הויכוח של הנביאים עם נביאי השקר מוכר, חוזר על עצמו, וכמעט שאין בו חידושים מסעירים. והנה, בפרק יד ביחזקאל יש מושג חדש בקשר עם נביא השקר, מושג שראוי לברר אותו ולבארו:

(ט) והנביא כי יפתה, ודבר דבר, אני ה' פתיתי את הנביא ההוא,
ונטיתי את ידי עליו והשמדתיו מתוך עמי ישראל:
(י) ונשאו עונם: כעון הדורש - כעון הנביא יהיה:
(יא) למען לא יתעו עוד בית ישראל מאחרי, ולא יטמאו עוד בכל פשעיהם,
והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים, נאם אדני ה':

עד עכשיו הנה הנביא זועק ומוכיח את נביאי השקר, מדוע נבאו בשם ה' והם מדברים מלבם. ועכשיו נותן יחזקאל את התשובה בפיהם: "אני ה' פתיתי את הנביא ההוא". אם כך הוא הדבר, מה טוען נגדם הנביא? הם אינם אשמים, הם כפויים על פי הדיבור, ודברם אינו בשליטתם.

לרד"ק פירוש לבעיה זו, והוא מכליל אותו בקבוצה רחבה יותר של בעיות הנוגעות להשגחה על מעשי בני אדם ולתגובת האל על מעשיהם.

רד"ק יחזקאל פרק יד
(ט) והנביא כי יפתה: והעניין הזה כעניין "מי יפתה את אחאב", והוא הערת רוח החפץ. כי נביא השקר ההוא חייב מיתה בדברים יעשה אותם בסתר, כמו שראינו באחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שהיו מנאפים את נשי רעיהם, וכן דברים רעים אחרים בסתר היו עושים אלה הנביאים. וכדי לגלותם לבני אדם, מביא האל יתברך על ידם כשלון, ועל ידי עוברי עבירה בסתר בעניינים רבים (?) ואחד מהם זה העניין. נביאי השקר, שהיו מתפארים בנבואה, והאל העיר חפצם בזה, כדי להודיע שקריהם ופחזותם, ובבא להם העונש מאת האל יתברך, יצדיקו בני אדם עליהם את הדין. וזהו שאמר "אני השם פתיתי את הנביא ההוא". וזהו טעם "והאלהים אנה לידו". וכן פירש אדוני אבי ז"ל. ודומה לזה "וחזקתי את לב פרעה".
ורב סעדיה ז"ל פירש: "פתיתי" - ביארתי וגליתי עליו שהוא מפתה:

שני הפירושים שמביא רד"ק מייצגים שתי תפיסות פילוסופיות שונות. התפיסה של רד"ק מסבירה את הפיתוי של הנביא כעונש על עבירה אחרת שעבר בהסתר. יש כאן גלגל: הנביא חוטא בסתר, ואי אפשר להעמידו על כך לדין או להענישו. כדי לגמול לו על מעשיו, דוחפים אותו לעשות מעשה נוסף, שלילי אף הוא, אבל מעשה זה נעשה בגלוי, בפני בני אדם. עכשיו אפשר להענישו על מעשיו, והוא מקבל עונש כולל, על מעשיו הנסתרים ועל מעשיו הגלויים גם יחד.

לגישה זו תופעות נוספות במקרא, ובפרשנות חז"ל למקראות. הדוגמה הראשונה היא הדוגמה של הנביאים המנבאים לפני אחאב. אחאב יוצא למלחמתו האחרונה. והוא מצרף אליו את יהושפט, וזה רוצה לשמוע את דבר הנביא לפני צאתו למלחמה. הנביאים כולם קוראים במקהלה "עלה ויתן אדוני ביד המלך". ורק נביא האמת, מיכיהו בן ימלה, מספר את המסתתר מאחרי הקלעים: ה' שואל את צבא השמים "מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד", והרוח קבל את התפקיד: להיות רוח שקר בפי כל הנביאים.

מה קרה כאן? האם הנביאים מדברים שקר, או שהם מוטעים על ידי הרוח, ומכאן שאינם אחראים למעשיהם? תשובת רד"ק, לפי התיאור המקראי: במקרה זה אין הנביאים מתנבאים מרצונם. הם מוטעים. אבל אין זו נבואתם הראשונה. מרצונם החופשי הפכו להיות נביאים להשכרה, משוררים להשכרה, סופרים להשכרה. ומשהחלו להתדרדר במדרון זה, שוב אין הם שולטים במעשיהם. והרוח מטעה אותם. הפעם - כמו לא באשמתם. אבל עד כה - באשמתם המלאה.

רד"ק מוסיף לנושא זה פסוק מוכר מפרשת משפטים. בדינו של רוצח בשגגה, הגולה לעיר מקלט, מופיע ביטוי דומה: "ואשר לא צדה, והאלהים אינה לידו, ושמתי לך מקום לנוס שמה". מה פירוש הדבר שאדם לא התכוון למעשה, אבל האלקים הביאו לעשות את המעשה? תשובת חז"ל: האיש לא התכוון לעשות מעשה זה. אבל הוא עשה מעשים כאלה במקומות אחרים ובזמנים אחרים. המעשה האחרון, עליו הוא נענש, נעשה שלא מרצונו. אבל מעשה זה הוא גמר חשבון על מעשיו הקודמים.

ועדיין אין הפירוש עונה על הקשיים כולם. מבינים אנו מדוע הנביא מדבר דברי שקר ונענש עליהם. אבל מדוע שומעיו צריכים לשמוע דברים אלה, ולהיות מוטעים ממנו? תשובה לכך נותן יחזקאל עצמו. נשמע: (י) ונשאו עונם: כעון הדורש - כעון הנביא יהיה". העונש לא מוטל על העם כולו. הוא מוטל על הדורש את נביא השקר. אדם רוצה לטעות - הנביא עוזר לו בכך. והשנים מטעים זה את זה: צרכן האופיום - והמוכר. צרכן האשליות - והמספק אותן. צרכן נבואות השקר - ונביא השקר.

הפירוש יפה ומשכנע, אבל יש בו קושי פילוסופי. האל המטעה את בני אדם, וגורם להם להתנבא שקר ולהטעות אחרים - מושג זה עדיין אינו חלק. ולכן מפרש רב סעדיה גאון בדרך אחרת. דרך העוקפת את הבעיה. הוא מפרש: ""פתיתי" - ביארתי וגליתי עליו שהוא מפתה: לא פיתיתי אותו, אלא הסגרתי את מעשיו כמפתה. הפירוש נוח פחות מבחינה לשונית, אבל נוח יותר מבחינה פילוסופית. ורד"ק, שלא רצה להחליט איזה מהפירושים לבחור, העמידם בפני הלומד, והבוחר יבחר.