היכולת להשפיע תלויה ביכולתו של המדבר לפגוע בעולם האסוציאציות של השומע. כאשר אומרים על מישהו שהוא גזעני, אין מתכוונים לומר שהוא חוקר את תורת הגזעים באנתרופולוגיה, או שהוא עוסק בגנטיקה, אלא שהוא משהו אחר, חמור יותר ונורא יותר.

יחזקאל רוצה לזעזע את העם, לעקור אותו משלוותו. לעקור את האופוריה שהעם נתון בה. והוא משתמש בדימוי המוכר לשומע: דימוי הכרם.

(א) ויהי דבר ה' אלי לאמר:
(ב) בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער:
(ג) היקח ממנו עץ לעשות למלאכה אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי:
(ד) הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה:
(ה) הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה:

התיאור לכאורה פשוט. זמורות הגפן עקומות הן, חלשות הן - ולא לחינם צריכים לתמוך את הגפן ולהדלות אותה על בסיס מוצק. והנביא שואל: מה אפשר לעשות בזמורת גפן: האם אפשר לעשות בה מלאכה, או לפחות לעשות ממנה יתד?

והוא מחריף את הציור: ומה אפשר לעשות בזמורת גפן, שנשרפה משני צדדיה, ותוכה ניחר. האם בזמורה זו אפשר לעשות מלאכה? "הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה".

השאלה הזאת היא שאלה של איכר, המתעניין בשימוש שניתן להשתמש בפסולת הכרם. ואולי שאלה של מדריך חקלאי, המלמד את האיכרים כיצד לנצל את גידוליהם. אבל יחזקאל הנביא אינו איכר, אף אינו מדריך חקלאי. הוא סומך על כך שהשומע זוכר נבואה אחרת, נבואה שהדהדה בחוצות ירושלים מאה שנים לפני כן. וכך אמר ישעיהו הנביא ליושבי ירושלים:

ישעיהו פרק ה
(א) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן:
(ב) ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו
ויקו לעשות ענבים ויעש באשים:
(ג) ועתה יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי:
(ד) מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו
מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באשים:
(ה) ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עשה לכרמי
הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס:
(ו) ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר ושית
ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר:
(ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו
ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה:

השומע עכשיו מבין למה מכוון הנביא. הכרם הוא בית ישראל ואיש יהודה. הכרם הוא השומע, הוא יושבי ירושלים שנותרו לפליטה, והם מצפים לניצחון על בבל, בניגוד לדברי הנביאים הזועקים אליהם השכם והערב.

ויחזקאל הנביא מדבר על זמורת הגפן השרופה, והשומע מבין: לא הזמורה תישרף, אלא ירושלים. לא הזמורה חסרת ערך, אלא יושבי ירושלים.

אך לא די בכך. עולם האסוציאציות של העץ החרוך מושך את השומע לנבואה נוספת, לרשת אסוציאציות חדשה. גם היא מנבואות ישעיהו ליושבי ירושלים.

ישעיהו פרק מד
(יג) חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו
ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית:
(יד) לכרת לו ארזים ויקח תרזה ואלון ויאמץ לו בעצי יער
נטע ארן וגשם יגדל:
(טו) והיה לאדם לבער ויקח מהם ויחם אף ישיק ואפה לחם
אף יפעל אל וישתחו עשהו פסל ויסגד למו:
(טז) חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע
אף יחם ויאמר האח חמותי ראיתי אור:
(יז) ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד יסגד לו וישתחו
ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה:
(יח) לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבתם:
(יט) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר
חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואכל
ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד:
(כ) רעה אפר לב הותל הטהו ולא יציל את נפשו ולא יאמר הלוא שקר בימיני:

הרשת האסוציאטיבית נפרשה לרגלי השומע. עכשיו העץ החרוך הוא לא רק איש ירושלים, אלא גם אלוהיו. במקום שמחה אווילית על המפלה שהיא רחוקה, במקום קריאות הצהלה "לא בקרוב [המפלה], בנות בתים, היא הסיר ואנחנו הבשר" - במקום קריאות אלה עולה תמונה של שריפה, של פיח ושל מפלה. והנשרף הוא איש ירושלים. והנשרפים הוא אליליו, שהוא כל כך בוטח בהם.

ויש כאן עוד עקיצה מכאיבה לאריסטוקרטיה הירושלמית. בפרק ח מופיע פסוק בלתי מובן, המתאר את עשרים וחמשה האנשים המשתחווים בפתח היכל ה'. ודבר ה' ליחזקאל: "הראית בן אדם... אשר עשו פה, כי מלאו את הארץ חמס, וישובו להכעיסני, והנם שולחים את הזמורה אל אפם". ויחזקאל מעתיק את ביטוי "הזמורה", והופך אותו לזמורת גפן. אבל לא זמורת גפן שלמה, שגם היא לא תצלח, אלא לזמורה שרופה, שתצלח עוד פחות ממנה.

הרשת האסוציאטיבית נפרשה לרגלי השומע, ועכשיו הוא מבין את דברי הנביא. פולחן התמוז ועבודת הזמורה שבבית המקדש - הם סמל לכישלון, לא להצלחה. מן הזמורה ההיא, עובר השומע לכרם בית ישראל של ישעיהו, וזוכר את הצפוי לכרם המעוות דרכו. ומכאן לדימוי של יחזקאל, לזמורה השרופה, שהיא יושב ירושלים, והיא אף אלוהיו.

ועכשיו יכול יחזקאל לפרש את משלו. השומע כבר יודע מה יהיה הנמשל, ויחזקאל רק חושף את הפירוש שהשומע חושב עליו, את הפירוש שהשומע חרד ממנו. וכך מסיים יחזקאל את הנבואה:

(ו) לכן כה אמר אדני ה'
כאשר עץ הגפן בעץ היער אשר נתתיו לאש לאכלה כן נתתי את ישבי ירושלם:
(ז) ונתתי את פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם
וידעתם כי אני ה' בשומי את פני בהם:
(ח) ונתתי את הארץ שממה יען מעלו מעל נאם אדני ה':

נראה עכשיו כיצד מתרגם רד"ק את משל הגפן של יחזקאל:

רד"ק יחזקאל פרק טו
המשיל ישראל לעץ גפן, שהוא עץ דק ורפה מכל העצים. ובישראל נאמר "כי אתם המעט מכל העמים". וכשיוציא פרי טוב, יצא ממנו היין המשמח אלהים ואנשים. הנה העץ הזה אין בו תועלת אלא בפריו. וישראל הוא עץ הגפן. כמו שהמשילו ישעיהו ואמר: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויטעהו שורק ויקו לעשות ענבים ויעש באושים".
"והנה הוא זמורת היער", ואין בו צורך אלא לאש, וישראל כיון שעשה מעשים רעים אין לו תקנה אלא לייסרו למשפט ברעב ובחרב ובדבר והוא האש.
"והנה שני קצותיו אכלה האש", כמו שאמר "ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה" אמר "ותלהטהו ולא ידע, ותבער בו ולא ישים על לב".
ואמר "ובתוכו נחר" זה ירושלם שהיא באמצע ארץ ישראל, ובכל הרעה שראו שבאה לעשרת השבטים ולכל ערי יהודה לבד ירושלם, ואף על פי כן יושבי ירושלם שנחרו מן האש ובאו להם ארבעת השפטים לא לקחו מוסר. ומה תקווה יש בהם אם ימלטו מן האש שלא תאכלם לגמרי, "הנה לא יצליחו למלאכה", כלומר לא יחזרו בתשובה ולא ייטיבו מעשיהם. הנה אין להם תקנה אלא להחזירם לאש, לאוכלם ולהחרימם. גם ירושלם שתהיה שממה.
וזהו שאמר "מהאש יצאו והאש תאכלם". ואמרתי שירושלם נמלטה מן האש ששלחתי אליהם השכם והערב שישובו בתשובה, והעיר לא תישרף באש, ולא שמעו אם כן האש תאכלם.
(ה) "הנה בהיותו תמים", כשהיו כל ישראל בארצם לא רצו לחזור בתשובה, אע"פ שהייתי מתרה בהם על ידי נביאי תמיד, והייתי משליט בהם אויביהם לשלול שלל ולבוז בז, כדי שיוסרו ולא עשו תשובה, כל שכן עתה שהרגילו במעשיהם הרעים עד שאכלה אותם האש כל סביבם. וחרבה כל ארץ ישראל מלבד ירושלם. והקשו את לבם... ואחזו ברעה אחר רעה, ואמרו כי הגויים מצליחים במעשיהם, ואעשה כן גם אני... לפיכך אין בהם תקווה כי נחרו מן האש ולא הרגישו אם כן האש תאכלם.