מפרק מו מתחיל ירמיהו סדרה של נבואות לגויים. העם הראשון שזוכה לנבואה הוא מצרים. ירמיהו מתייחס לאירוע היסטורי, טראומתי לאזור כולו, והוא נושא את דברי נבואתו על רקע אירוע זה. וזוהי מסגרת הנבואה:

(ב) לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעה נְכו מֶלֶךְ מִצְרַיִם
אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ
אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל
בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהויָקִים בֶּן יאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה:

העיר כרכמש נמצאת על שפת חלקו העליון של נהר פרת, עיראק של היום. העיר יושבת על פרשת דרכים, בן נינוה בירת אשור, חרן, וצפון סוריה. מיקומה הזמין כובשים לעשות מאמץ לכבשה. ואמנם, תחילה הייתה כרכמיש בשליטה מצרית, עברה לשליטה חתית, נפלה בידי אשור. כאשר כבשו הבבלים את חרן בשנת 609 לפני הספירה הנוצרית, נוצרה קואליציה בין האשורים והמצרים, נגד בבל. מתקופה זו נשאר כוח מצרי בכרכמיש ובסביבתה, וממקום זה שלטו בסוריה והתקיפו את הבבלים. בשנת 606 הצליחו המצרים להניס את הבבלים, ושנה אחר כך, בשנת 605 לפני הספירה הנוצרית ערך יורש העצר נבוכדנצר את צבאו, חצה את הפרת, הכה את הצבא המצרי שישב בכרכמיש, והניסו.

ניזכר עכשיו בנעשה בארץ באותם ימים. לפני שלוש שנים ערך פרעה נכה מסע מלחמה בארץ. יאשיהו שמלך אז ניסה למנוע ממנו לעבור בה. בקרב מגידו נפגע יאשיהו ומת. פרעה המשיך בדרכו לחרן. לאחר שסיים את הקרב חזר לארץ, הסיר מכיסאו את יהואחז בנו - לאחר שלושה חודשי מלוכה - והמליך את יהויקים. אחת עשרה שנים מלך יהויקים (מלכים ב כג לו), בשנה הרביעית למלכותו התרחש קרב כרכמיש, ונוצחו המצרים על ידי הבבלים. שנה אחר כך, בשנה החמישית ליהויקים, כבש נבוכדנצר את ארץ ישראל ויהויקם היה לו עבד 3 שנים. אחרי 3 שנים מרד בנבוכדנצר, שלוש שנים עמד במרדו, עד שעלה נבוכדנצר וכבש את ירושלים, והמלך יהויקים נקבר "קבורת חמור סחוב והשלך מסביב לשערי ירושלים" (ירמיה כב יט).

ירמיהו נושא את דבריו בנקודה בה נפלה מצרים, ובבל תפסה את מקומה כאימפריה עולמית.
החילופין לא היה מאורע משמח כל עיקר. מצרים הרגה את יאשיהו, המלך האהוב, והטילה מסים כבדים על הארץ. ונבוכדנצר, שמילא את מקום פרעה נכה - אנו יודעים מה עשה לארץ הזאת.

וירמיהו עומד בצומת הדרכים הזה של ההיסטוריה, ונושא דברי לעג למצרים. ושתים סיבות לו לירמיהו: להראות כי מצרים משלמת על רעותיה, וכדי להחליש את האוריינטציה המצרית, בחינת: אויב אויבי - אוהבי. מצרים היא אויב בבל, ובכל זאת אל תתלו בה תקווה. וירמיהו קורא נגד צבא מצרים שניגף ואומר:

(ז) מִי זֶה כַּיְאר יַעֲלֶה כַּנְּהָרות יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו:
(ח) מִצְרַיִם כַּיְאר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרות יִתְגּעֲשׁוּ מָיִם
וַיּאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ אבִידָה עִיר וְישְׁבֵי בָהּ:
(ט) עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהלְלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּורִים
כּוּשׁ וּפוּט תּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תּפְשֵׂי דּרְכֵי קָשֶׁת:
(י) וְהַיּום הַהוּא לַאדנָי יְקוִק צְבָאות יום נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו
וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם
כִּי זֶבַח לַאדנָי יְקוִק צְבָאות בְּאֶרֶץ צָפון אֶל נְהַר פְּרָת:

תאור הקרב והמאורעות ההיסטוריים מצוי בפי יוסף בן מתתיהו, בספר מלחמות היהודים ספר עשירי, פרק ו. וכך מתאר יוספוס את האירוע הזה:

בשנה הרביעית למלכו תפס איש ושמו נבוכדנצר את השלטון על הבבלים. נבוכדנצר זה עלה באותו זמן עם חיל רב על כרכמיש העיר שעל נהר פרת, והחליט להלחם בנכו מלך מצרים, אשר סוריה כולה הייתה כפופה לשלטונו. כיון שנודעה לו לנכו כוונתו של מלך בבל על מסע המלחמה שהוא עורך נגדו, לא זלזל בדבר, אלא מיהר ויצא בחיל גדול אל פרת, כדי להלחם בנבוכדנצר. וכשבאו ליד התנגשות נחל נכו מפלה, ורבבות רבות מאנשיו אבדו בקרב. ומלך בבל עבר את הפרת וכבש את סוריה עד פלוסיון, חוץ מיהודה. ובשנה הרביעית למלוך נבוכדנצר, והיא השמינית ליהויקים שליט העברים, יצא מלך מבבל בחיל רב למלחמה על היהודים, ודרש מס עובד מיהויקים מתוך איומי מלחמה...
אולם בשנה השלישית שמע יהויקים שהמצרים יוצאים למלחמה על מלך הבבלים, ולא שילם לו את המס. אפס תקוותו נכזבה, כי המצרים לא העזו לערוך את מסע המלחמה. את הדברים האלה חזה ירמיהו הנביא והגידם לעם יום יום, כי לשווא נושאים הם את תקוותיהם אל המצרים, וכי עתידה העיר ליחרב ביד מלך בבל, ויהויקם המלך סופו לנפול בידו.

ואל מול נבואת זעם זו אל מצרים, מסיים הנביא את דבריו בנבואת ה' לישראל:

(כז) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל
כִּי הִנְנִי מושִׁעֲךָ מֵרָחוק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם
וְשָׁב יַעֲקוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד:
(כח) אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקב נְאֻם ה'
כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּויִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה
וְאתְךָ לא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לא אֲנַקֶּךָּ: