מלך צור מופיע במקרא בדימוי שאנו מוצאים אותו גם לגבי אחרים. בפרק כט מנבא יחזקאל על מלך מצרים, הרואה עצמו אל, והוא נושא עליו נבואת חורבן:

(ג) דבר ואמרת כה אמר אדני ה'
הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו
אשר אמר לי יארי ואני עשיתני:
(ד) ונתתי חחים בלחייך והדבקתי דגת יאריך בקשקשתיך
והעליתיך מתוך יאריך ואת כל דגת יאריך בקשקשתיך תדבק:

גם מלך צור רואה עצמו אלוה. וכך פונה אליו יחזקאל בפרק כח:

(א) ויהי דבר ה' אלי לאמר:
(ב) בן אדם אמר לנגיד צר כה אמר אדני ה' יען גבה לבך
ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים
ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלהים:...
(ו) לכן כה אמר אדני ה' יען תתך את לבבך כלב אלהים:
(ז) לכן הנני מביא עליך זרים עריצי גוים
והריקו חרבותם על יפי חכמתך וחללו יפעתך:
(ח) לשחת יורדוך ומתה ממותי חלל בלב ימים:
(ט) האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך:
(י) מותי ערלים תמות ביד זרים כי אני דברתי נאם אדני ה':

עד כאן הדברים מובנים. בתגובה לגאוותו של מלך צור, הרואה עצמו כאלהים, יבואו עליו עריצי גויים, יכוהו וימיתוהו. והנביא לועג: האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך.

מי שזוכר את התמונות של צ'אוצ'סקו המוצא להורג, יבין פסוק זה. איזו פליאה הייתה על פניו. האיש שראה עצמו בעל כוחות-על, ככל יכול, עומד לפתע מול כיתת יורים. הדבר לא ייתכן. והוא מתפלא, והוא רואה במציאות הטופחת על פניו מין אירוע אבסורדי, דמיוני, לא ייתכן. לא מציאותי.

אצל מלך צור יש משהו יותר מזה. ביטויים המופיעים ביחס למלך צור גררו אחריהם מדרש מופלא. וכך נאמר על מלך צור:

(יב) בן אדם שא קינה על מלך צור ואמרת לו
כה אמר אדני ה' אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי:
(יג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך
אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב
מלאכת תפיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו:
(יד) את כרוב ממשח הסוכך
ונתתיך בהר קדש אלהים היית בתוך אבני אש התהלכת:

התיאור הוא תאור שלא מן העולם הזה. הדימוי הוא מת שאנו יודעים את שמו: "בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכתך, אדם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה ספיר נופך וברקת וזהב..." בפסוק זה יש שילוב של שני מקומות מוכרים לנו: גן עדן מחד, והיופי של המשכן מאידך. האבנים המפארות את מלך צור, הם האבנים המשובצות בחושן של הכהן הגדול! מלך צור, בגאוותו, משלב את השניים: את גן העדן של אדם הראשון טרם החטא, ואת בגדי הכהן הגדול, המורם מעם, המטהר את ישראל מחטאיו.

ומה עושה מלך צור?

(טו) תמים אתה בדרכיך מיום הבראך עד נמצא עולתה בך:
(טז) ברב רכלתך מלו תוכך חמס ותחטא
ואחללך מהר אלהים ואבדך כרוב הסכך מתוך אבני אש: ...
(יח) מרב עוניך בעול רכלתך חללת מקדשיך
ואוצא אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך:
(יט) כל יודעיך בעמים שממו עליך בלהות היית ואינך עד עולם:

יש כאן ניגוד נורא: המלך המשקף את הטוהר והטוב. את האדם טרם חטאו ואת הכהן הגדול הנקי מחטא, אדם זה הוא - מלך צור. והוא אינו מתנהג כפי שהוא נראה. הוא מחלל את מקדשו. ועונשו, גם הוא מוכר לנו מתיאור המשכן. הנה עונשו:

(יח) מרב עוניך בעול רכלתך חללת מקדשיך
ואוצא אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך:
(יט) כל יודעיך בעמים שממו עליך בלהות היית ואינך עד עולם:

התיאור מוכר לנו: זהו עונשם של נדב ואביהו. הם הביאו אש זרה למשכן, ואש יצאה מתוכם ושרפה אותם, והם היו לאפר על הארץ לעיני כל רואם.

צור מופיעה בפרק זה כניגודה של ירושלים. שניהם מתפארים במקדש השוכן בהם. שניהם מתקדשים ומטהרים. ירושלים חרבה על חטאיה, וצור, מזהיר יחזקאל הנביא, גם היא נשרפת מתוכה.

נסיים במדרש המתאר את שיגעון הגדלות של מלך צור.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד לה ד"ה (א') בתחילה אמר
חירם מלך צור הכניסו הקב"ה לגן עדן, לפי שבנה בית המקדש, והיה מתחלה ירא אלהים, ונעשה חי בגן עדן אלף שנים, ואח"כ נתגאה ואמר אל אני, שנאמר בן אדם אמור וגו' לפיכך נטרד מגן עדן ונכנס בגיהנם.

מלך צור מתחיל את חייו בעזרה לישראל. סופו שהוא רואה עצמו כמקביל לישראל, ואחר כך כמקביל לאלוהי ישראל. וכאן סופו.