ארבעה פרקים מקדיש הנביא יחזקאל למצרים. נבואות חורבן, נבואות לעג. הנבואות האלה נמסרות בפרשת דרכים של ההיסטוריה: מצרים יורדת מגדולתה, ולא תהיה עוד מעצמה עולמית. בבל יורשת את מצרים. ויחזקאל הנביא "סוגר חשבון" עם מצרים, עם רעותיה והבטחותיה. ארבעים שנות חורבן מנבא הנביא למצרים, אבל עיקרה של הנבואה היא מה שיקרה אחרי שישיב ה' את שבות מצרים:

(יג) כי כה אמר אדני ה'
מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפצו שמה:
(יד) ושבתי את שבות מצרים והשבתי אתם ארץ פתרוס על ארץ מכורתם
והיו שם ממלכה שפלה:
(טו) מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים
והמעטתים לבלתי רדות בגוים:
(טז) ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם
וידעו כי אני אדני ה':

נסכם את מערכת הבריתות שכרת עם ישראל עם מצרים, ונראה מה מקומה של מצרים בתולדות ישראל.

הברית הראשונה עם מצרים

הברית הראשונה עם מצרים נכרתה בנסיבות חגיגיות. הייתה שם גם הבטחה מלכותית: פרעה בכבודו ובעצמו מזמין את ישראל לחיות במצרים.

ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. [בראשית מז ו].

הברית הופרה ללא כל פרובוקציה מצד ישראל. הסיבות היו טכניות בעיקרן. הסיבה הראשונה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף.

מצרים הבינה את ההתחייבות של פרעה כהתחייבות אישית, לא כהתחייבות מדינית. ולכן, כאשר פרעה מת, החובות מתות יחד אתו.
הסיבה השנייה להפרת הברית הייתה מדינית:

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו,
הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו,
ונלחם בנו ועלה מן הארץ. [שמות א ח-י].

מצרים מפחידה את עצמה. לא היה שום סיבה לפחד. לא הייתה שום התגרות מצד עם ישראל.

וכיצד נפרדים בני ישראל ממצרים? עם פרידה מכריז משה הכרזה, שהיא ספק הבטחה ספק מצווה:

כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. [שמות יד יג].

רמב"ן מעיר לפסוק זה:

"על דעת רבותינו, הרי זו מצוות לא-תעשה לדורותם... כי כאשר ראיתם אותם היום, הקב"ה מצווה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם".

במקביל למצווה זו מקבלים בני ישראל את מצוות המלך. מהי המצווה הראשונה שהתורה מצווה את המלך?

רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס,
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.
ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. [דברים יג טו].

ומהי הקללה העלולה לבוא על ישראל? בפרשת כי תבוא, בסוף פרשת הקללות, מוזכרת קללה קשה, המסיימת את סדרת הקללות לישראל החוטא ועוזב את אלהיו:

והשיבך ה' מצרים באניות, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה.
והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות, ואין קונה. [דברים כח סה].

הברית הראשונה עם מצריים הפכה להיות שעבוד במצרים. הברית נסתיימה ביציאת מצרים, ובחג שאנו חוגגים מידי שנה. אבל זיכרונות האימים של השעבוד מצאו את ביטויים בדינים המיוחדים המרחיקים את העם ממצרים, ואת המלך מלקחת דוגמה ממלכי מצרים.

הווארד פאסט , בספרו "אחי גיבורי התהילה", מתאר דו"ח של משלחת רומאית שבאה לארץ ישראל בשליחות הסנט, כדי לבדוק אם יש טעם בכריתת ברית בין רומא לירושלים. בדו"ח מספרים חברי המשלחת את פליאתם על כך שהיחס לעבדים ביהודה הוא עדין ומתחשב. עבד שברח, כמעט ולא נענש. וכאשר שאלו את השופט לסיבת העונש הקל, השיב: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". המשלחת מסכמת את הדו"ח באמרה שאין אפשרות לקשר בין שתי המדינות. רומא, שהייתה אז בנויה על עבודת עבדים, אינה יכולה לכרות ברית עם יהודה, המתעבת את העבדות, ואינה שוכחת לרגע את ימיה בארץ מצרים.

הברית השנייה עם מצרים

המבחן ליחס עם מצרים היה עם הקמתה של מלכות ישראל. שאול המלך הומלך והודח. דוד בנה את ממלכתו וכבש את כל האזור. הגיעה שעת מלכותו של שלמה. שעת הרגיעה. איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.

שלמה מתעלם משתי מצוות המלך. התורה כאילו צפתה את התנהגותו של שלמה, והזהירה מפניה. וכך נאמר בתורה:

רק לא ירבה לו סוסים, ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס,
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.
ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. [דברים יג טו].

אבל שלמה היה חכם מכל אדם. והוא חשב שהוא חכם גם מהקדוש ברוך הוא. והוא אמר בלבו: אני ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה, אני ארבה נשים ולא יסירו את לבבי.

אשתו האהובה של שלמה היא בת פרעה. תחילה הביא אותה לעיר דוד, ואחר כך בנה לה בית מיוחד. את בית המקדש בנה שלמה שבע שנים. את ביתו בנה שלוש עשרה שנים. [מ"א ז א]. ביתה של בת פרעה היה בדמות אולם המשפט שבנה, אולם "ספון בארז מהקרקע עד הקרקע" [מ"א ז ז-ח].

נישואין עם בת מלך זר אינם דבר נפרץ בעולם העתיק. הדבר היה מקובל גם בימי הביניים, ואפשר למצוא לו שרידים גם היום. נישואין פוליטיים כאלה מגינים על המלוכה ומחזקים אותה. דוד המלך התחתן עם מעכה בת תלמי מלך גשור. התועלת הפוליטית שהפיק מנישואין אלה היו שאבשלום בנו, שחתר תחתיו, מצא מקלט בבית סבו, מלך גשור.

שלמה מתחתן עם בת פרעה, והוא מקווה שברית זו תגן על ממלכתו מדרום. הגברת הראשונה של המלוכה הייתה בת פרעה. שלמה בנה בשבילה את המילא. חז"ל מספרים כי ירבעם טען נגד שלמה: אביך השאירו לעולי רגלים, ואתה בונה אותו לעשות אנגריה [מסים] לבת פרעה! [רש"י מ"א ט כב].

ספר מלכים מראה את הפן הגלוי של הברית הזאת. קצתה מצליחה, קצתה מעוררת כעס בלב העם. חז"ל מראים את הצד המטה-היסטורי של הברית. מדרש אגדה קצר נותן לברית זו משמעות טראגית:

אמר רב יהודה, אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל, ונעץ קנה בים, והעלה שרטון, ובו נבנה כרך גדול שברומא. [שבת נו, ב].

חז"ל קושרים את נשואי שלמה עם בת פרעה, לתחילתה של רומא. מבחינה היסטורית התאריכים מתאימים: אבל האגדה הרומית על האחים רומולוס ורמוס, מייסדיה האגדיים של רומא מוחלפת כאן בשני מייסדים אחרים. לא רומולוס ורמוס יסדו את רומא, אלא שלמה ובת פרעה. והרעיון מובן וזועק בבהירותו: חורבן הארץ בידי רומא התחיל בנשואי שלמה עם בת פרעה. ברגע שכרת שלמה ברית עם בת פרעה, העמיד אותה במוקד המלוכה, בנה לה שטחים שהיו מיועדים לעולי הרגל - באותה שעה החל החורבן. זה לא קרה מיד, עברו עוד 900 שנים עד שהדבר התבצע. אבל התהליך החל, והשעון ההיסטורי החל מתקתק.

וכיצד שמר פרעה אמונים לחתנו? הוא שולח את בתו להתחתן עם שלמה, ובמקביל הוא כורת ברית עם אויבי שלמה. כאשר הדד האדומי בורח מדוד, מקבל הוא מקלט אצל פרעה.

ויברח אדד הוא ואנשים אדומיים מעבדי אביו אתו לבוא מצרים..
ויבואו מצרים אל פרעה מלך מצרים. ויתן לו בית, ולחם אמר לו, וארץ נתן לו.
וימצא הדד חן בעיני פרעה מאוד, ויתן לו אשה את אחות אשתו, אחות תחפניס הגבירה.
ותלד לו אחות תחפניס את גנובת בנו, ותגמלהו תחפנס בתוך בית פרעה,
ויהי גנובת בית פרעה בתוך בני פרעה [מ"ב יא יז-כ]

וראה זה פלא: פרעה מתחתן עם שלמה, ובאותה שעה הוא מתחתן גם עם הדד האדומי, אויב שלמה. להדד נותן הוא את אחות אשתו, אחות תחפנחס הגבירה.

יופי היסטורי או לעג ההיסטוריה? שלמה מגדל בארמונו את נכדיו של פרעה מלך מצרים. ופרעה מגדל בארמונו את ילדיו של אויב שלמה.

הברית השניה עם מצרים נכשלה אף היא. היא הייתה הרקע הרוחני לחורבן ירושלים והמקדש. שלמה חשב שהוא מגן על אגפו הדרומי, אבל הזמין את הפלישה ממערב, מרומא.

הברית השלישית עם מצרים

עברו מאתיים שנה. ושוב כורת ישראל ברית עם מצרים. הפעם אנו שומעים את תגובת הנביא לברית זו - ואנו יכולים לראות את הברית משתי נקודות מבט: מנקודת מבט פוליטית, זו שהמנהיגים פועלים על פיה, ומנקודת מבט אלוהית, זו המסכלת מחשבות אדם ומנהיגה את העולם על פי מערכת ערכים.

הימים הם ימיה האחרונים של מלכות ישראל. לישראל יש אוטונומיה מנהלית בשומרון. הם כפופים לאשור, ומעלים לה מס. מלך ישראל הוא הושע בן אלה, שאמנם עשה הרע בעיני ה', "רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" [מב יז ב]. הייתי אומר שזו מחמאה קטנה למדי: להיות פחות רע מהמלכים שקדמו לו. שלמנאסר מלך אשור כובש את הארץ, והושע מעלה לו מנחה.

הושע, כמלך בעל תושייה פוליטית הוגה רעיון גאוני. הוא רוצה לנטרל את הסכנה מצפון, על ידי ברית הגנה עם השכן מדרום. הברית הזאת אינה רק ברית שלום, היא יותר מזה, היא ברית הגנה. הושע שולח מלאכים לסוא מלך מצרים, ומפסיק להעלות מסים לשלמנאסר מלך אשור.

ומה אומר הנביא ישעיהו על מהלך מדיני זה?

הוי היורדים מצרימה לעזרה, ועל סוסים ישענו.
ויבטחו על רכב כי רב, ועל פרשים כי עצמו מאוד,
ולא שעו אל קדוש ישראל , ואת ה' לא דרשו...
ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח,
וה' יטה ידו, וכשל עוזר ונפל עזור, ויחדיו כולם יכליון.

ומה המסקנה? לשמור את הברית עם מצרים בכל מחיר?

שובו לאשר העמיקו סרה, בני ישראל. [ישעיהו לא ו]

אבל ישראל ומלכם יודעים יותר טוב מן הנביא מה טוב לישראל. והם לא שבו סרה. הברית עם מצרים נשמרה.

ומה התרחש במציאות? מלך אשור עולה על ארץ ישראל. סוא מלך מצרים, זה המלך שהושע סמך עליו וכרת עמו ברית, אינו זז ממקומו. עשרת השבטים גולים אל לחלח וחבור והר גוזן וערי מדי, והשליטה היהודית בשומרון נפסקת לאלפיים ושש מאות שנים.

מי רימה את מי בברית הגנה זו? הושע משער כי מלך אשור יירתע מהתקיף את ישראל, אם לישראל תהיה ברית הגנה עם מצרים. מצרים, כפי שאמנם אירע, לא התכוונה כלל לבצע את הברית שהתחייבה עליה. עד כאן המשוואה ברורה. אך מה חשב מלך אשור? האם הוא היסס לרגע לפני שתקף את ישראל? גם מחשבותיו של מלך אשור גלויות בפנינו. רבשקה מדבר דברים מאוד ברורים על הברית הזאת. בנאום לחזקיהו מלך יהודה הוא אומר:

על מי בטחת כי מרדת בי?
עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים,
אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה.
כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו. [מב יח כא].

דבריו של רבשקה מקבילים לדברי ישעיהו. גם ישעיהו אמר "וכשל עוזר ונפל עזור". מכל השלושה שהיו מעורבים בברית - הושע בן אלה, סוא מלך מצרים ושלמנאסר מלך אשור - רק אחד רימה את עצמו: הושע בן אלה מלך ישראל. השנים האחרים ידעו יפה את כללי המשחק. מלך אשור ידע את אשר בלבו של מלך מצרים: אם תותקף ישראל - מצרים לא תזוז ממקומה. והוא תקף. והוא ניצח.

ויעל מלך אשור בכל הארץ, ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים.
בשנת התשיעית להושע לכד מלך אשור את שומרון, ויגל את ישראל אשורה.
ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי.. [מב יז ה-ו].
ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת ומספרוים,
ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל, וירשו את שומרון וישבו בעריה. [מב יז כד].

הברית השלישית שבין ישראל למצרים נסתיימה בגלות עשרת השבטים, ובקריעת ארבע חמישיות מעם ישראל מארצו. את מקומם של הגולים מילאו גולים אחרים, שמלך אשור הביאם מבבל, והושיבם בשומרון. ערבוב אוכלוסין והגליה המונית הייתה שיטת השלטון של מלך אשור. הושע בן אלה נפל בפח שטמן לעצמו.

הברית הרביעית עם מצרים

עברו מאתים שנים נוספות. ושוב שינויים על פני במת ההיסטוריה. בבל מנצחת את אשור, ובקרב כרכמיש על נהר פרת מכה נבוכדנצר את מצרים בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה. מלך בבל כובש את ירושלים, מעביר את יהויכין מן המלוכה, וממליך במקומו את דודו, מתניה. ולאות שלטון על האיש קובע מלך בבל מה יהיה שמו: צדקיהו.

צדקיהו היה הבן השלישי של יאשיהו. [דה"א ג טו]. הוא לא צריך היה למלוך. הוא הומלך בחסד נבוכדנצר, והמלכתו הייתה בטקס, שחלק ממנו מתואר בדה"ב לו יג: "אשר השביעו באלהים". צדקיהו התחייב ונשבע לשמור אמונים למלך בבל. גם יחזקאל מזכיר ברית זו:

הנה בא מלך בבל ירושלים, ויקח את מלכה ואת שריה ויבא אותם אליו בבלה.
ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית, ויבא אותו באלה, ואת אילי הארץ לקח.
להיות ממלכה שפלה, לבלתי התנשא.
לשמור את בריתו לעמדה.
וימרוד בו לשלוח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב,
היצלח, הימלט העושה אלה, והפר ברית ונמלט? [יחזקאל יז יא-טו].

צדקיהו לא היה ראוי למלוך. לא בגלל מקומו בין הבנים, לא בזכות אישיותו. ובכל זאת הומלך והוא רק בן עשרים ואחת, בוודאי בגלל הצהרת האמונים שהצהיר לנבוכדנצר, ובגלל השבועה שנשבע לו.

לתקופת מה נחלש נבוכדנצר. וצדקיהו מנסה להקים קואליציה נגד מלך בבל. שליחים באים לירושלים, מאדום וממואב, מעמון מצור ומצידון, וכל אלה מנסים לגבש קואליציה למרוד בנבוכדנצר. ירמיהו הנביא יוצא נגד המרד, וצדקיהו בן כנענה - בעדו.

תאור התהפוכות הפוליטיות ניתן בספר ירמיהו:

וחיל פרעה יצא ממצרים,
וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם, ויעלו מעל ירושלים.
ויהי דבר ה' אל ירמיהו הנביא לאמור,
כה אמר ה' אלהי ישראל, כה תאמרו אל מלך יהודה השולח אתכם אלי לדרשני.
הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה, שב לארצו מצרים,
ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת, ולכדוה ושרפוה באש. [ירמיהו לא ה-ח].

אם נרצה למצוא מקבילה היסטורית ליציאת מצרים לעזרה, נוכל למצוא אותה באחד הרגעים הקשים של מלחמת העולם השניה. הצבא הרוסי הגיע לגבולות פולין. והוא מעודד את המחתרת המקומית, את ארמיה קריובה, למרוד בגרמנים, בהנחה שהנה זה מגיע הצבא הרוסי לעזרה. ולאחר שארמיה קריובה פותחת במתקפה, נעצר הצבא הרוסי ביולי 1944, ורק בינואר 1945 חידש את המתקפה, ובימים אחדים השלים את כיבוש פולין. בינתיים השלימו הגרמנים את רצח היהודים ואת השמדת ארמיה קירובה, שהייתה קשורה בממשלה הפולנית הגולה, שלא הייתה קומוניסטית, ולא הייתה לרצון לצבא הרוסי. הצבא הרוסי נכנס לארץ מטוהרת ממתנגדים.

כך נהג מלך מצרים. הוא יצא מארצו, אבל לא הגיע לכלל מגע עם הצבא הבבלי. הצבא הבבלי עזב לרגע את ירושלים, אבל משגילה את כוונותיו האמיתיות של הצבא המצרי - חזר, נלחם, וכבש את ירושלים.

נבואות הזעם של יחזקאל מופנות בעיקר נגד מצרים, שהבטיחה עזרה לישראל, ולא עמדה בהבטחתה. וזאת - בפרק כט.