פרק כד בירמיהו כולל נבואה הבנויה על מראה סמלי. ירמיהו מתאר בפני שומעיו מראה שראה, ולאחר שהוא מתאר את המראה הוא מפרש אותו. המראה הנבואי והמשל הנבואי כמוהם כחלום שיש לפענח את רמזיו. וכבר הסביר רמב"ם בהקדמת המורה את האפשרויות השונות בפתרון משל - והדברים ידועים.

בעיוננו בפרק זה ננסה להיכנס לעורם של יושבי ירושלים, השומעים את הנבואה - נבואת המשל של ירמיהו. הם מנסים לפענח את דברי הנביא, והנביא משתמש בשימושי לשון שיעזרו להם להבין את הנבואה ולעמוד על רמזיה.
אך נזכור תחילה את התקופה ואת האירועים ההיסטוריים העומדים ברקע הנבואה: הזמן מפורט בפי ירמיהו, בפסוק א:

אַחֲרֵי הַגְלות נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת יְכָנְיָהוּ בֶן יְהויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה
וְאֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וְאֶת הֶחָרָשׁ וְאֶת הַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלַם וַיְבִאֵם בָּבֶל:

יכינהו הוא יהויכין, בנו של יהויקים. יהויקים הומלך בידי פרעה נכה. לאחר מותו של יהויקים מלך בנו, יכינהו. נבוכדנצר מלך בבל מכה את מצרים, "מנחל מצרים עד נהר פרת, כל אשר הייתה למלך מצרים" [מ"ב כד ז]. ומגלה את יהויקים=יכניה לבבל, ועמו את כל האצולה של הארץ. [מ"ב יד יג]. אם נצמד לסדר הזמנים של חז"ל, הנבואה נמסרה בשנת 3328 לבריאה. אנו יודעים, אבל העם לא ידע אז, כי הדברים נאמרים עשר שנים לפני החורבן הסופי של ירושלים. לאחר הגליית יכניה, המליך נבוכדנצר מלך בבל את צדקיהו. העם מפרפר בין יאויש - שמא יקרה לכל העם מה שקרה ליכניהו, וכולם יגלו לבבל, לבין תקווה שהמלכת צדקיהו היא התחלה של שקט, ואולי, מי היודע, תתחזק מצרים ותסייע ליהודה להשיג עצמאות.

על רקע מצב פוליטי מסובך זה מדבר ירמיהו אל העם. והוא מספר את החזון שראה, והעם צריך לנסות ולפתור אותו, כדרך שאנו מנסים לפתור חלום שאנו חולמים, והוא מציק לנו ומדיד את מנוחתנו. נשמע מה שמע העם:

(א) הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה' ...
(ב) הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טבות מְאד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרות
וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעות מְאד אֲשֶׁר לא תֵאָכַלְנָה מֵרעַ:

החזון עמוס מאוד, והעם השומע את הדימויים נזכר ברמזים שהם רומזים לו: ירמיהו רואה "שני דודאי תאנים". בהמשך נראה כי הכוונה היא לשני דודי תאנים. אבל ירמיהו משתמש בצורת הריבוי "דודאי". והביטוי המיוחד הזה מזכיר משהו: את ימי השעבוד של יעקב בבית לבן, אל לאה הקונה את יעקב בדודאי בנה, ואת סופו של הסיפור, שהשעבוד והמצוקה נסתיימו ויעקב מגיע לארץ ישראל, ברכוש ובכוח רב.

והחזון ממשיך:

(ב) הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טבות מְאד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרות
וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעות מְאד אֲשֶׁר לא תֵאָכַלְנָה מֵרעַ:

אם הביטוי "דודאים" הוליך את דמיון העם צפונה, לשעבוד בארם, הרי שהדימוי הבא מעביר את העם דרומה, למצרים. הן כך נאמר שם לפני שנים הרבה:

(יח) וְהִנֵּה מִן הַיְאר עלת שֶׁבַע פָּרות בְּרִיאות בָּשָׂר וִיפת תּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:
(יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרות אֲחֵרות עלות אַחֲרֵיהֶן דַּלּות וְרָעות תּאַר מְאד וְרַקּות בָּשָׂר
לא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרעַ:

והשומעים יודעים את סופו של החלום הראשון. גם הוא נגמר בכי טוב. שעבוד היה במצרים, ובסופו כניסה לארץ ושליטה בה. מצרים, זו השכנה שגרמה לפני זמן קצר צרות כה רבות, היא עכשיו התקווה הגדולה. אויב אויבי - אוהבי, אומר הפתגם. והעם החרד מנבוכדנצר, מכין בחשאי את דרך הנסיגה למצרים.

והלבבות הוכשרו לשמוע את הדברים הטובים שירמיהו מרמז אליהם. שתי תקופות מצוקה רמוזים בדברי ירמיהו, ושתיהן נסתיימו בכי טוב. והאוזניים כרויות לשמוע את הבשורה שיבשר ירמיהו. והנביא ממשיך ואומר:

(ה) כּה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל כַּתְּאֵנִים הַטּבות הָאֵלֶּה
כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקום הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטובָה:
(ח) וְכַתְּאֵנִים הָרָעות אֲשֶׁר לא תֵאָכַלְנָה מֵרעַ
כִּי כה אָמַר ה' כֵּן אֶתֵּן אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה
וְאֶת שָׂרָיו וְאֵת שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזּאת
וְהַיּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

והעם נדהם מדברי הנביא. אחרי התחלה כל כך מבטיחה מסיים הנביא את דבריו באופן פוגע כל כך. היושבים בארץ מצרים הם כתאנים הרעות, והיושבים בבבל הם התאנים הטובות. והרי בבל היא האויב, ומצרים היא התקווה! וירמיהו הורס את התקווה האחרונה של העם, לאחר שנטע בהם לרגע תקווה, וחוזר לדבריו הקבועים: עבדו את מלך בבל, וחיו.