ביחזקאל פרק ד מצוי תאור של מעשים שעושה הנביא, מעשים הנעשים מוזרים ככל שהנביא ממשיך ולקבל הוראות מאת ה':

(א) ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלם:
(ב) ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סללה
ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב:
(ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר
והכינתה את פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה אות היא לבית ישראל:

עד כאן המעשה הסמלי מובן: הלבנה מסמלת את ירושלים, והמצור עליה מסמל את המצור על ירושלים. גם הסיום ברור: "אות היא לבית ישראל". אבל התיאור ממשיך:

(ד) ואתה שכב על צדך השמאלי
ושמת את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם:
(ה) ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים
שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל:
(ו) וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית
ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך:
(ז) ואל מצור ירושלם תכין פניך וזרעך חשופה ונבאת עליה:
(ח) והנה נתתי עליך עבותים ולא תהפך מצדך אל צדך עד כלותך ימי מצוריך:

וכבר הוזכר כי רמב"ם מסביר כי מעשים אלה אינם מעשים בפועל, אלא חזון הנביא. "חלילה לה' מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצוום לעשות מעשה השוטים, ויצוום לעשות מעשה השיגעון" (מו"נ ב, מו).

אבל עדיין שאלה מרכזית נותרה בעינה: מה משמעות הביטוי:

(ד) ואתה שכב על צדך השמאלי
ושמת את עון בית ישראל עליו
מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עונם:
(ה) ואני נתתי לך את שני עונם למספר ימים
שלש מאות ותשעים יום ונשאת עון בית ישראל.

כיצד ניתן להבין כי הנביא נושא את עוון העם? מה פשר הביטוי "ונשאת עוון בית ישראל?

וקושי נוסף בפסוקים אלה:
הן יחזקאל עצמו הורה "צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת רשע עליו תהיה" (יח, כ). ואיך ייתכן שיחזקאל ישא את עוון העם?

תיאוריה המסבירה עניין זה נמצאת בספרו של רבי יוסף אלבו, ספר העקרים, מאמר רביעי פרק יג. וכך הוא כותב:

פעמים גם כן יחולו רעות על הצדיק בעבור כללות האומה, על צד העונש. שיחשב לו למרי כשלא יבקש רחמים על בני דורו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שאלימלך ומחלון וכליון שהיו גדולי הדור, נענשו בעבור שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו...

אפשר להביא דוגמה לתופעה כזאת מספר יחזקאל עצמו. האזהרה לצופה ולנביא שבפרק ג אומרת זאת במפורש: "באמרי לרשע מות תמות, ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו - הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש" (ג,יח).

אבל רבי יוסף אלבו ממשיך בתיאוריה שהוא מפתח:

ופעם יחולו על הצדיק רעות בעבור כללות האומה, לא על צד העונש, אבל כדי לכפר על כלל האומה. וזה, שלהיות השם יתברך חפץ בקיום העולם, ויודע שהצדיק יקבל הייסורין בסבר פנים יפות, ולא יקרא תגר על מידותיו של הקב"ה, לפיכך מביא הקב"ה ייסורין על הצדיק כופר הרע הנגזר לבוא על כלל האומה, כדי שיהיה כפרה עליה.
וזהו שאמרו רבותינו "מיתתן של צדיקים מכפרת", ונמצא זה מפורש בכתוב, אמר ה' ליחזקאל, "ואתה שכב על צדך השמאלי ושמתי את עון בית ישראל עליו מספר הימים אשר תשכב עליו תשא את עוונם, וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית, ונשאת את עון בית יהודה".
ועל זה הדרך הוא כל מה שנזכר בפרק "הנה ישכיל עבדי", על ישראל שקראם "עבדי", ואמר "אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלהים ומעונה". יאמר, שהרואים הייסורין באים על הצדיקים יחשבו שבאים עליהם בעבור עצמם, ויתמהו מזה, ואינו כן, שאין באים עליהם בחטאיהם, אבל הם כפרה על כלל העולם, או על כלל האומה, או על המדינה.

יש כאן תפיסה שהיא מצויה אצל חז"ל, על אף שהיא מעוררת קושי כאשר מצמידים אותה לספר יחזקאל. הנביא - ובלשונו של רבי יוסף אלבו "הצדיק" - מכפר על עוון העם כולו, או העולם, או המדינה. סבל הצדיק אינו תמורה לחטא אישי, אלא לחטא כללי. הצדיק הסובל ומקבל אל סבלו בהבנה, הוא משמש מופת לעולם כולו, ובכך הוא מכפר על עוון הכלל.