|
תוכן המאמר: מבנה המגילה דרך תיאור העלילה הדמויות המרכזיות מעשים ורגשות לשונות מנחים רות והתורה מתי אירע מעשה רות מי חיבר ספר רות? רות וההלכה קריאת רות בשבועות למה נכתבה המגילה? תקציר: עיון במגילת רות בדמויות, במעשים וברגשות, מבנה המגילה ומתי קוראים בה ומדוע, מי כתבה וכו'. |
|
|
אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב גומלי חסדים (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו).
|
|
מבנה המגילה חמשת הפסוקים הראשונים של המגילה הם בחינת מבוא לעיקר המעשה שעליו יסופר בשבעים-וחמישה הפסוקים הבאים. מבוא זה מקפל בתוכו מעשים שאירעו במשך יותר מעשר שנים (א, ד). שם ה' לא נזכר בחמשת פסוקים אלה, והוא נזכר לראשונה בפסוק ו: "כי-פקד ה' את-עמו". מבוא זה מדבר בכל הרע האפשרי - ברעב, בגלות, בעקרות, בשכול ובאילמון, ואלו חמשת הפסוקים האחרונים, החותמים את המגילה, מדברים בפרשת היוחסין של עשרת הדורות, מפרץ שעליו אמרה מילדתו "מה-פרצת עליך פרץ" (בראשית לח, כט), ועד לדוד "משיח א-להי יעקב ונעים זמרות ישראל" (שמואל ב' כג, א). שבעים-וחמישה הפסוקים שבין המבוא לבין החיתום, מספרים מעשים שאירעו בזמן קצר באופן יחסי, במשך כמה חדשים, מ"תחילת קציר שעורים" (א, כב) וקציר החטים עד כלותו (ב, כג), ועד לזריית השעורים בגורן (ג, ב). בין שפע המעשים המסופרים כאן יש להבחין בארבעה מעשים מרכזיים המתרחשים בארבעה מקומות שונים, ואלה הם: (א) דבר גיורה של רות ודביקותה בנעמי וא-לוהיה - בדרך ממואב ליהודה (א, יד-יח); (ב) פגישתה של רות עם בועז - בחלקת השדה שלו (פרק ב); (ג) פגישתה של רות עם בועז בלילה - בגורנו של בועז (פרק ג); (ד) מעשה הגאולה בבוקר בשער בית-לחם (ראשית פרק ד). בין תיאורי ארבעה מעשים מרכזיים אלה באות שיחות שבין נעמי לרות (ב, ב, יט-כב ; ג, א-ה, טז-יח), המאפשרות לנו להתבונן בטיבם של מעשים אלה. במגילה מצויים מעשים ועניינים מספר המקבילים זה לזה, וביניהם מעשים המקבילים זה לזה תקבולת ניגודית. נציין, למשל, את השוני שבהתנהגותן של נשי בית-לחם כלפי בת-עירם וקרובתם נעמי בראשית המגילה ובחיתומה. בכניסתן לשער העיר אמנם הומה כל העיר, והנשים זועקות בתימהון: "הזאת נעמי?" (א, יט), ברם, אין הן מקרבות אותה, אין הן מנחמות אותה ואין הן דואגות כלל לצרכיה. היא עזובה ובודדה, ללא משען לחם. מסתבר שהגורם לכך הייתה רות המואביה, כי הרי על העם שממנו יצאה, נאמר לא רק שלא יבואו "בקהל ה'", כי אם גם ש"לא-תדרש שלמם וטבתם, כל-ימיך לעולם" (דברים כג, ד, ז). רק בסופה של המגילה, לאחר מעשה הגאולה, בא קהל נשים לברך את נעמי, וכאן דווקא הן מדברות בשבחה של רות, אותה רות שממנה התעלמו בתחילה לגמרי: "כי כלתך אשר-אהבתך ילדתו אשר-היא טובה לך משבעה בנים" (ד, טו). ועוד תקבולת ניגודית. בכניסתה לשערי בית-לחם נעמי כולה מרירות, סבל וצער, ואלו בחיתומה של המגילה - שקטה היא ורגועה. שם היא מדברת מתוך מרירות וצער "העוד-לי בנים במעי!" (א, יא), ואלו כאן אומרות הנשים: "ילד-בן לנעמי", והכתוב מספר "ותשתהו בחיקה ותהי-לו לאמנת" (ד, טז-יז). שם - "אל-תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא... למה תקראנה לי נעמי" (א, כ-כא), ואלו כאן: "ותקראנה לו השכנות שם" (ד, יז). נמצאנו למדים שהמבנה של מעשה רות מושלם מבחינה אומנותית, וסופו מקביל - על דרך הניגוד - לראשו, ונעוץ בו. דרך תיאור העלילה כיוצא בזה הפסוק הפותח את המעשה המרכזי השני, שבו מסופר על בועז, שהינו מודע לבית אלימלך. ושוב עשוי הקורא לשאול, האם באמת תגיע רות לשדה בועז, ואם כן - כיצד יתייחס אליה הלה? האם יקבלה בסבר פנים או ידחה אותה מעל פניו? הרי עובדה היא שעד כה לא מצא לנכון לסייע בידי קרובתו השבה משדה מואב, אף כי כבר שמע רבות על מעשה כלתה: "הגד הגד לי כל אשר-עשית את-חמותך" וגו' (ב, יא-יב). ובסמוך למעשה השלישי מסופר על גמר מלאכת הקצירה בשדות, ושוב שאלה בפינו: ממה תתפרנסנה עכשיו? ולאחר מכן: התעשה רות כבקשת נעמי ותלך לגורן? ומה ישיב בועז לבקשתה הנועזת של רות? היגאל הגואל? והפתעה באה גם במעשה האחרון. הגואל מוכן לגאול את השדה: "אנכי אגאל!" (ד, ד), אולם כשבועז כורך את גאולת השדה עם קניינה של רות לאשה, הוא משיב : "גאל-לך אתה את-גאלתי. כי לא-אוכל לגאל" (שם, ו). הדמויות המרכזיות אין לומר שהדמויות המשניות הן שליליות. להפך, מעשיהם נראים כעשויים בדין ובהתאם לנוהל המקובל בחברה. אף ערפה איננה שלילית לגמרי. הרי היא גומלת חסד עם בעלה ועם חמותה ועוזבת את נעמי רק לבקשתה החוזרת שלזו, תוך נשיקות של פרידה. וכך גם הגואל. הוא מוכן לעשות מה שהתורה מצוה עליו לעשות, כלומר לגאול את השדה, רק אין הוא מוכן "להשחית" את נחלתו ולשאת אשה שבדבר זכותה לבוא בקהל ה' חלוקות הדעות, וההלכה בנדון רופפת. הנער הניצב על הקוצרים מתייחס אל רות בזלזול מסוים, אבל אין זה חורג ממנהג המקום שיסודו בכתוב "לא-תדרש שלמם" וגו'. לעומתם של אלה עושות שלוש הדמויות המרכזיות - נעמי, רות ובועז - את מעשיהם שלהם לפנים משורת הדין. נעמי נושאת בשקט בעול סבלה: "וה' ענה בי ושד-י הרע לי" (א, כא). ומשדבקה בה רות, הרי כל לבה, מחשבתה ודאגתה נתונים לה, למצוא לה "מנוח אשר ייטב" לה (ג, א), והדבר עולה בידיה, והיא זוכה לא רק לבניין הריסות ביתה של רות, כי אם גם לבניין הריסות ביתה שלה: "ילד-בן לנעמי!" (ד, יז). רות מקבלת על עצמה עול מצוות מתוך נאמנות לבעלה ולחמותה ואין היא מתעלמת כלל וכלל מן הסבל הצפוי לה: "כי אל-אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וגו' (א, טז). כל עצמה חריצות - "אשת חיל", ככינוי שהעניק לה בועז (ג, יא), ואף כי רות עושה הרבה "מאז הבקר ועד-עתה זה שבתה הבית מעט" (ב, ז ועי' עוד שם, יז-יח), הרי דיבוריה הם מעטים. רק פעם אחת בלבד הננו שומעים מפיה דיבור ארוך, דיבור שהוא מעשה התגיירותה (א, טז-יז). בועז הוא חסיד ועניו, גומל חסד, נאמן לדבריו ואיש חיל במעשיו, אומר ועושה: "כי לא ישקט האיש כי-אם-כלה הדבר היום" (ג, יח), אבל שלא כרות, אין הוא ממעט בדיבורו, אלא להפך, מפרש ומסביר את מעשיו (ב, יא-יב, טו-יז ; ג, י-יג ; ד, ג-ה, ט-י). העולה מן הדברים הוא שערפה והגואל נוהגים כשורה. אין פגם במעשיהם, אלא שהם נוהגים כבינוניים, ואלו רות ובועז נוהגים כבני עלייה. ותיאור מעשה הבינוניים משמש רקע לתיאור מעשה הצדיקים. מעשים ורגשות לא נאמר במגילה שנעמי הייתה אכולה מרירות, אבל מתוך דבריה לנשי בית-לחם הינך למד דבר זה. משמתו הבנים, שנשאו להם נשים, מכנה אותם הכתוב "ילדים": "ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה" (א, ה), ואפשר ששינוי לשון זה מ"בנים" ל"ילדים" רומז לרגשותיה של אותה האלמנה השכולה. על זלזולו של "הנער" הניצב על הקוצרים ברות המואביה הינך עומד מתוך כפל הלשון "מואב" שבדבריו: "נערה מואביה היא, השבה עם-נעמי משדה מואב" (ב, ו), ואכן מצוה בועז אחרי-כן לנערים לבלתי נגוע בה (ב, ט) ולא להכלימה (שם, טו) ולא לגעור בה (שם, טז). לשונות מנחים אין כל ספק שהמלה "חסד" היא אחת ממלות-המפתח של המגילה, ומדברי ר' זעירא משמע שהיא מלת-המפתח בה"א-הידיעה! שלוש פעמים היא באה במגילה. פעם אחת ברישא, בדרך ממואב לבית-לחם: |
"ותאמר נעמי לשתי כלתיה... יעש (קרי) ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם-המתים ועמדי" (א, ח);
|
|
פעם שנייה - במציעא: |
"ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לה' אשר לא-עזב חסדו את-החיים ואת-המתים" (ב, כ);
|
|
ופעם שלישית בגורן: |
"ויאמר ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן-הראשון, לבלתי-לכת אחרי הבחורים אם-דל ואם-עשיר" (ג, י).
|
|
נפתח בהבאת לשונות הרומזים לקשרי העניין שביניהם. והרי כמה דוגמאות לשימוש זה. נעמי אומרת לנשי בית-לחם: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'" (א, כא), ואלו רות מצטטת את דברי בועז בגורן ואומרת לנעמי: "אל-תבואי ריקם אל-חמותך" (ג, יז). רות אומרת לנעמי: "אל תפגעי-בי לעזבך" (א, טז), ונעמי אומרת לרות: "כי תצאי עם-נערותיו ולא יפגעו-בך בשדה אחר" (ב, כב). בועז אומר לרות בשדה: "... ותהי משכרתך שלמה מעם ה' א-להי ישראל אשר-באת לחסות תחת-כנפיו" (ב, יב), ואלו בגורן אומרת רות לבועז: "ופרשת כנפיך על-אמתך כי גאל אתה" (ג, ט). בועז אומר לרות בגורן : "כל אשר-תאמרי אעשה לך" (ג, יא), ממש באותו הלשון שבו אמרה רות לנעמי: "כל אשר-תאמרי אלי (קרי) אעשה" (ג, ה). איש "גבור חיל" (ב, א) זוכה ב"אשת חיל" (ג, יא), והם מתברכים ב"ועשה-חיל באפרתה וקרא-שם בבית לחם" (ד, יא), ועוד הרבה כאלה. כמה מלשונות אלה חוזרים ונזכרים במגילה פעמים רבות. והרי כמה מאלה: רות, "אמה של מלכות", נזכרת במגילה שתים-עשרה פעם, כמניין שבטי ישראל. שבע פעמים מכונה רות בכינוי מואביה, ומתוך ברכת הנשים לנעמי - "אשר-היא טובה לך משבעה בנים" (ד, טו) - משמע שמספר זה חשוב הוא. ואלו נעמי חמותה נזכרת במגילה עשרים-ואחת פעם. הלשון "שוב" נזכר בפרק א שתים-עשרה פעם. פעמיים נוספות נזכר לשון שיבה - פעם אחת בפרק ב (ו) ופעם נוספת בפרק האחרון, כשבועז עוסק בגאולת שדה של נעמי - "השבה משדה מואב" (ד, ג). ה' נותן הריון לרות - ובהקשר זה נזכר עוד פעם לשון "שוב", אבל במשמעות חדשה, לא של שיבה, כי אם של מרגוע: "והיה לך למשיב נפש" (ד, טו). שתים-עשרה פעם בא במגילה לשון "לקט" ושתים-עשרה פעם בא בה לשון "עשה". שש-עשרה פעמים נזכר לשון "בוא" בשלושת הפרקים הראשונים של המגילה, ועוד פעם נזכר לשון זה בפרק ד, אבל שם - במשמעות של קירבה לאשה (ד, יג). שבע פעמים נזכרת במגילה בית-לחם, שבע פעמים נזכרת בה שדה מואב ושבע פעמים באה במגילה המלית "אל". בפעם הראשונה משתמשת במלה זו נעמי : "אל בנתי כי-מר-לי מאד מכם" וגו' (א, יג), ובפעם האחרונה נזקקת למלית זו רות כשהיא מצטטת דברי בועז: "כי אמר אלי (קרי) אל-תבואי ריקם אל-חמותך" (ג, יז).שבע פעמים בא במגילה הלשון "נתן". הראשון הוא תפילה לה' שיתן, וכיוצא בזה 'נתן' החמישי והששי, ואלו השביעי מדבר שאכן נתקיימה 'התפילה, וה' נתן (ד, יג). רות והתורה מעשה עבד אברהם ורבקה - דמיון מפתיע קיים גם בין סיפור המעשה של עבד אברהם על העין, לבין סיפור המעשה של רות בשדה בועז: |
| "ויאמר ה' א-להי אדני אברהם הקרה-נא לפני היום, ועשה-חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על-עין המים, ובנות אנשי העיר יצאת לשאוב מים. והיה הנער אשר אמר אליה הטי-נא כדך ואשתה ואמרה שתה..." (בראשית כד, יב-יד). | "ויקר מקרה חלקת השדה לבעז אשר ממשפחת אלימלך. והנה-בעז בא מבית לחם... ויאמר בעז לנערו הנצב על-הקוצרים, למי הנערה הזאת... וצמת והלכת אל-הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים..." (רות ב, ג-ט). |
|
בשני הסיפורים המקרה הוא לשון הרומז להשגחת ה' על יראיו, ובשניהם מודים על השגחה זו לה' : |
| "ברוך ה' א-להי אדני אברהם אשר לא-עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני" (בראשית כד, כז). |
"ברוך הוא לה'
אשר לא-עזב חסדו את-החיים ואת המתים, ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגאלנו הוא" (רות ב, כ). |
|
ויצוין שבשני הסיפורים המקרה מכוון לבית קרובי משפחה, ורק בשני מקראות אלה בא הלשון "ה'... אשר לא עזב חסדו"! בשני סיפורים אלה מובלט שאין ההשגחה באה לקפח את חופש הבחירה, שהבורא העניק לאדם, בחינת דברי ר' עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו). |
| "ועתה אם-ישכם עשים חסד ואמת את-אדוני הגידו, ואם-לא הגידו לי ואפנה על-ימין או על-שמאל" (בראשית כד, מט). | "אם-תגאל גאל ואם-לא יגאל הגידה לי ואדעה..." (רות ד, ד). |
|
ובשניהם מתברכים השלוחים לדבר מצוה בשם ה'. שם: "בוא ברוך ה'" (בראשית כד, לא), וכאן : "ברוך הוא לה'" (ב, כ). בשני הסיפורים ממלאים השלוחים את שליחותם בזריזות ובנאמנות. שם אומר עבד אברהם: "לא אכל עד אם-דברתי דברי" (בראשית כד, לג); וכאן אומרת נעמי על בועז: "כי לא ישקט האיש כי-אם-כלה הדבר היום" (ג, יח). בשני סיפורים אלה בא לשון "נחמה". שם: "וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד, סז), וכאן אומרת רות: "אמצא-חן בעיניך אדני כי נחמתני" (ב, יג). ואחרון אחרון נכבד. בשני הסיפורים מודגש לשון "חסד". שם: "ועשה-חסד עם אדני אברהם" (בראשית כד, יב); "כי-עשית חסד עם-אדני" (שם שם, יד); "אשר לא-עזב חסדו ואמתו מעם אדני" (שם שם, כז); "אם-ישכם עשים חסד ואמת" (שם שם, מט); וכאן: "יעש ה' עמכם חסד" (א, ח); "אשר לא-עזב חסדו" (ב, כ); "היטבת חסדך האחרון מן הראשון" (ג, י). בניגוד לעמה שמאס בחסד (דברים כג, ד-ה), דבקה אפוא רות במידת החסד, היא מידת-היסוד של אברהם - 'חסד לאברהם' (סוף מיכה). מעשה תמר - תמר ובנה בכורה פרץ שאליו מתייחס בועז, נזכרים במפורש במגילה: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר-ילדה תמר ליהודה" וגו' (ד, יב). ברם, קיימים כמה דמיונות עניין ולשון נוספים בין מעשה תמר לבין מעשה רות, ועמד עליהם י' קויפמן. בשני הסיפורים שני אחים מתים בלא זרע. בשניהם נתלית החובה להקים זרע על שם המתים ונדחית. בשניהם פועלת נמרצות יבמה אשת המת, ועל-ידי תחבולות נועזות היא מצליחה לבנות בית בישראל. ובשני הסיפורים מוקם הבית לא מן הגואל הקרוב (במעשה תמר - לא מן שלה, ובס' רות לא מן הגואל האלמוני) כי אם מגואל רחוק יותר. ובחיתומה של המגילה באה מגילת יוחסין המונה בדיוק עשרה דורות, מפרץ ועד דוד, כשכמה מאישיה נזכרים בתורה, כגון חצרון (בראשית מו, יב; במדבר כו, כא) והנשיא לבני יהודה - נחשון בן עמינדב (שם ב, ג ועוד). מצוות התורה - במגילה נזכרות במפורש או ברמז הרבה מצוות תורה, ואלה הן: (א) מתנות עניים. מהן נזכרים במפורש - לקט וכנראה גם שכחה הניתנים "לעני ולגר" (ויקרא יט, ט-י וראה שם, כג-כד) ו"לגר ליתום ולאלמנה" (דברים כד, יט-כא). רות זכתה אפוא במתנות אלה משום היותה גם גרה, גם אלמנה וגם עניה . (ב) ייבום. לשון ייבום אינו מצוי במגילה, כי רות לא הייתה שומרת יבם, אבל מצויים בה לשונות שיש להם דמיון ללשונות ייבום. "להקים שם-המת על-נחלתו" (ד, ה ו-י) יש לו דמיון ללשון "להקים לאחיו שם בישראל" (דברים כה, ז); ללשון "ולא-יכרת שם-המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד, י) יש דמיון ללשון "ולא-ימחה שמו מישראל" (דברים כה, ו); וכיוצא בזה קיים דמיון בין המעשים שנעשו בשער העיר בית-לחם, לבין המעשים שיש לעשותם בשעת ייבום או חליצה, כגון הדיון בפני זקני העיר וחליצת הנעל. ומכאן מסתבר שהיה מנהג קדום לעשות |
"המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא היה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה" (רמב"ן לבראשית לח, ח).
|
|
(ג) גאולה. לשונות גאולה נזכרים הרבה במגילה, ואין כל ספק שכוונתם למצוות גאולה כפי שזו נתפרשה בויקרא: "כי-ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה, כה), אלא שבמגילתנו נתווסף למצוות הגאולה גם המנהג לשאת את האלמנה ולהקים שם המת על הנחלה גם כאשר אין חובת ייבום, ומכאן השימוש בלשונות גאולה ובלשונות הלקוחים, כאמור, מפרשת ייבום שבתורה. (ד) האיסור על עמוני ומואבי לבוא בקהל ה' לא נזכר במגילה במפורש, אבל עניינו מנסר בחללה של המגילה ומשתמע גם מדברי בועז וגם מדברי הגואל שאינו רוצה "להשחית" את נחלתו (ד, ו). ועוד, מהדגשת מוצאה המואבי של רות (א, ד, כב; ב, ב, י, כא; ד, ד, י) ומשתיקתן הנזעמת של נשי בית-לחם לאחר קריאת התמיהה שלהן: "הזאת נעמי?!" אין זאת אלא שקיימו דברי תורה ביחס לעמון ומואב: "לא-תדרש שלמם וטבתם, כל-ימיך לעולם" (דברים כג, ז), על הבעיה ההלכתית הכרוכה בהיתרן של עמוניות ומואביות שנתגיירו לבוא בקהל ה', ועל יתר ההלכות שהננו למדים מן המגילה, ראה לקמן בפרק: רות וההלכה. |
| המשך המאמר |
|---|
