכל שיש בידינו הוא פרשנותם של חז"ל למושג זה. יתירה מזו: איסור מסחר בשבת, כל עוד אינו קשור בהוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, או בכתיבה, אינו איסור מן התורה, וחכמים הם שאסרוהו. ובכל זאת, אנו מוצאים בדברי ישעיהו הרחבה לדיני השבת המוכרים לנו מן התורה, ובדברי ירמיהו התייחסות לאיסור לסחור בשבת - כשהוא קשור בהעברת המצרכים מחוץ לשערי ירושלים. ואילו נחמיה מדבר על כך שהעמיד את הלוויים לבל ירשו לעמי הארץ להכניס את מרכולתם לירושלים.

דברי נביאים אלה מראים עד כמה פרשנות התורה שנמסרה בעל פה, ליוותה את לימוד התורה. דרישות הנביאים מתקרבות והולכות לשבת כפי שאנו מכירים אותה היום - שבת שהיא יותר מאיסור מלאכה ושביתה.