כאשר אנו קוראים את התנ"ך, אנו חכמים שלאחר מעשה, ואנו יודעים מי נביא אמת ומי משקר. מי עושה מעשה טוב, ומי חוטא. מי מטעה ומי מכוון אל האמת. היהודים שחיו בזמנו של ירמיהו לא ידעו זאת. בפניהם הטיפו כמה נביאים: ירמיהו, פשחור, חנניה בן עזור. ולא היה כתוב על מצחו של מי מהם שהוא נביא אמת. כולם טענו לדבר בשם ה'. והמבוכה הייתה קשה.

בדברי ירמיהו, ובדברי נביאים אחרים, אנו מוצאים הד לטענות אלה של העם: הרי אנו עושים את הדבר הנכון, ומה אתה רוצה מאתנו?!

בפרקנו מצטט ירמיהו את דברי העם: ירמיהו, בפסוק יא אומר: "שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם". ותגובת העם: "ואמרו נואש, כי אחרי מחשבותינו נלך, ואיש שרירות לבו הרע נעשה" (פסוק יב).

מדוע רוצה העם ללכת אחרי שרירות לבו הרע? יתכן כי הוא חפץ ברע, כי התייאש, והוא רוצה לתפוס ככל יכולתו ממנעמי החיים, לפני בוא החורבן. אבל ייתכן גם אחרת. יתכן כי העם רוצה בדרכו, משום שהוא מאמין בה.

ויכוח דומה מצוי בספר ירמיהו, בפרק יד. ירמיהו מוכיח את יהודי מצרים היושבים במגדול ובתחפנחס על כך שהם עובדים אלוקים אחרים. והעם עונה, ואין התשובה של בודדים, של חצופים. העם, כולו, "קהל גדול, וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס". ומה תשובתם לתוכחת ירמיהו?

(טז) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שׁמְעִים אֵלֶיךָ:
(יז) כִּי עָשה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ
לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם
וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבתֵינוּ
מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצות יְרוּשָׁלָם
וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טובִים וְרָעָה לא רָאִינוּ:
(יח) וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים
חָסַרְנוּ כל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ:
(נד, טז-יח).

הדורות נוקפים, המצוקה גדלה, וגם המבוכה מחריפה. בספר יחזקאל אנו מוצאים דיונים מסוג זה:

יחזקאל פרק יח פסוק כה
(כה) וַאֲמַרְתֶּם לא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדנָי
שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל
הֲדַרְכִּי לא יִתָּכֵן הֲלא דַרְכֵיכֶם לא יִתָּכֵנוּ

יחזקאל פרק לג פסוק כ
(כ) וַאֲמַרְתֶּם לא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדנָי
אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:

דיאלוג ארוך ומפותל בין העם המאמין כי הוא הולך בצדק, לבין הנביא שמוכיחו, נמצא בספר מלאכי. הנה כמה דוגמאות:

מלאכי פרק א פסוק ב
(ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'
וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ
הֲלוא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקב נְאֻם ה' וָאהַב אֶת יַעֲקב:

מלאכי פרק א פסוק ו-ז:
(ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדנָיו
וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבודִי
וְאִם אֲדונִים אָנִי אַיֵּה מורָאִי
אָמַר ה' צְבָאות לָכֶם הַכּהֲנִים בּוזֵי שְׁמִי
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ:
(ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגאָל
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּך?ָ
בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא:

מלאכי פרק ב פסוק יז
(יז) הוגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם
וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוגָעְנוּ
בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עשֵׂה רָע טוב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ
או אַיֵּה אֱלהֵי הַמִּשְׁפָּט:

מלאכי פרק ג פסוק ז-ח:
(ז) לְמִימֵי אֲבתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלא שְׁמַרְתֶּם
שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאות
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
(ח) הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלהִים כִּי אַתֶּם קבְעִים אתִי
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּך?ָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה:

מלאכי פרק ג פסוק יג-טו:
(יג) חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה'
וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ:
(יד) אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבד אֱלהִים
וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּו
וְכִי הָלַכְנוּ קְדרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאות:
(טו) וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים
גַּם נִבְנוּ עשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלהִים וַיִּמָּלֵטוּ:

בעיה זו שעומדת בפני העם השומע את דברי הנביא, היא צומת הדרכים של האמונה. כל אמונה חייבת להציב בפני המאמין שני זוגות ניגודים. הזוג האחד: את הטוב והרע, ואת היכולת לבחור ביניהם. הזוג השני: האמת והשקר, והיכולת לטעות ביניהם.

אם האמונה אינה מציבה בפני המאמין את היכולת לטעות, חדלה היא להיות אמונה, והופכת להיות חוק טבע. אם אדם האוכל טריפה יקבל הרעלת קיבה ברגע שיבלע את המאכל - אין הוא בוחר בין הטוב והרע. הוא חייב לעשות את הטוב. ברגע שיאכל טרפה יחלה, בדיוק כמו שיקרה לו אם יאכל רעל עכברים. על כן הסיסמה "אכלתי חזיר, ורציתי לראות מה ייקרה לי" היא סיסמה פרימיטיבית, של מי שאינו מבין אמונה מהי.

על כן האמונה מציבה בפני האדם את האמת ואת השקר, והוא יכול לבחור בשקר. את המצווה ואת העבירה, והוא יכול לבחור בעבירה. לא יקרה לו כלום - במישור המיידי - אם יבחר בעבירה.

הטוב והרע בפני האדם. הוא יכול לבחור ביניהם. הטוב והרע בפני האדם, והוא גם יכול לטעות ביניהם. וכאן הפרדוקס של האמונה: המאמין חייב להחליט איזה מהשנים הוא טוב, ואיזה רע, ואחר כך לבחור בטוב ולמאוס ברע. ובתוך מבוכה זו מתנהלים חיי המאמין. וגם הופעתו של נביא אינה מועילה הרבה. מולו עומד נביא שקר, ושוב צריך להחליט מי מהם נביא אמת, ומי נביא שקר, ולאחר שהחליט העם מיהו נביא השקר, עליו להחליט אם הוא אמנם רוצה לציית לנביא האמת, או שהוא מסרב לו.

הויכוחים של ירמיהו עם העם, הם העדות ללבטים הקשים שהעם עמד בפניו. לספקות המטרידים ללא סוף את המאמינים, ואת העוברים גם יחד. כאז, כן היום.