בהקדמה למורה נבוכים מסביר רמב"ם כי המשלים במקרא משני סוגים הם: הסוג האחד הוא משלים "שכל מלה שבמשל ההוא יש בה עניין", והסוג השני הוא משלים "שיהיה כל המשל מגיד על כל העניין ההוא, ויבואו במשל ההוא הנמשל דברים רבים מאוד, אין כל מילה מהם מוספת עניין בעניין ההוא הנמשל, אבל הם ליפות המשל וסדר הדברים בו"

כיוון שאין המקרא מגלה בפתח כל משל מאיזה סוג הוא - אם כל פרט שבו משמעותי, או שחלק מן המשל הוא סיפור מסגרת, מעניין לקרוא משל ולבחון כמה מן הפרטים שבו משמעותיים להבנת הנמשל. במיוחד מעניין הדבר כאשר המקרא עצמו מפרש את המשל ומוסר את הנמשל, והשוואת המשל לנמשל שבמקרא יכולה לסייע להבנת פרטי המשל.

המשל של פרק יז מתחיל בתיאור הנשר הגדול:

(ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה אשר לו הרקמה
בא אל הלבנון ויקח את צמרת הארז:
(ד) את ראש יניקותיו קטף ויביאהו אל ארץ כנען בעיר רכלים שמו:

הנשר גדול ומלא הוד: "גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה אשר לו הרקמה". והוא לוקח את צמרת הארז, ואת ראש יניקותיו, ומביא אותם לארץ כנען. כאן כדאי להעיר כי המלה "צמרת" היא יחידאית במקרא, והמפרשים מסבירים אותה בשתי דרכים: או שפירוש נוף העץ כולו, או שפירושה צמרת, כפי שקלטה הלשון העברית היום. בכל אופן, הנשר לוקח את צמרת הארז, ומביא אותה לארץ כנען. והרי הארז, שהוא מלכי ישראל, נמצאים כבר בארץ כנען?!

סופו של הפסוק, "בעיר רוכלים שמו" יכול להסביר את תחילתו: "ארץ כנען" = "עיר רוכלים". והכוונה: ארץ מסחר, היא בבל, שהייתה אז אימפריה עולמית עולה ומתחזקת.

המשך ממשיך לתאר את מעשי הנשר:

(ה) ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע קח על מים רבים צפצפה שמו:
(ו) ויצמח ויהי לגפן סרחת שפלת קומה לפנות דליותיו אליו
ושרשיו תחתיו יהיו
ותהי לגפן ותעש בדים ותשלח פארות:

יש כאן מטמורפוזה מעניינת: הנשר לוקח "מזרע הארץ" - הביטוי דו משמעי: זרעים כינוי ליושב הארץ. הנשר שם אותו בשדה זרע, והזרע הופך להיות צפצפה, וכשהוא צומח, הוא חוזר והופך להיות לגפן.

השינויים בצמח, הם הם השינויים במלכות ישראל. לאחר הכיבוש הראשון של בבל, מגלה נבוכדנצר את יהויכין לבבל. הוא בוחר את צדקיהו בן יאשיהו, שהיה אמור להיות אדם שפל ונכנע, וממליך אותו. הזרע השפל הופך להיות צפצפה, ולאחריה - גפן. והגפן היא דימוי לבית ישראל, כפי שהופיע כבר בנבואות יחזקאל, וכפי שמופיע בנבואות ישעיהו.

(ז) ויהי נשר אחד גדול גדול כנפים ורב נוצה
והנה הגפן הזאת כפנה שרשיה עליו ודליותיו שלחה לו
להשקות אותה מערגות מטעה:
(ח) אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה
לעשות ענף ולשאת פרי להיות לגפן אדרת:

וכאן מופיע נשר אחר, פחות הדור ופחות מרשים. אין הוא ארך אבר, אינו מלא נוצה, ואין לו רקמה. והגפן פונה לנשר זה להשקות אותה. מדוע היא עושה זאת? הרי "אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה"?!

(ט) אמר כה אמר אדני ה' תצלח
הלוא את שרשיה ינתק ואת פריה יקוסס ויבש כל טרפי צמחה תיבש
ולא בזרע גדולה ובעם רב למשאות אותה משרשיה:
(י) והנה שתולה התצלח
הלוא כגעת בה רוח הקדים תיבש יבש על ערגת צמחה תיבש:

הפסוק הוא דו משמעי: "הלוא את שרשיה ינתק ואת פריה יקוסס ויבש" - מי ינתק את שרשיה? הנשר השני, שעליו מדברים עכשיו - הלא הוא פרעה חפרע מלך מצרים, אתו מנסה צדקיהו לכרות ברית, או הנשר הראשון, מלך בבל, שהמליך את צדקיהו?

דו המשמעות חוזרת גם בפתרון המשל בידי יחזקאל. וכך מפרש יחזקאל הנביא את המשל:

(יז) ולא בחיל גדול ובקהל רב יעשה אותו פרעה במלחמה
בשפך סללה ובבנות דיק להכרית נפשות רבות:

מי שופך סוללה ובונה דייק? אנו יודעים: זאת עשה נבוכדנצר בעת המצור על ירושלים. אבל הנביא מערפל את הדברים, כאילו שם את פרעה שותף למצור על ירושלים. והרי בספר ירמיהו לז ז מפורש מה שקרה: מלך מצרים יוצא מארצו לעזור לישראל, אבל הוא חוזר בו באמצע הדרך, שב לארצו, ומשאיר את ישראל לגורלו.

אם נסכם את מבנה המשל והנמשל בפרק זה, נמצא כי אין הוא עונה לא על קטגוריה ראשונה של רמב"ם, אף לא על השניה: אין זה משל שכל פרט בו מכוון לנמשל, אבל אין זה משל כללי, שרק הסיפור הראשי שבו מכוון לנמשל.

יש כאן משל המערפל את הדברים, מרבה בדו-משמעות. ומטרתו: להביא את השומע לניסיון לחפש את הפתרון, ובעקבותיו, למצוא את דבר ה'.