פרק טז ביחזקאל הוא מהפרקים הקשים בתנ"ך. אוצר הדימויים שלו קשה לאוזן, התיאורים פלסטיים, מעוררים ומרגיזים. תיאורי זנות, תיאורי ערום וערווה, תיאורים שהיום לא היינו מעיזים לפרסם כמוהם, וגם היום אנו בורחים מהם ומדלגים עליהם כאשר אנו לומדים או מלמדים את ספר יחזקאל. גם הפסוק האחד מהפרק שהתגנב להגדה של פסח, גם פסוק זה אנו קוראים במהירות, כמו מרגישים לא נוח בקריאתו בצבור:

רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים,
שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה.

ואם נחפש בפרשנות של הפסוק, נגלה כי "שערך צמח" אינו שער הראש, שהרי זה אינו מעיד על בגרות, אלא דווקא שער הערווה.

וזאת לזכור: תיאורים של גוף האדם מופיעים במקרא במקומות רבים, ואין המקרא מתנזר מאלה. רמב"ם כותב במורה נבוכים כי הלשון העברית קרויה לשון הקודש -

"מפני שזה הלשון לא הונח בה שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לשתן, ולא לצואה. אלה הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והייתה הכוונה בזה, שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם העניינים שצריך לשתוק מהם, וכשיבוא הצורך לזכרם, יעשה לו תחבולה בכינויים ממלות אחרות" [מו"נ ג ח]

רמב"ן מתנגד לגישה זו. אבל אין צורך בדברי רמב"ן: המקרא כולל פסוקים רבים ובהם אזכור אברי גוף, כאשר העניין דורש זאת, או הביטוי כולל זאת. למשל: "מאל אביך ויעזרך, ואת שדי ויברכך. ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת. ברכות שדים ורחם" (בראשית מט כה).

גם הפרשנים לא היססו מלדמות דימויים את האהבה, גם כאשר יכלו לחמוק מדימויים אלה. הנה, למשל, הפסוק "תחת התפוח עוררתיך, שמה חבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך" [שיר השירים ח ה]. ועל כך מפרש רש"י:

"תחת התפוח עוררתיך, כך היא אומרת בבקשת חיבת דודה: תחת התפוח עוררתיך, זכור כי בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כמין תפוח, שם עוררתיך. והוא לשון חיבת אשת נעורים, המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב, מחבקתו ומנשקתו".

רש"י פרש את הפסוק בדרך של אלגוריה, והרי הביטוי "תחת התפוח עוררתיך" מתפרש כך בדרשות הרבה. ובכל זאת, משבא רש"י לפרש את הפסוק כמשמעו המילולית, חוזר הוא לתיאור הגופני, החושני, של חיבת אשת נעורים לדודה.

את שיר השירים אין צורך להזכיר - כולו דימויים מת האהבה והקשר הגופני שבין איש לאישה. ואם הקשר מבטא את האהבה שבין עם לאלוקיו, עדיין מדומה קשר זה לקשר שבין אוהב לאהובתו.

לאלה יש, כמובן, להוסיף את התיאורים שמתאר המדרש את היחס שבין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. כנסת ישראל, לשון נקבה, והקדוש ברוך הוא - לשון זכר. מדרשים כאלה מצויים לרוב, וכל אחד יכול להיזכר בהם בלא קושי. גם שירו של אלקבץ, שהוא כבר על בסיס הקבלה מזכיר קשר כזה: "כמשוש חתן על כלה ישיש עליה אלוקיך". הקשר שבין עם לאלוקיו הוא קשר המדומה לקשר שבין איש לאישה.

ובכל זאת שונים כל אלה תכלית שינוי מפרק טז ביחזקאל. שיר השירים מבטא אהבת בשר כדימוי לאהבת הרוח. אבל גם אהבת הבשר של שיר השירים רוחנית היא. גם הדימוי, וגם המדומה, מכוסים דוק של עדינות ושל קדושה. וכבר אמר רבי עקיבא כי כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים.

ומול כל אלה עומד פרק טז, ועמו פרק כג ביחזקאל. אין בו עדינות, אין בו כמעט משל ונמשל. הכל גלוי, הכל חשוף, ללא עדנה, ללא סימבוליקה. לא ארוטיקה בפרק, אלא פורנוגרפיה. תיאורים גסים, ההולמים על ראש השומע, מזעזעים ודוחים.

מדוע כתב יחזקאל באופן כל כך בוטה? אני מציע לקרוא את פרק טז, ועמו פרק כג ביחזקאל, על רקע פרק ב בספר ירמיהו. שני הנביאים רואים את העם מתקרב במהירות לנקודת החורבן שלו. שניהם רואים את העם אוטם אוזניו משמוע דברים שאינם מתאימים לתיאוריה הרשמית. שניהם רואים לנגד עיניהם עם השרוי באופוריה על השלום המתקרב ובא, ואינו מבחין בענני המלחמה העולים באופק.

וכנגד מצב בלתי אפשרי זה נלחם ירמיהו. וכאשר דבריו אינם נשמעים, חוזר עליהם יחזקאל. והוא עושה זאת בבוטות, בניסוח מעליב ומזעזע, בניסוח גס ודוחה - אולי הפעם ישמע העם, אולי יבין.

ירמיהו אמר:
(ז) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה,
ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה:
ויחזקאל אמר:
(י) ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי:
(יא) ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך:
(יב) ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך:

ירמיהו אמר:
(יא) ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים
ועמי המיר כבודו בלוא יועיל:
ויחזקאל אמר:
(טו) ותבטחי ביפיך ותזני על שמך
ותשפכי את תזנותיך על כל עובר לו יהי:
(טז) ותקחי מבגדיך ותעשי לך במות טלאות
ותזני עליהם לא באות ולא יהיה:
(יז) ותקחי כלי תפארתך מזהבי ומכספי אשר נתתי לך
ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם:

ירמיהו אמר:
(יג) כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים
לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים:
ויחזקאל אמר:
(כ) ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי
ותזבחים להם לאכול המעט מתזנותיך:
(כא) ותשחטי את בני ותתנים בהעביר אותם להם:

ירמיהו אמר:
(טז) גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד:
(יז) הלוא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך:
(יח) ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר:
(לו) מה תזלי מאד לשנות את דרכך גם ממצרים תבושי כאשר בשת מאשור:
ויחזקאל אמר:
(כו) ותזני אל בני מצרים שכניך גדלי בשר ותרבי את תזנתך להכעיסני:
(כז) והנה נטיתי ידי עליך ואגרע חקך
ואתנך בנפש שנאותיך בנות פלשתים הנכלמות מדרכך זמה:
(כח) ותזני אל בני אשור מבלתי שבעתך ותזנים וגם לא שבעת:
(כט) ותרבי את תזנותך אל ארץ כנען כשדימה וגם בזאת לא שבעת:

ירמיהו אמר:
(כ) כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרתיך ותאמרי לא אעבור
כי על כל גבעה גבהה ותחת כל עץ רענן את צעה זנה:
פרק ג
(ב) שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת שכבת
על דרכים ישבת להם כערבי במדבר ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך:
ויחזקאל אמר:
(כה) אל כל ראש דרך בנית רמתך ותתעבי את יפיך
ותפשקי את רגליך לכל עובר ותרבי את תזנתך תזנותיך:

גם ההבחנה בן ישראל ויהודה בפי ירמיהו, זהה להבחנה בין שומרון וירושלים בפי ירמיהו:

ירמיהו אמר בפרק ג:
(ח) וארא כי על כל אדות אשר נאפה משבה ישראל שלחתיה
ואתן את ספר כריתתיה אליה
ולא יראה בגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא:
(ט) והיה מקל זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ:

ויחזקאל אמר:
(נא) ושמרון כחצי חטאתיך לא חטאה
ותרבי את תועבותיך מהנה
ותצדקי את אחותך [אחותיך] בכל תועבותיך אשר עשיתי [עשית]:
(נב) גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך
בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך
וגם את בושי ושאי כלמתך בצדקתך אחיותך:

עכשיו מתקרבים אנו להבנת דבריו של יחזקאל הנביא. ירושלים שומעת את דברי ירמיהו - ודבר לא קורה. הנביא מדבר, והעם בשלו: "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה". הבית יציל אותנו, ירושלים מגן לנו.

ויחזקאל בבבל, רואה את האסון קרב ובא, ואין שומע ואין שב מדרכו. והוא חוזר על נבואות ירמיהו, בכל החריפות שהוא מסוגל לה, בכל הבוטות האפשרית. אולי יזעזע את העם בדבריו אלה. אולי ישמע העם כי על פי תהום הוא נמצא.