בתיאור ההתקרבות של ה' לישראל, משתמש יחזקאל בביטוי ציורי, המושאל מעולם החי, וממנו עובר לת הקשר בין עם לאלוקיו.

וכך אומר יחזקאל:

יחזקאל פרק טז פסוק ח
ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים,
ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך. ואשבע לך,
ואבוא בברית אתך נאם אדני ה', ותהיי לי:

הביטוי לפרוש כנף שאול מעולם החי. גם משה משתמש בדימוי דומה: "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו" (דברים לב יא). היחס בין נותן החסות למקבל החסות, מדומה ליחס הגוזל לאמו. זה גם זה חוסה תחת כנפי החזק, ונשמר בזכות כוחו.

תרגום יחס זה שבין נותן חסות למקבלה והעברתו לת היחס שבין איש לאשתו נעשה במגילת רות. ברגע האינטימי ביותר של פגישת רות ובועז, בגורן בחצי הלילה, אומרת רות לבועז "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך כי גאל אתה" (רות ג ב).

יחזקאל מחבר את שני מערכות הדימויים האלה לדימוי אחד. מהדימוי של משה הוא לוקח את המבנה הבסיסי של נותן החסות למקבלה. מקבל החסות שרוי תחת כנפי נותן החסות. מהדימוי של רות המואביה מעביר יחזקאל את הדימוי לת שבין איש לאשתו. וכך משווה יחזקאל את יחסו של האלקים לעם ישראל, ליחס שבין האוהב לאהובתו. אלא שכאן טוען יחזקאל טענה שכנגד: היחס אינו יחס אוהב לאהובתו, אלא יחס האוהב לאהובתו שבגדה בו, זלזלה בו, והעדיפה על פניו גרועים ממנו.

רד"ק נותן פירוש מרחיב לדימוי של פסוקנו, וכולל בו תאור קצר של תולדות עם ישראל במצרים ובגאולתם ממנה. וכך מפרש רד"ק את הפסוק:

רד"ק יחזקאל פרק טז פסוק ח
(ח) "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים" - שנגלתי למשה בסנה ועשה במצותי אותות ומופתים, והראתי כי עת דודים הגיע, שנלחמתי בעבורך במצרים עד שהוצאתיך משם ביד חזקה:
"ואפרש כנפי עליך", כמו שאמר "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה", כלומר, אמרתי שתהיו לי לעם, כמו שאמר "ולקחתי אתכם לי לעם":
"ואכסה ערוותך", שהיית ערום ועריה, וכיסיתיך, אם כמשמעו בבגדים טובים, כמו שפירשנו, או בדרך הטובה שהורתי אתכם, ובניסים ובנפלאות שהראתי לכם, עד ששבתם כולכם לאמונה טובה, ואין ערווה ודבר רע ביניכם:
"ואשבע לך", זהו שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים אני ה' שקיימתי שבועתי:
"ואבוא בברית אתך בהר סיני", הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה:
"ותהיי לי לעם" כמו שאמר "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" ותרגם יונתן "ואתגליתי למשה באסנא וגו':

שימוש מעניין במושג זו מופיע מאה שנים לאחר חורבן בית שני. גם הפעם משמש המושג לתיאור יחסים בין אוהב לאהוב שבגד. השניים הם רבי מאיר, תלמידו של אלישע בן אבויה, ואלישע, הרב, שבגד וחבר לרומאים, הפך להיות איש דברם ויועצם נגד אחיו. רבי מאיר לא חדל מלהעריץ את רבו ולכבדו. וכאשר סיים אלישע בן אבויה את חייו, מנודה מאחיו ובודד ומנותק, מספרת האגדה על הדיאלוג האחרון בין רבי מאיר לרבו.

לאחר ימים, חלה אלישע. באו אמרו לו לרבי מאיר, רבך חולה.
הלך לבקרו ומצאו חולה.
אמר לו: אין אתה חוזר בך?
אמר לו: ואם חוזרים, מתקבלים?
אמר לו: ולא כן כתוב, תשב אנוש עד דכא. עד דכדוכה של נפש מקבלים.
באותה שעה בכה אלישע, ונפטר ומת.
והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר, דומה שמתוך תשובה נפטר רבי.
לאחר שקברוהו, ירדה אש מן השמים, ושרפה את קברו.
באו ואמרו לרבי מאיר: קבר רבך בוער.
יצא, ומצאו בוער.
מה עשה? לקח טליתו ופרסה עליו.
אמר: ליני הלילה, ליני בעולם הזה שדומה ללילה.
והיה בבוקר, זה העולם הבא שכולו בוקר.
אם יגאלך טוב יגאל, זה הקב"ה שהוא טוב,
שכתוב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
ואם לא יחפוץ לגאלך, וגאלתיך אנכי. חי ה', ושקעה האש.

רבי מאיר הופך את הדימוי של יחזקאל, ושל רות המואביה גם יחד למעשה קונקרטי. הוא פורש את כנף בגדו, את טליתו, על קבר רבו האהוב והבוגד. והוא מצטט את דברי האהבה של בועז לרות: "ליני הלילה, והיה אם יגאלך טוב, יגאל. ואם לא, וגאלתיך אני. חי ה' שכבי עד הבקר".

רבי מאיר, כמו יחזקאל הנביא, עומד מול אהובו שבגד בו, וכמו יחזקאל מחכה הוא לאות חרטה מן האהוב. וכמו יחזקאל אין הוא מקבל תשובה, והוא נשאר בספק הנורא: האם הכיר אלישע בחטאו, האם חזר בו, או שבכיו היה צער על חיים ללא תוחלת.

ודומיית הקבר של אלישע, ושתיקתו הרועמת של עם ישראל משאירים את השאלה פתוחה.